כול
מה שכתבתי- פתוח לביקורת.
22/6/1999
13:42
כרמל
החמודה
benzour@netvision.net.il
–
הבן
זונה שכולם קראו לו אבא שלי
יש
רגעים שבהם אני רואה את זה וזה מחריד אותי. אני עושה מה שאני עושה, נגיד קוראת ספר,
ואני נורא מזדעזעת ואני בתוך זה. ויש רגעים שאני אומרת 'לא יכול להיות. בטוח בדיוני.
מה, סיפור כזה?'. כול האנשים שרואים את זה יודעים. כאילו המלים האלה מדברות אליהם.
וגם אני מבינה. וכאן מגיע החלק של ההיפוך. ברגע שמבינים, מפסיקים להבין. כי יש דברים
שאי אפשר להבין.
ואני
זוכרת את הבן-זונה הזה, הוא היה קורא כול יום את העיתון הקבוע שלו, אם הקפה נטול קפאין.
בטח, שהוא יעשה משהו רע? הוא הרי היה השוטר מיכה, הקדוש המעונה, שכול החיים התאכזרו
עליו, ובסוף הוא יצא כזה מוצלח. ואני זוכרת אותו מנתח כול מילה, קורא אותה שבע פעמיים.
ואח"כ עוד אמרו עליו שהוא אינטלקטואל.
הוא
היה האבא המושלם, השוטר המושלם, לפחות ככה כולם האמינו. וגם אימא קלטה בסוף. חודשיים
לפני התאונה היא עזבה את המנייק, אותנו בעצם. עוד בראש יש לי את התמונה של השוטר הזה
שבא הביתה ואומר במין אבל כזה שהוא מת. אני זוכרת את עצמי רצה למקלחת, בהרגשה שהפעם
זה יהיה בסדר, ופולטת מין אנחת רווחה כזאת. סוף-סוף,
חופש.
ואח"כ כולם נזכרו לדבר. ואח"כ כולם ראו את זה עליו, וראו שהוא היה כזה.
בולשיט.
הוא היה הפסיכולוג השכונתי. כול יום תור של אנשים עמד ליד התחנה שלו באיבן-גבירול,
וחיכה לעצה המיוחלת שתיגאל אתו. ואני חיכיתי לרגע שאני אגאל. שהוא יתנדף, שהכול כבר
יפסק. אני זוכרת את עצמי ישנה אתו במיטה, עושה לו את כול הדברים הסוטים האלה. בת כמה
כולה הייתי שהכול התחיל? אולי 4. 4! איך אבא יכול להתעלל בילדה בת 4? ועוד הבת שלו?!
ואח"כ זה לא נפסק. שנים. אני זוכרת את עצמי ביום של הבת-מצווה שלי מתחננת שהוא
לא יעשה לי פדיחות. איזה ילדה שחיפה קטנה כזו. ואני זוכרת שהוא קרא לי לבוא עברה בי
מין צמרמורת כזו. פחדתי שהנה זה בא, והוא בסה"כ רצה שאני אחלק נקניקיות…
וככה
זה נמשך, ואף אחד לא ראה. ואני הייתי כמו הכלב שלו, דבוקה לרגל שלו, הייתי צריכה לבקש
רשות ללכת לשירותים, ללכת לשתות. והייתי רק ילדה קטנה, ומהבית הוא הרי לא הרשה לי לצאת,
וחשבתי שככה זה צריך להיות. ואימא העלימה עין. אני חושבת שהיא פחדה ממנו, בטח גם הכה
אותה. הוא היה מין בריון כזה, מפחיד, לא כ"כ פורמלי. והוא היה טוב בלדבר אם אנשים.
היה מסובב להם ת'מוח. הוא הפך אותי לזונה שלו, רק שבמקום כסף קיבלתי מכות. כול החיים
אח"כ הייתי מחורפנת כזו, עד שהוא נהרג. "נהרג במילוי תפקידו",
זו
ההגדרה שהם נתנו לזה. שוטר הוא אולי היה, אבל אבא בטח שלא…
אחמד
זה
היה יום חם של אמצע אפריל. ניגשתי לפקיד.
הוא
היה גבר כבן ארבעים, בעל כרס מכובדת, וזיפים שנראו כאילו לא גולחו מספר ימים.
