עוד
הייתה יושבת
27/6/1999
4:27
סלסטינה
–
היתה
יושבת במטבח על כסא עץ מתנדנד. אצבעותיה ארוכות ממששות למגע הכוס . בתנועה לא יציבה
החלה מקרבת את הכוס אל פיה. בעינה הפקוחה היא מכוונת ובשניה היא מרגישה. עוד הכוס בידה
והטלפון צלצל , היא קמה לענות אך שוב טעות. וכי מה חשבה לעצמה, מי זה יבקש אותה..
ידעה
אך בכ"ז הפיקה נחמה מקול זר המבקש אחרת.
חזרה
לה לכסא העץ המתנדנד שהזכיר לה תנועות מונוטוניות מרדימות מזמנים בהם הייתה ילדה קטנה.
אמא שמנדנדת ערסל ואבא שמנדנד בנדנדה.
היום
היא מנדנדת את עצמה והחיים עוזרים לה ונותנים
את התנופה אך את מילות השיר היא שכחה.
היא
בתקופה כחולה . מכונסת ומרוכזת בעצמה. יש לה חלומות מוזרים בלילות, רודפים אותה ולא
נותנים לה מנוח. מאז היא ממעטת בשינה וחולמת בהקיץ. פעם החלומות היו מפלט, היום היא
תופסת מהם מסתור.
כעת
יש לה יותר שעות ביממה לכסות בהם היא מרגישה רק את עצמה. השעון המתקתק נשמע חזק בדממה
התלויה , המזגן של השכן , הצרצרים החרקים, כולם מרעישים, ורק היא דוממה מדמדמת מדממת.
עין
אחת פקוחה לסביבה. השניה עצומה מרוכזת בעצמה. אמת פנימית עם ראיה חדה, שפיתחה עם השנים.
היא
חצי עיוורת עם ראיה שלמה. פיצוי על אובדן.
היא
הייתה יושבת כשהטלפון צלצל בפעם השנייה. הפעם היא מחליטה שלא לענות במקום ניגשת לפסנתר
ומפיקה צלילים כדי להפיג את הדממה, להרגיע את הקולות הפנימיים שרוחשים בתוכה.
יש
לפעמים ואדם נתפס להרהורים, ברגע שמניח את ראשו על הכר חושב על כל מה שקרה ועל מה שעוד
יהיה. החלטות שעושים בלילה, לפני השינה ושוכחים ביום כשקמים.
את
ההחלטות שלה היא הפסיקה לעשות, דילגה ועברה לשלב היקיצה, כי את החלום היא איבדה.
לילה,
צלילי פסנתר פורט על נשמה. ידי הסלסטינה ארוכות , שתי עיניה עצומות, הרעידות פסקו.
עוד
הייתה מנגנת והטלפון צלצל…………………
–
סלסטינה
? יפה ונוגה של השלמה
27/6/1999
20:39
דיוניסוס
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
מקסים..
יופי של דבר כתבת שם.. (:
27/6/1999
20:44
המטורפת
revital_z@hotmail.com
–
(הודעה ללא תוכן)
–
****************************************************
ירוקת
העין
27/6/1999
9:22
watchdog
–
מוקדש
לך (-;
לא
לך העצב
ממרחק
איש חדש לוחש
לא
לך הדמעות
העיר
הגדולה פרוסה לפניך
אנה
תלכי ירוקת העין?
המוות
הוא בודד ומריר
לחשה
הרוח ומעיין נעורייך סוער.
–
העצב הוא מפרש גדול אלך באשר תשא אותי הרוח
27/6/1999
9:37
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
לאן
?
27/6/1999
10:2
–
ואת
מפליגה על חיים של עצב , ועם העצב את מפליגה
אל
לאן שהגורל יקח.
–
בחלוני נושבת רוח מזרחית מערבה¿
27/6/1999
10:6
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
לא
אדע את שחשק לבך
27/6/1999
10:16
–
–
לבי בובת סמרטוטים אינו חושק בדבר
27/6/1999
10:23
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
*****************************************************
…על
השיר
27/6/1999
12:50
גלית
galit_16@yahoo.com
–
קודם
כל, שמי גלית ואני בת (!!!), למי שלא הבין מהשם! וכן , אני בת 16.
בקשר
לשיר ,
לא
הייתי בטוחה אם "לשחרר" אותו באינטרנט או אם בכלל להראות אותו למישהו.
מאחורי
השיר עומדים חודשים רבים של דיכרון ושל עצבות והייתי צריכה להוציא אותם איך שהוא, וזה
יצא בצורת שיר. שיר קטן , הבכור שלי.