היו
לו שקיות מסביב לעניים, כנראה כמה ימים של חוסר שינה.
ניגשתי
לשולחן שלו. על השולחן הייה את הגיליון של היום, שהיה מוכתם מכתם של קפה, כנראה מהכוס
נס קפה שעמדה על השולחן. בגיליון ראיתי ואת
השמות של הבחורים האחרים. ראיתי איפה הציבו את כולם. קרבי. התקרבתי לפקיד וידעתי את
המטרה שלי- קרבי. הפקיד הפנה אותי לבדיקות של הפרופיל. בשלב מסוים הייתי צריך לענות
על מבחן.
לא
פחדתי. ידעתי שאני יודע את כול מה שצריך לדעת על קרבי- ובמיוחד על השייטת,
מטרת
חיי. הרמתי את העיפרון. פתחתי את העיניים בתדהמה. לזה לא התכוננתי. המבחן היה כתוב
כולו בעברית. המחשבה על זה לא עברה לי לרגע בראש. העברית שלי שוטפת, אבל בקריאה אני
לא מצטיין. התחלתי לעיין במבחן. את רוב השאלות לא הבנתי. כתבתי מה שיכולתי, והתפללתי
לאללה שיהיה עמי. לאחר שלוש שעות של בדיקות שונות ומשונת, חזרתי על הפקיד להערכת פרופיל. ידעתי שאת ה97- כבר לא אקבל. ואז,
קרה הבלתי יאמן. הפקיד, שכנראה היה יותר עייף ממה שחשבתי, לא שם לב למבחן. הוא נתן
לי את הפרופיל המרבי. קרנתי מאושר. "לאן אתה רוצה ללכת?" הוא שאל. את התשובה
כבר ידעתי בע"פ, כול חיי התכוננתי אליה. "לשייטת". הפקיד הבחין במבטא
הערבי שלי. הוא הרים מבטו, אך חזר וכתב את הפרשה. מזווית העין ראיתי את הגיחוכים של
שאר הבחורים שעמדו בתור, כנראה בגלל המוצא שלי. יותר מכול רציתי עכשיו להתקבל לשייטת.
אם לא בשביל עצמי, בשביל להוכיח להם שגם ערבי כמוני מהמשולש- יכול.
אחרי
שלושה ימים חזרו התשובות בדואר. פתחתי את המעטפה בהתרגשות שקשה להסביר. ידיי רעדו כשראיתי
את התשובה. "חייל יקר, אנו שמחים להודיע לך שצבא ההגנה לישראל קיבל את בקשתך להצטרף
לאחת מהיחידות המובחרת במערכת- השייטת. אנא התייצב ביום שני הבא במחנה הצבאי במשולש".
לא האמנתי למראה עיניי. הגעתי לשייטת.
עכשיו,
שלוש שנים אחרי, אני עומד להשתחרר. רב-סרן אחמד אל-ח'סין. נשארה לי עוד פעולה אחת ואחרונה.
הכניסה לעומק לבנון. זו אמורה להיות הפעולה הכי מסוכנת, מסוג הפעולות האלה שמתכוננים
עליהם שעות על-גבי שעות באימונים.
יצאתי
לפעולה בהרגשה לא כול-כך טובה. כבר היינו עייפים, יומיים ללא שינה, והתקדמנו בשקט לתוך
קו הגבול. המשכנו ללכת שלוש שעות, כשלפתע החלו להישמע יריות. עלינו על מארב של מחבלים.
"אחמד תיזהר!" צעק לי אחד הקצינים שעמד מאחורי. אחרי זה אני כבר לא זוכר
כלום. התעוררתי בבי"ח צבאי ליד מוצב ארז, ושמתי לב שאני לא רואה בעין אחת.
ככה
נפצעתי. אתה מבין, בן, בגלל זה אבא שלך לא רואה בעין אחת, ובגלל זה אני לא רוצה שתלך
לשייטת.
אבא.
קצת
מן הרוח (כבר התפרסם כאן)
תביא
בי חיים וגם קצת מן הרוח
שאוכל
את לבי הקטן לשלוח לישון
תביא
בי שירה וציוץ עוברי השקט
שאוכל
את לילותיי לעטוף בחלום…
את
קרנה של השמש כשהיא מלטפת לוחשת מילים של תקווה מרגיעה
את
קולו של הרוח נושא תשוקתך עד שפתינו
טועם
דמעתי במתיקות מפתיעה
את
המוות עטוף בעוגה מפנקת
חבוי
בין תותי ערוגות ילדותך
את
השקט החם שאתה נושא בעיניים היישר ללבי הצמא לנגיעה
לפרוע
תלתל ובמטה של קסם לחדור את הנפש לפרוט את נימי הנשימה…
תביא
בי חיים וגם קצת מן הרוח שאוכל את חיי להשקיט בנגיעה…
העולם
מתארגן בזוגות
העולם
מתארגן בזוגות
בתיבה
של נוח לנסוע
ורק
לי עוד אין בן-זוג
כנראה
אשאר פה לטבוע
כשגל
ענקי של רומנטיות
נשבר
על בלעי הבדידות
שוב
עוד קשר מבטיח
מכזיב
ונגמר בידידות
הגל
מתקרב, לפני שאטבע
מביטה
על התיבה המתרחקת
הרגשת
הלבד חוזרת
ואת
הגרון חונקת
מחכה,
מקווה בייאוש
חולמת
שאולי יום אחד
תחזור
אליי אהוב
שוב
לא אהייה לבד
ילדה
היום איבדה בתוליה
סכך
מגפה עוטף הארץ
מלווה
בשלל קולות זכרים.
והירח
ריק, גלמוד מצבע,
כמו
החיים ללא שקרים.
שלו
ומפוטם פוסע
וכול
תזוזה שלו מבטיח הוא סיפוק
קולו
ספוג בגועל
אך
משכר יותר מהבקבוק.
נשימתו
המצינה כה נעימה לה,
ופרסותיו
כבדי משקל
בועטים
בה ברגעיה היפים.
פיו
נמלא קצף שמרני
ומבטיה
הגאים על מקומם קופאים.
את
להביו הזהובים
אשר
נגסו לא פעם באדמה,
משחיז
הוא בקלות ברוך שפתייה,
והיא
כולה דממה,
משאיר
אותה להתבוסס בחלומה.
עורו
משחיל הוא מעליו,
עורה
פושט הוא מעלייה.
חיוך
זדוני בכל כליו,
ורוח
שטות חולפת בכליה.
יתד
חלוד חודר בחריקה,
ורעש
אז, כמעט צווחה
מקשט
את החדר בשחיקה.
מסדר
יורים קורא לה
בבוקר
צלול בריקבונו.
פעמוני
חתן לצד פעמוני כלה,
והתרגשות
קלילה משסעת את בטנו.
עינו
האדמות מצטערות,
אפו
נוטף סליחה.
מרים
ראשו אל המראות,
מראות
מלגלות לו בשמחה.
בין
ענני עשן רואה גופו המשומר להפליא,
טחון
בשובע כבד.
ועורו
מתגנדר בצבע מחליד,
את
צבע חיים מאבד.
כלב
נוגס ברגלו בחצר
ונישכב
בכאבו כנרדם.
הוא
שוכב כנגוע מחוץ למלונה
ובתמדה
מלקק את הדם.
הרוח
לוחשת כאימא דואגת,
ושמש
את היד מושיטה חמימה.
ילדה
בחצר השכנה מתנדנדת,
עם
הבוקר השכימה, תמימה.
עיניו
פסוקות לרוחה,
שריטות
ודם קרוש פרוסים על רגליה.
שוב
פולט פיה צווחה…
ילדה
היום איבדה בתולייה.
ועכשיו-
ביקורת…
–
כרמל
22/6/1999
14:57
ציידת
תנינים
arielne@inter.net.il
–
דבר
ראשון אני מאוד מקווה שהסיפור הראשון בדוי (?) כי נקודות בו חוזרות יותר מאוחר וזה
מתחיל להדאיג אותי…
דבר
שני, אני חושבת שהסיפורים שלך, דיי פשוטים אומנם כתובים טוב וברור – אבל ברור מידי
לא מצאתי הרבה מאוחריהם.