לא
הייתי בטוחה אם להראות אותו למישהו מכיוון שידעתי שאף אחד לא יוכל להבין אותו כמוני.
אבל
אולי , אי שם , יש מישהו שמרגיש כמוני – האיש שבשיר , שמנסה לברוח מעצמו , אולי מהעולם.
בכל
מקרה , אתם יכולים לקבל אותו, ואתם יכולים גם לא!
באהבה , גלית.
–
הבנה
– זה עניין יחסי
27/6/1999
13:46
ענת
–
🙂
🙂 🙂
את
יודעת…
כולנו
מצליחים לראות רק דרך דברים שבתוכנו
גם
בהנחה שהדברים שבנו מצליחים להניח לנו
לראות
דברים מבחוץ ולא מטשטשים את המראה..
ישנם
דברים מסויימים
ישנן
תקופות וחוויות
שאדם
עובר והוא בטוח שהוא לבד
והוא
בטוח שהוא היחידי בעולם שעובר את זה
שהוא
"יודע" שהסוף לא יהיה טוב
ושאולי
זהו הסוף ודי
אבל
צריך להתייחס אליהן כמו אל חלום רע
דברים
שלא תלויים בך ונשלטים ע"י תופעות מבחוץ
יום
יבוא הרי
והאדם
יהיה אדם גדול ויהיה אדון לעצמו
ואז
כל הדברים (כמעט) יהיו נתונים להחלטותיו
ולמעשיו
הוא
אז
יקירתי, אל תהיה עצובה את לא לבד
לא
לבד
לא
לבד
אני
איתך כל הזמן איתך …
נ.ב
אמרתי
לך כבר תודה על ההקדשה המדהימה שכתבת לי
עד
עכשיו כל כמה שעות אני נזכרת ומתמלאת באהבה מחדש
ואני
מאוד רוצה לראות אותך ולבלות איתך
לפני
שאני נוסעת
מאוד
מאוד מאוד.
באוקיינוסים
של אהבת אמת
ענת
–
*************************************
רקדנית
27/6/1999
13:45
דינורה
–
פאני
הוציאה מהתיק הבלוי שלה מן שקית פלסטיק מהוהה ושפכה על הדלפק במרפאת בית החולים הוטרינרית
המון מטבעות של עשר אגורות. חלק מהמטבעות נפלו לריצפה והיא מלמלה "אויי אויי"
והתכופפה לאסוף אותם. אח"כ שילשלה אותם אחד אחד לתוך צנצנת של תנו לחיות לחיות.
לראשה היה טורבן שחור והחולצה שלה היתה מלוכלכת כולה בכתמים חומים של דם קרוש. על הריצפה
לידה היה שרוע כלב -ספק חי ספק מת כולו מרוטש ומלא דם.
אני
החזקתי את הונדי שלי במרחק בטוח מהכלב הזה. ועצמי גם עמדתי במרחק בטוח מפאני הזאת.
כנראה שלטשתי מבטים כי פאני הסתובבה אלי ובחיוך חסר שיניים ומשופם אמרה לי "חייבים
לתרום מה שיש".
אח"כ
הגיעה הדוקטור ועשתה פרצוף נגעל. היא אמרה
"שלום גברת פאני.שוב את פה.מה עכשיו?".
פאני
נאנחה וייללה בזעקת שבר מפתיעה "הם דרסווווו אותו, וייי, דרסווווו" והחלה
מתייפחת. דמעות שמנות מחליקות במורד הלחיים החומות הסדוקות שלה.
הדוקטור
העיפה בי מבט מיואש, מנסה לחלוק איתי את שאט נפשה מהאישה המוזרה. אני הייתי מרותקת
למחזה ואפילו הונדי הכלבה לא זזה , נצמדה אלי כאילו מבינה.
הדוקטור
לקחה את הכלב הגוסס בידיה והכניסה אותו לחדר הניתוחים. פאני מיהרה אחריה. "הוא
יחיה נכון? נכון לא קרה לו כלום נכון? הוא כל חיי את יודעת, כל חיי".
הם
נעלמו בחדר הטיפולים. היטתי אוזן להקשיב לנעשה אולם לא שמעתי דבר. לחצתי על הפעמון
שמורה שיש ממתינים בחדר הקבלה ואח חייכני הגיע מאחד החדרים הפנימיים לטפל בפנייתי.
נכנסתי עם הונדי לחדר טיפולים. היא קיבלה חיסון משושה ובדיקה בריאותית כללית שהורתה
שהכל תקין. האח שיבח את שיניה הנקיות ואת פרוותה המטופחת. כשיצאתי מחדר הטיפולים פאני
כבר לא הייתה שם. מאחד החדרים הפנימיים נשמעו יללות קורעות לב של כלב. כששילמתי על
החיסון, הונדי פנתה לרחרח את המדף עליו היו מוצעים למכירה עצמות גומי שונות. בחרתי
לה עצם גדולה ויצאנו מהמרפאה.
בית
החולים הוטרינרי נמצא מחוץ לעיר במקום יפה וליידו חוות סוסים ופאב למבוגרים יאפים.
כאלו שקצה נפשם בהתרועעות עם בני נעורים שגילם ירד בשנים האחרונות ל12.
פתחתי
את כל החלונות במכונית לרווחה. הונדי תפסה את מקומה במושב האחורי ואני הדלקתי לעצמי
את הרדיו שהשמיע שיר של בילי ג'ואל- shes allwais a
woman to me
אני
שרתי בקולי קולות עם הרדיו והונדי הוציאה את הראש מהחלון נהנית ממשב הרוח העז בפניה.
קטע כזה שאתה עוצר לרגע ואתה אומר לעצמך "כמה טוב לי".
על
דרך העפר באמצע הוואדי, ראיתי את פאני הולכת ומעשנת. הטורבן השחור שלה בולט על רקע
הצהוב של המדבר בקיץ. עצרתי את האוטו ליידה. היא התכופפה אל עבר החלון שבצד של הנוסע.
"שלום ממי, את נוסעת לעיר?".
הנהנתי
בדממה ופאני נכנסה לרכב. מהרגע שהיא נכנסה היא לא הפסיקה לדבר.
"את
יודעת", היא אמרה, "מהרגע שראיתי אותך במרפאה ידעתי שעוד ניפגש. זה משמים.
יש לי כוחות מיוחדים. תדעי שאני חוזה דברים. יש לי כוחות אני. משמים. אוהבים אותי שם
את יודעת למה?" היא הביטה בי בעיניים נוצצות.
הנהנתי
לשלילה והגנבתי אליה מבט מהיר. לא רציתי לנעוץ בה מבטים. היא הייתה מטונפת ומסריחה
נורא.
"זה
בגלל שאני שליחה של אלוהים עלי אדמות. את אולי לא תאמיני כי אני רואה עלייך שאת לא
מהמאמינים אה?, נכון?" והיא ציחקקה בקול צרוד וירקה דרך החלון.
"אני",
היא המשיכה "אני צאצאית של נח עלי אדמות. נח מהמבול יודעת? כן. תדעי שאלוהים רצה
להטביע את כל העולם אבל לא את החיות. רק את החיות הוא רצה לשמור זה כי הוא אותם הכי
אוהב. יותר מאותנו. יותר מאנשים. ובצדק כן?"
אני
בשלב זה כבר הייתי מרותקת כולי לדמות הססגונית הזאת שאספתי למכונית. המבטים שהגנבתי
לעברה הלכו ותכפו וההנהונים שלי נעשו נמרצים יותר עם כל כן בסימן שאלה שהיא הפנתה אלי.
"ועכשיו",
אמרה פאני, "אני אנחש איך קוראים לך. אני מנחשת שאת." והיא בחנה אותי ארוכות.
הסמקתי והשתדלתי להתעלם ממבטה החוקר. "את, יש לך שם תנכ"י.חייב להיות. את
ראית אותי ועצרת לי וזה אומר שאת עם שם תנכ"י. קוראים לך.הגר."
חייכתי
בהקלה רבה כששמעתי את השם שהיא בחרה עבורי. לרגע פחדתי שהיא תקלע.
"לא"
חייכתי אליה בהקלה כשכל אמוני בעצמי חוזר אלי באחת "אבל הגר זה שם נורא יפה. אני
חושבת שאני אקרא לבת הבכורה שלי הגר".
פאני
ציחקקה באושר. "ראית? אמרתי לך שאני עם כוחות של אלוהים. ידעתי ".
הצטרפתי
לצחוקה. הגענו לעיר ואני שאלתי את פאני לאן היא צריכה להגיע. היא אמרה שאני אוריד אותה
בכניסה לעיר והיא תסתדר. אני דווקא רציתי לקחת אותה עד לביתה. היא סיקרנה אותי. רציתי
להמשיך לפטפט איתה. בבית לא חיכה לי כלום. רק עוד יום חם ובודד.
פאני
שמחה מאד על הנכונות שלי והמשיכה ללהג על טוב ליבי ועל השם התנכ"י ועל נח.
"לי
יש עשרים וחמש כלב בבית", היא אמרה בגאווה. "עשרים וחמש?" שאלתי בחוסר
אמון בוחנת את דמותה העלובה.איך זאת יכולה להחזיק כל כך הרבה כלבים.את עצמה היא לא
מחזיקה.