לעומת
זאת מאחורי השירים יש יותר, ערמות של מישפטים שנונים, העברה של תחושה בצורה לא רעה
בכלל!!
ועוד
משהו קטן, למה ריכזת את כולם ביחד? קשה ככה להגיב לגופו של עיניין וגם מעייף את הראש,
דחוס מידי.
ואגב,
בת כמה את אם מותר לשאול?
(את
יכולה לענות לי באופן אישי אם זה סודי..)
מחכה
לעוד חומר , בעיקר שירים…
–
תשובה
22/6/1999
16:50
כרמל
החמודה
benzour@netvision.net.il
–
הסיפור
הראשון לא אמיתי, תודה לאל, ובקשר לשירים- תודה, וגילי… 12.5….
–
משום
מה מזכיר מאד כתבה שפורסמה בעיתון העיר
22/6/1999
18:14
דיוניסוס
–
לפני
שבועיים. אודות בלש משטרה נערץ אשר נהרג בתאונת דרכים, וביתו חשפה התעללות מינית מצדו.
–
אכן
כן- בנו על הכתבה (אבל ללא העתקה- רק בנוי)
22/6/1999
18:43
כרמל
החמודה
benzour@netvision.net.il
–
(הודעה ללא תוכן)
–
what diffrence does it makes? , let the
kid
22/6/1999 18:46
watchdog
watchdog31@hotmail.com
–
express herself. even if you think her
story sound familiar
–
*************************************************************
אהבה
למיכאל
22/6/1999
16:50
נמורינו
inlovemichael@hotmail.com
–
זו
לא רק אהבה זו אובססיה מטורפת
זו
לא רק אובססיה זו אהבה מטורפת
שמחלישתני
עד
אפיסת כוחות
אני
כל כך אוהב אותך מיכאל
–
*****************************************************************************
ככה
אני אוהבת
22/6/1999
17:53
המטורפת
revital_z@hotmail.com
–
ככה
אני אוהבת לאהוב, בלי לחץ, בלי שאלות מסובכות, בלי שתספר לי יותר מידי סיפורים. אני
אוהבת את הים בלילה, ואת הכוכב ההוא שזוהר ממש ליד הירח בשתיים בבוקר, אוהבת לחבק כשקר,
ולעשות פווו כשחם. אוהבת לשתות מהבקבוק ולנגן ארבעה אקורדים על הגיטרה ולשיר לך שיר
שקט באינטימיות הזו שאנחנו יוצרים לנו בכל פגישה עם הסיגריות שלך והקטורת והנורה הכחולה
בחדר. אוהבת גלידה פיסטוק וקפה הפוך בבית הקפה האדום ההוא על החוף. אוהבת את השיחות
שלנו בלי מילים, כשרק מסתכלים, ומצמצמים את העיניים שלא נפזול יותר מידי. אוהבת כשאתה
עושה לי מסג' לפני. אוהבת לשים דיסק ממש טוב במערכת ולהשתולל בסלון בלי שאף רואה, אוהבת
ללבוש בגדים יפים שמסתירים מה שצריך ואז אתה אומר לי שאני נראית נהדר והיופי שלי הוא
מבפנים החוצה והניצוץ הזה שיש לי בעיניים פשוט משבית אותך לכמה רגעים אחרי שאתה מגיע
אליי. ו"נשמה, את כל כך יפה בשבילי, מבט שלך ואני כמו גלידה בסיני". אוהבת
את המשפטים האלה שלך. אוהבת לכתוב לך ולקרוא את מה שאתה כותב לי. אוהבת להתגעגע לפעמים,
אבל שלא יהיה יותר מידי. אני אוהבת ספרים שקונים בחנות ויש להם ריח של חדש. אוהבת לנשק אותך, עם הלשון, ולנשוך אותך בשפתיים
ולגרגר בהנאה, אוהבת לדבר איתך בטלפון ולשמוע שקשה לך עכשיו.
ככה
אני אוהבת, בלי יותר מידי בלאגן בחיים האלה שבניתי לבד. בחיים האלה ששייכים לי ורק
לי. ככה בניתי אותם, וקניתי דברים, ועיצבתי לאט לאט, ושילמתי לבד. ולא איכפת לי מה
אומרים, רק שיגידו את זה בשקט, לא רוצה לשמוע הכל. גם אותך אני אוהבת לשמוע, כשאתה
מספר לי איפה היית עד היום, ומה עשית לפניי. תבוא ותקרא אותי, אני מבקשת, אני רוצה.