"אני
אוספת את יצורי האלוהים העזובים. כולם מוצאים אצלי מחסה. אני אישה טובה. אלוהים אוהב
אותי מכולם".
שאלתי
אותה איפה היא גרה ואם יש לה חצר גדולה לפחות.
בדמיוני כבר ראיתי בית ענק עם חצר גדולה ומטופחת ובה שוכנים עשרים וחמישה כלבים מטופחים
עם קולרים וקערות אוכל צבעוניות. כמו החלום הרומנטי שהיה לי בילדותי.
הסתבר
אבל, שפאני גרה באחת מהשכונות הכי עלובות שקיימות בכל הארץ הזאת.
(במקרה
היא ממוקמת דווקא בעיר שלי). הבעתי רצון לראות את הכלבים שלה. היא אמרה שהיא תשמח מאד.
כשהגענו לבניין שלה הורדתי אותה ואמרתי לה שאשוב בעוד כחצי
שעה לאחר שאחזיר את הונדי לבית.
הכנסתי את הונדי לבית הקריר ווידאתי שיש לה מים נקיים
בקערה. נתתי לה את העצם החדשה והיא רצה בשמחה אל השטיח להתחיל במלאכת הכרסום.
אחרי
חצי שעה הגעתי אל שוב אל השיכון העלוב. השיכון
הזה אפילו לא היה צבוע בצבעי הפסטל של פרוייקט שיקום שכונות. פעם שמעתי את שלום אסייג
צוחק על הפרוייקט הזה. הוא אמר שכשהוא היה ילד הוא אף פעם לא ידע להגיע הביתה כי כל
חודש הבניין היה צבוע בצבע אחר. לא מצחיק.
החנתי את המכונית לייד מתנ"ס שכונתי מוזנח וקיוויתי
שלא יפרצו לי אותה.
בבניין
מתקלף ומט ליפול גרה פאני. חצר מוזנחת שמשותפת לעוד כחמישה בניינים הייתה מלאה בעצמות
ישנות, זבובים , סמרטוטים, שמיכות ישנות ושני עגלות סופר מרקט מלאות חלקי בניין וגרטאות.
חלקים מהחצר היו מגודרים באופן חובבני בחוטי תיל דוקרניים, דבר שהשרה מראה של מחנה
עינויים מוזר. המראה כולו היה סוריאליסטי לחלוטין. בצד החצר ניצבו זה על גבי זה שני
ארונות שמשמשים להחזקת לחם בצרכניות של מושבים. באמצע הממלכה ההזויה הזאת ניצבה פאני, גבוהה ומלוכלכת עם הטורבן.
בידה אחזה פלייר חלוד והיתה עסוקה בחיבור שני חלקים של חוט תיל זה לזה. "ידעתי
שתחזרי הגר", היא אמרה בשמחה. "יש לי כוחות נבואה. איך שראיתי אותך במרפאה
ידעתי שתחזרי אלי".
התקרבתי
אליה סורקת במבטי את החצר. "היכן הכלבים?" שאלתי אותה בחשש.
אה..היא
גרדה את הטורבן מזיזה אותו על ראשה לכאן ולכאן. "בואי נראה". והיא פתחה את
שני ארונות הלחם. מתוך הארונות קפצו בזה אחר זה כחמישה כלבים קטנים, מטונפים, מזי רעב.
הכלבים ליקקו את הרגליים של פאני והיא פרצה בצחוק מאושר. "בואו ילדים שלי, חזרתי
אליכם. בובו יהיה בסדר. רק מנתחים אותו והוא כמו חדש. כן פיצפונת, כן נמר שלי".
חייכתי בעל כורחי נמר היא קראה לכלב הכי קטן ומכוער שלה. היה לה חוש הומור כנראה.
"ועכשיו"
, פאני אמרה ואחזה בזרועי "בואי נלך לחפש את שאר הילדים שלי".
היא
החלה לצעוד בנמרצות במורד הרחוב כשהיא קוראת בקול רם " רקדניייייית, רקדניייייית,
צולע , צולע, בואו לאמא, בואו" היא צעקה בקולי קולות ואני ניסיתי להבליע
את נוכחותי, אני והיא יחד היינו זוג מוזר. אנשים מחלונות בתים הציצו וחזרו מייד לעיסוקם.
מכירם את פאני כבר, מעיפים בי מבט חוקר קצר ודי. לאט לאט התקבצו ובאו עוד ועוד כלבים.
מתחת לצלי עצים, מחצרות בניינים אחרות, מחצר המתנ"ס. כלבים מכוערים, כולם זקורי
צלעות, עיניים חולות, מדדים, צולעים. כולם מכשכשים בזנבם בשמחה כשפאני מלטפת אותם ומשוחחת
איתם כאל ילדים.