תבוא ותקרא כמו ספר פתוח ותדפדף כמה שרק בא לך, ותריח את הדפים האלה שמרכיבים אותי,
ותשנן משפטים בעל פה, אני אוהבת שאתה חכם, ככה אני אוהבת.
אני
אוהבת לכתוב על החיים שלי, הם מעניינים, אי פוגשת המון אנשים, עוברת דירה, אורזת את
החיים שלי בארגזים, זיכרונות מסודרים להם בתוך קופסאות. מקודם פתחתי קופסא אחת והיה
לי עצוב קצת. יש שם מלא פתקים ומכתבי אהבה עם חותמת צבאית ויש שם כרטיסי ברכה ותמונה
של ענת שמתה לפני שנתיים וחצי, ויש שם תעודות מהתיכון וגזרי עיתון וקופסת גפרורים מקפריסין
ומדבקה של טוויטי. יש שם את הדברים הקטנים של החיים שלי, ככה אסופים להם בכאוס מושלם
בתוך קופסה צבעונית.
כמה
ויתרתי, אני חשבתי לעצמי, כמה רע היה פעם, כמה טוב עכשיו ורע ביחד.
ויתרתי
על המון, ויתרתי על לטייל בעולם. במקום לטוס לאלסקה שכרתי בית, במקום לטוס ללונדון
קניתי מחשב, במקום אנשים יש לי את מה שרציתי שהם יהיו, במקום את עצמי, יש את מה שרציתי
להיות אני, במקום מציאות יש פנטזיות וחלומות, ולפעמים החלומות האלה עפו מעלה מעלה,
בלתי נתפסים. פעם איש אחד שהיה חכם והבין אותי אמר לי שהמבט שלי גבוה מידי ורחוק מידי,
ותפסיקי להסתכל רחוק וגבוה, את שומעת? תורידי את המבט למטה ותגלי כמה רוצים אותך ואוהבים
אותך. תפסיקי כבר. תפסיקי לכתוב עליהם, איך את רוצה שיהיו ואיך את רוצה שיאהבו אותך.
תני להם ללמוד לבד.
ככה
אני אוהבת לכתוב, מספרת מה שיושב לי הכי עמוק בנפש, ולא איכפת לי מה יגידו, ואם הם
חייבים להגיד, שיעשו את זה בשקט.
כמה
אנשים חכמים אתם פוגשים בחיים שלכם? כאלה של שיחות לזמן קצר או ארוך יותר, כאלה שפותחים
לכם את הראש במילים האלה שלהם ואחר כך נעלמים. ואז אני נשארת עם המילים היפות האלה
וחושבת יותר מידי, ומתאהבת בנשמות שבורחות להן בלי להסביר, ולמרות שהיה טוב, הם החליטו
שמספיק. לך לא מספיק אף פעם, האיש החכם אמר לי פעם בכעס, הכל את רוצה, תפסיקי לרוץ
סביב הזנב שלך, חתולה שכמותך, תפסיקי לנצור כל ליטוף שאת מקבלת, תפסיקי להתאהב לך בכל
מיני אוביקטים בלתי מושגים, תפסיקי לקדש את המילים שלהם. המילים שלהם הם רק מילים,
את מבינה? הם יגידו כל דבר בשביל להכניס אותך למיטה, ויספרו לך ניסים ונפלאות. האיש
החכם שלי שהיה באמת מבין גם הוא נעלם לו. פתאום הספיק לו מהשיחות שלנו, הוא הרגיש שמיצה
את עצמו, ונגמרו לו המילים שהוא יכול להפנות לעברי.
כמה
כעסתי, שוב פעם האכזבה הזו, ולמה זה מגיע לי, ואני לא התכוונתי שיכאב, פשוט יצא ככה.