רקדנית
היתה כלבה שכל רגליה כך נדמה לי היו שבורות. ההילוך שלה היה מעורר רחמים, כושל. חשבתי
לעצמי שזאת כלבה שמוכרחים להרדים בהמתת חסד. הייתי מזועזעת ממנה. "פאני",
פניתי אליה בקול החלטי "הכלבה הזאת סובלת נורא. את חייבת להרדים אותה". פאני
הזדקפה באחת ופנתה אלי במבט איום . נרתעתי לאחור בפחד.
"את
לא תדברי ככה על הילדים שלי! שמעת? מה ? להרוג? חיה של אלוהים? להרוג? את? מי את בכלל?"
ואז פנתה את הכלבה האומללה וחיבקה אותה מרגיעה אותה בקול לחש. "אל תדאגי רקדנית
של אמא. זאת רק הגר. היא לא התכוונה".
"היא
לא חולה" היא פנתה אלי בקול מאושש. "היא פשוט אוהבת לרקוד".
התחלנו
לחזור לכיוון הבניין של פאני כשכעשרה כלבים משתרכים אחרינו. שיירה של אומללים, יתומים,
מכוערים, פצועים. פאני בראש. נראית בעצמה כפליטה. נראית באשכרה כמו האמא של כל זה.
"את הקטנים אני סוגרת בארונות לחם" פאני
הסבירה "כי כשאני הולכת הם באים אחרי. ובובו למשל נדרס ככה. אז אני מנסה לסגור
אותם בגדרות. את רואה פה? ופה ?" היא הצביעה על ניסיונות הגידור הכושלים ברחבי
החצר המטונפת. "הם לא מוכנים להיכנס אבל אני משפצת פה. יום אחד הכל יהיה פה מסודר.
את רואה ופה יהיו כלובים. והכל יהיה יפה. כמו תיבת נח. כמו נח. אני צאצאית שלו את יודעת".
ואז היא הרימה את ראשה אל על וקרצה. "יא אלוהים שלי, אל תדאג" היא קראה,
העיפה בי מבט, מוודאת שאני עוקבת אחרי ההצגה הקטנה שלה, חייכתי. פאני הרימה שוב את
ראשה, "אל תדאג אני שומרת פה על הכל אלוהים".
"בואי
אני אראה לך את הכלבים שבבית. יש לי כמה שאני הכי אוהבת אני מרשה להם להיות בבית. מידי
פעם אני מחליפה. מי ישן איתי".
טיפסתי
אחריה במעלה המדרגות. מתחת למדרגות הבניין ראיתי עוד התגבבות של סמרטוטים. פאני לחשה
לי "שששש. פה שיכנתי משפחה של חתולים. אסור שהילדים ישמעו. הם מאד מקנאים".
הגענו
לדלת מכוסה במדבקות מבריקות של דגים וציפורים. כשפאני פתחה את הדלת, גל של צחנה המם
אותי. נאלצתי לעצור את נשימתי לכמה שניות בטרם אוכל להמשיך לנשום.
הדירה
שלה הייתה למעשה ריקה מרהיטים. פרט למזרון מונח על הרצפה.
ערימות
על גבי ערימות של בגדים ישנים, עיתונים, פסל תאילנדי של פיל, כדי נחושת, דפים, על הרצפה
כוסות ריקות של קפה שחור. בדלי סיגריות מפוזרים בתוך כל הבלאגן הזה.
"ילדייייייים"
הכריזה פאני בקול רם ומתנגן "הגעתי הביתה. בואו לאמא מתוקים שלי".
מכל פינה קפצו עלינו כלבים. בחדר האמבטיה היא נעלה
עוד שני כלבים.
במטבח
היה כלב אחד סגור. פאני הסבירה שהיא מבודדת אותם שלא יעשו רעש מידי.
התיישבנו
יחד על המזרון המלוכלך. מייד התקבצו סביבנו הכלבים ונשכבו בינותינו. פאני הציעה לי
לשתות מים או קפה. סרבתי בהחלטיות.
ליטפתי
בהסח הדעת כלב קטן ומדובלל. הכלב טיפס עלי ונרדם על ברכי מתמסר כולו לליטופים . היד שלי נתמלאה פשפשים. מיימי לא ראיתי כלבים
כל כך מוכי פרעושים כמו הכלבים של פאני. פאני התעלמה מכל הטינופת. לא היתה שום התנצלות
או מבוכה. היא המשיכה ללהג.