אני אוהבת את כולם, לא שונאת אף אחד, אני אוהבת לכתוב ולצחוק, ולספר בדיחות, אני אוהבת
דובדבנים וכריות רכות, אני אוהבת שירים של נתן יונתן ויונה וולך, אני אוהבת סרטים עצובים
ושיחות טלפון באמצע הלילה, אני אוהבת אותך, למרות שאין אותך, למרות שאתה מה שרציתי
שתהיה ואתה לא, אז אני אוהבת אותך כי אתה שם, ולא איכפת לך שעוד לא עשינו אהבה, וזה
לא שלא רציתי, ואולי התת מודע שלי מבקש שנחכה עם זה קצת. אולי אם נחכה, אני ארגיש קצת
אחרת ואוהב מהסיבות הנכונות. ככה אני אוהבת עכשיו, תבין, ככה אני. ככה.
–
וואוו
22/6/1999
18:12
נירו
nyrosta_kaf@newmail.net
–
הצלחת
לגעת. באמת.
ושלא
תפסיקי להביט למעלה וגבוה,
כי
אחרי הכל מי שמראש מוותר על הכנפיים
לא
יצליח להמריא.
–
אני
אוהבת אותך וזה הרבה…
22/6/1999
22:39
לימו
subjaect@walla.co.il
–
כי
אני לא אוהבת הרבה אנשים במיוחד.
–
אהבתי
את זה….
22/6/1999
22:47
זקן
olditai@hotmail.com
–
(הודעה ללא תוכן)
–
אח,
לאהוב.
23/6/1999
0:6
גלילי
noalevi@internet-zahav.net
–
את
מזכירה לי את כל הטוב שבעולם, ואת כל הדברים הקטנים ששוה לנשוך את הלשון ולתפוס את
הבטן כשממש כואב , רק כדי לזכות בהם.
רגעים
קטנים של חסד , בשבילם את כאן.
אבל
, ואת זה אני לא ממש אומרת מתוך אמונה שלמה , אלא מתוך מחשבה רציונלית קרה:
כדי
כ"כ הרבה לאהוב , צריך גם לדעת לא לאהוב קצת.
ואם
זה לא לאהוב, אז זה לא "לאהוב רק קצת" או לאהוב כמו שמתאים לי עכשיו.
אם
זה לא לאהוב כמו שאת יודעת לאהוב,
אז ז ה ל א נ ק ר א
ל א ה ו ב.
ומי
כמוך יודעת מה זה לאהוב.
לאהוב
זה לקבל. כמו שזה. בלי שאלות. בלי התניות , בלי קיצורי דרך , בלי תהיות.
אבל
עם הרבה ציקצוקים בלב, ועם כל המרץ שהלאהוב הזה נותן.
צריך
לדעת גם לא לאהוב. ולהודות: את זה אני לא אוהבת. לא מקובל. אני לא מתפשרת.
לפעמים
צריך לקחת צעד אחד אחורה ולהטות את הגוף בזוית לאחור , להכניס הרבה אויר לריאות, להוציא
את כל האנטגוניזם, ההכחשה , הסלידה והשביזות
ולנתר קדימה.
לא
יודעת אם זה קשור, אבל אמרת לכתוב את מה שעולה, אז תחנקי עם זה.
ואת יכולה גם לא לאהוב את זה.
אפילו
עדיף.
אולי
זה יתן לך
PUSH להודות בעוד כמה דברים שאת לא ממש אוהבת !!!
–
סבבה
ענבים, אחותי! 😉
25/6/1999
0:4
BHAVATU
falkor@mindless.com
–
שיחקת
אותה.. אהבתי.. הבאת לי את הג'ננה (את שני
הסיפורים).
ו..אגב,
אם לא איכפת לך, נא לנקד "ג'ננה" בפעם הבאה (מסוכן לכתוב מילים כאלה בלי
ניקוד).
לילה
טוב, שלך, רוני :~)
–
**********************************************************
מנוע
חיפוש, צירוף קבצים והודעות מיידיות בפייג'ר.
22/6/1999
17:57
מיכל
אור
michal_or@hotmail.com
–
שתי
האופציות חזרו. מנוע החיפוש אף משופר (מילים, שבעבר המנוע לא ידע למצוא, עכשיו בקלי
קלות).
הודעות
מיידיות – מידי פעם אנשים שולחים אלי הודעות מיידיות. בדרך כלל הנ"ל מגיעות אלי
ללא תוכן (ז"א רק עם כותרת ברירת המחדל "Your message on IOL forums") ולפעמים
אמנם יש תוכן כלשהו.