כשהערב
ירד ופאני לא סיימה לספר לי על השליחות שלה ועל השכנים המציקים לה ועל בית החולים הוטרינרי
שדורש ממנה עוד ועוד כספים, ועל הכלבים שמעורבים בכל שבוע בתאונות דרכים, התחלתי לנוע
על מושבי בחוסר נעימות. רציתי ללכת משם. כמהתי להתקלח להתרווח על מיטה נקייה. לשכוח
את העליבות הזאת.
פאני
הבחינה לבסוף ברצוני זה ופרצה להפתעתי ולזוועתי- בבכי נואש.
"אל
תלכי הגר", (היא התעקשה על השם), "אני כל כך בודדה" היא יבבה.
"אף אחד לא אוהב אותי. הם חושבים שאני משוגעת. כל השכנות שלי לא מדברות איתי".
"אין
לך משפחה?" שאלתי אותה ברוך. "יש לי אמא" ענתה פאני תוך שהיא מנגבת
את דמעותיה בגב כף ידה בניגוב גס. "אבל פעם אחת באתי לבקר אותה והרקדנית שלי הלכה
אחרי ואמא שלי אמרה לי ,למה את מביאה איתך את הכלבה החולה הזאת, ומאז אני לא באה אליה.
שסבתא תדבר ככה על הנכדה שלה?".
החלטתי
לנסות שוב לפעול לטובת הלכבה האומללה "פאני" אמרתי בקול רך ונגעתי בגבה
"רקדנית סובלת מאד. את לא חושבת שזה יהיה חסד בשבילה לא לחיות?"
פאני
לא רצתה להרגיז אותי כיוון שראתה שברצוני ללכת ולכן שתקה מעט. ראיתי שהיא נלחמת בעצמה
לא לצעוק עלי. לבסוף אמרה "יש נכים שחייהם טובים בהרבה משלי. בהרבה משלי. תראי
איך אני חיה.תסתכלי סביבך. אני רקדנית. אולי תעשי לי המתת חסד?".
שתקתי.
פאני לא היתה טיפשה. "אם את רוצה להמשיך לדבר פאני" אמרתי לה "אולי
נשב קצת בחוץ? נורא יפה הערב בחוץ".
פאני
קמה מייד ומשכה אותי אחריה.
ירדנו
לחצר ההזויה שפאני ארגנה לעצמה ויישבנו על הספסל יחד.
ישבתי
איתה עד לפנות בוקר אותו לילה. היא סיפרה לי סיפור חיים עצוב. שלשה ילדים היא שכלה.
ושני בעלים. לא שאלתי אותה כיצד, לא ניסיתי להבין אם היא מדמיינת, הנחתי שגם אם הסיפור אינו נכון פאני סבלה אובדנים
רבים.
אם
אתה בטוח ששכלת משהו, גם אם המשהו הזה לא היה שלך מראש, תחושת השכול היא אותה אחת.
היא
סיפרה לי על נסיונה להציל צב. סיפור על צב אחד גרם לה להתייפח שעה. היא ביזבזה את כל
כספי הסעד החודשיים שלה על הצלת הצב הזה והוא מת. כל יום היא צועדת הלוך ושוב אל בית
החולים הוטרינרי המרוחק, שנמצא במרחק שעה הליכה מחוץ לעיר, בתוך המדבר, לבקר את ילדיה
המאושפזים. סובלת לעג, קללות ואבנים שילדי השכונה מיידים בה. בודדה.
"ואני
רק רוצה לעזור לעולם" אמרה פאני "אני אישה כל כך טובה. מי עוד כמוני תורם
לכלל, למי בכלל אכפת מהכלבים המוזנחים שמסתובבים רעבים ברחובות?" היא סיפרה על
גורים שהסיעה בטרמפים עד לצפון כי שם יש את סניף צער בעלי החיים הכי מטופח בארץ. כל
היום היא נסעה בטרמפים עם שלשה גורים של רועה גרמני כדי להביא אותם לשם. אם למסור אותם,
אז רק למקום הכי טוב בארץ. כשהגיעה, לא היתה מסוגלת להיפטר מהם וחזרה את כל הדרך חזרה
איתם.
היא
בכתה הרבה אותו הלילה ואני ישבתי לידה ולא היה בידי להושיע. לאט לאט איבדתי את רתיעתי
הטבעית ממנה, מריחה, מלבושה המגואל בדם יבש וזיעה, מהטורבן המאובק. חיבקתי אותה והנחתי
לה לנגב בי את דמעותיה. כשהתחיל להבהיר הלילה קמתי ופאני נשכבה על הספסל. היא החליטה
לבלות את שארית החושך על הספסל. היא אמרה שהרבה לילות היא ישנה פה. הבנתי למה. נפרדנו
בנשיקות וחיבוקים. פאני דמעה ואני הבטחתי לבוא לבקר שוב. רק כך היא הניחה לי ללכת.
מאד
רווח לי להגיע לביתי המאוורר לכלבתי המטופחת השמנה שישנה על השטיח שלה. התקלחתי זמן רב נהנית ממגע המים משתמשת
בכמויות מופרזות של סבון.
בפרידתנו
התחננה אלי פאני לא לשכוח אותה. לבוא עוד. היא אמרה שאני כל מה שיש לה.
לא
התכוונתי ללכת אליה עוד. העליבות שלה היתה דבר גדול מכדי שאוכל להתמודד איתו. ימים
רבים עוד עמד באפי הריח הנוראי שנדף ממנה ומביתה. העברתי את הידיעה על קיומה, מצפה
לי, מקווה שאגיע, למקום מרוחק מאד בראשי.
השבת
עיינתי במקומון שיוצא בעירי פעם בשבוע. בד"כ אינני מתעכבת על המקומונים שיוצאים
במקום מגורי. את המקומונים מוציאים אנשים הגרים במרכז. הרמה שהם מייחסים לנו, קוראי
המקומונים של הדרום מעליבה מידי. השבת כאמור בכ"ז עיינתי במקומון. לא יודעת מה
גרם לכך. אולי כמו שפאני אמרה הכל מאלוהים.
קראתי:
"אישה
הידועה כלוקה בנפשה התאבדה בקפיצה מגג בניין מגוריה לאחר שהעיריה הרעילה למוות את כל
עשרים וחמישה הכלבים שהיו ברשותה."
הכתבה
המשיכה בראיונות עם השכנים שטענו שהאישה המטורפת היתה מפגע בריאותי לכל השכונה וכי
היה בלתי נסבל לחיות בסביבתה. הרעלת הכלבים היתה בלתי נמנעת וכו'.
הנחתי
את העיתון בצד. אני טיפוס רציונלי. לא התעכבתי מידי להתאבל או להזיל דמעה. פאני היתה
דמות אבודה. הכלבים שלה היו אומללים כמעט כמותה. המתת חסד לא היתה רעיון גרוע. לא לה
ולא להם.
אבל
אני חושבת שאיבדנו נכס ככה בלי שאף אחד יבחין. הרקדנית. הצאצאית האחרונה של נח עלי
אדמות.
מוקדש
לפאני ז"ל.
–
כתבת
יפה מציאות מכוערת.
27/6/1999
22:43
ליתוספרה
iasap@hotmail.com
–
הרחתי
את הריחות שבמילים שלך… כתבת יפה מציאות מכוערת.
הזכיר
לי איש אחד בשבוע הספר שאמר שהוא הנכד של אטלס, זה מהמיתולוגיה היונית שהחזיק את כל
העולם על הכתפיים.
אבל
אטלס ג'וניור, שקראו לו דווקא אלישע, לא אסף כלבים – אלא אסף שקלים בקופסאת פח של מלפפונים
בחומץ.
אלישע
אמר שאצלם נשארה הגיבנת תורשתית, וסיפר כמה כבד לו כל לילה להחזיק את השמיים, עם כל
הכוכבים הכבדים. ביום, הוא אמר, אח שלו מחזיק.
אחר
כך כל האנשים הלכו משם, ואלישע נאנח והלך לקנות בורקס.
אני
חושבת שיש לו זמן, לאלישע, לפני שהוא ימות,
אבל
אני גם יודעת שאנשים כמוהו וכמו פאני שלך, אם היא אמיתית או מומצאת, תמיד יעשו לי משהו
בפנים.
כתבת
נהדר, עשית לי עצוב. והסיפור על אלישע במלואו עוד יבוא.
ליתוס.
–
כל
מילה אמת. ותודה ליתוס
28/6/1999
2:31
דינורה
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
זה
אמת, אה? כמה עצוב
28/6/1999
6:30
מישהון
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
******************************************************
מכתב
אחד שלא נשלח לפני שנים
27/6/1999
16:51
נירו
nyrosta_kaf@newmail.net
–
שלום
לך,
כבר
המון זמן שאנחנו מנהלים את השיחות האלו, ובאמת שהשיחות האלו
טובות
לי. יש לך את החוכמה והרגישות, יש לך המון חוש הומור, ואפילו את
זה
שאת מזייפת לי חיוכים אני מקבל בהבנה. להודות על האמת, מה שמשך
אותי
בהתחלה היה זה שבחורה כמוך בכלל הסכימה להקשיב לי ולדבר איתי,
וזה
שהיה לי כיף להקשיב לך ולשמוע את כל מה שעובר בין האוזניים שלך היה
רק
הערך המוסף. אבל אם להודות על האמת, בזמן האחרון היו לי כמה מחשבות
די
מעיקות, בעיקר על עצמי (את דעתי עלייך לא שיניתי). תראי, מה שמפריע לי
זה
הצורך שלך, אותה ההזדקקות שצועקת מכל מילה, ובעיקר מבין השורות.