אבל
(וכאן הבעיה) ההודעות הנ"ל אינן מכילות כל מידע על השולח/שולחת (אימייל, ICQ). ואפילו
אם אני נורא רוצה לענות, אין לי כל אפשרות לעשות זאת.
אפילו
אם טורחים לכתוב ניק, זה אינו עוזר לי לדעת לאן לשלוח תשובה.
אז
אוקיי, מי ששולח את ההודעות האלו סתם – סבבה, תהנו.
אבל
מי שרוצה תשובה, נא לציין פרט כלשהו, שדרכו אוכל לדעת לאן להשיב.
בברכה,
מיכל
–
תגידי,
למה את לא מחליפה את הטאג ליינס?
22/6/1999
18:0
המטורפת
revital_z@hotmail.com
–
(הודעה ללא תוכן)
–
נוסטלגיה.
יוחלפו בקרוב, תודה.
22/6/1999
18:6
מיכל
אור
michal_or@hotmail.com
–
(הודעה ללא תוכן)
–
אם
אפשר להוסיף חדשים בלי להוריד את הישנים
22/6/1999
23:3
נציג
המתפרסמים בטאג-ליינס
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
ועוד
דבר
22/6/1999
23:31
נציג
המתפרסמים בטאג-ליינס
–
בזמנו
הצעתי שתהיה רשימה של כותבי הפורום לדורותיהם
כך
שמי שרוצה יוכל לחפש דרך הרשימה את הכותבים שהיו.
המנוע
הנוכחי לא מאפשר באמת נגישות
מספקת.
–
ברור
שנוסטלגיה אינה הסיבה היחידה
23/6/1999
0:4
מיכל
אור
michal_or@hotmail.com
–
יש
עוד כמה סיבות שאין ביכולתי לפרטן.
ואני
זוכרת את בקשתך היטב. העברתי את הבקשה הלאה.
ועינך
רואות שעדיין אין רשימה כזאת.
אני
ממליצה לכתוב מכתבים להנהלת
IOL. ככל שיהיו יותר מכתבים ממשתתפים, כל יגדל הסיכוי לקבל את האופציה
המבוקשת.
יתכן
ואינכם מבינים מהו מעמד מנהלי פורומים. מנהלי פורומים הם משתתפים, בדיוק כמוכם. ההבדל
היחיד הוא שבידי מנהל/ת פורום סיסמה לפורום שאותו הוא מנהל.
מנהלי
פורומים אינם עובדים של
IOL. ולמעשה עבודתם היא התנדבותית. יש כמובן את מנהלת הפורומים של IOL, שאיתה
יש לנו קשר טוב. אבל מעבר להמלצה/בקשה, אין בידנו כל כוח מעשי להוספת אופציות, או עריכת
שינויים וכו'… בפורומים.
בברכה,
מיכל
–
*******************************************************
Acid trip
22/6/1999 18:15
watchdog
watchdog31@hotmail.com
–
A camel knock on my door at 4:00
o'clock in the morning , he ask me if i can spare a cigarette.
i tell the camel that i'll give him one
but he got to do me a favore and go across the street to the gas station and
buy both of us a pack of cigarettes. i give the camel $10.00 and he leaves.
after 20 minutes the camel comes back
with a cigarettes but no change for the $10.00. with him there is a rabbit and
a duck. i ask the camel why did he bring he`s friends with him so early in the
morning , isn't it a little rude? . the camel told me to shut up and put on
some water for coffee. the rabbit and the duck just set there quiet in my
livingroom waiting for the coffee and waiting for the camel to finish rolling a
joint.
as we were smoking my joint smoking my
cigarettes and drinking my coffee the
duck asked for a slice of bread and the rabbit said that a carrot will do
it for him.i gave them the bread and
the carrot , the camel was on the carpet , completely stoaned from the grass
and looked praety stupid.
they all left my house at 7 o'clock .
at about 9:30 i woke up and promised to
my self never to touch the stuff , as i do all the time.
i just hope that next time this fucken
camel and hes friends won`t show up at my door at 4 o'clock in the
morning.
–
מהמגירה לדיסק 