באחת
השיחות שלנו הרי דימית את עצמך לספינה נטולת הגה שנסחפת במי
האוקיינוס
ללא כיוון. אמרת שאני העוגן שלך, ואני תמיד אומר לך את המילים הנכונות
בזמן
הנכון ומצליח להכניס את הכל לפרופורציות. אז זהו, שאני חושב שאת טועה.
את
לא ספינה ללא הגה, ועוגן זה לא מה שאת צריכה, (בחיי שאני שונא דימויים,
אבל
מה אני יכול לעשות עכשיו), אם כבר ספינה, את יותר דומה, בעיני, לאחת
שבה
חבר מלחים מורדים נעל את רב החובל בתוך התא שלו, ועכשיו הם מסתובבים,
שיכורים
במשך רוב שעות היממה, בעת שהספינה מטלטלת, חסרת שליטה, על
הגלים
של האוקיאנוס. חוץ מזה את אמרת לי שאת אוהבת אותי הכי בעולם. אבל את
יודעת
שזה לא נכון, אני מזהה את הזיופים שלך. בנוסף על כך, אני לא אהיה ספינת
הגרר
שתנווט אותך בכיוון הנכון. הרי את יודעת שאין כיוון נכון פרט לכיוון שלך. וכשתשחררי
את
רב החובל של הספינה מהתא שלו, מי יודע לאן תפליגי. בכל מקרה לי יש את
הכיוון
שלי. כן, אני יודע שזה ישחרר את בלוטות הציניות שלך, אבל אני מאמין שאכן יש
לי
ייעוד. אני לא יכול, באמת, לחכות לך עד שתפתרי את הבעיות שלך. חוץ מזה, את
יודעת,
אני רק בן-אדם, גם לי יש את החששות שלי, ואת הפחדים, ואת הצורך הפנימי
לנמק
את כל הבחירות שאני עושה. הפחד הכי גדול שיש לי כרגע, זה שברגע שיהיה
לך
הכח לשחרר את רב החובל מהתא הסגור שלו, את תפליגי לך בכיוון שונה משלי.
למעשה
החשש הזה די מבוסס, את בעצמך אמרת לי את זה לא פעם ולא פעמיים,
ואני
מקווה שהקשבת לדברים שאמרת לי, הם היו נבונים ביותר. מכל מילה שלך אפשר
היה
לשמוע את הקפטן הנעול בתאו, ואת המלחים השיכורים, שומעים את דבריו ומתעלמים.
ולא,
אני לא מתכוון לזה שאפסיק לדבר איתך, תמיד אהיה קשוב אלייך. אחרי הכל, וגם אם
זה
לא יהיה לטובת האינטרס שלי בסופו של דבר, אני מתכוון לעזור לך לשחרר את
הקפטן
של ספינתך מכלוב הזהב שבו הושבת אותו. אני הרי יודע שרק כאשר את תוכלי
להפליג
בדרך שלך אני אהיה חופשי להפליג בדרך שלי, וכל מכשירי הניווט יעבדו ללא
הטיות.
ואני מקווה שנמצא שהדרכים שלנו חופפות או מקבילות או משהו כזה, ונוכל
להפליג
באותו מסלול לפעמים. וחוץ מזה, ברכותיי ליום-הולדתך, לפחות שהיאוש יהיה נוח,
תוציאי
אבטיח מהמקרר, תעשני משהו, תשימי לך דיסק של שירי ילדים, וגם היום הזה
יעבור,
כמו בכל שנה. ואנחנו עוד נדבר,
XXX, אני
–
ותמי
הייתה אומרת
27/6/1999
16:53
נירו
nyrosta_kaf@newmail.net
–
אל
תנסה לשכנע אותי בעזרת הנימוקים שלי.
אני
שונאת כשאנשים מדברים שטויות
–
נירו
27/6/1999
17:10
גילי@
–
זה
מקסים
מיועד
למישהי ספציפית??
–
אם…
28/6/1999
0:35
x
–
אשאיר
את כתובתי
תרשום
עבורי מכתבים
ולשם
שינוי תשלח אותם
ולא
תחביא עמוק במגירה?
–
וואו
אתה יודע לכתוב לה מיכתבים אה?
28/6/1999
7:53
מאי
מיאו
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
מהמגירה לדיסק 