|
בתוך כל כותב בינוני מסתתר הכותב הטוב. הדמות שמהנהנת
ומהמהמת מבפנים בהנאה, מצקצקת שפתים ומרטיבה את לשונה בקצת רוק גם של
ערגה, גם של תשוקה גם של החמצה (על היותה כלואה דווקא כאן, בתוך הכותב
הבינוני) בכל עת שבעליה, הכותב הבינוני, נתקל ביצירה חדשה שפורשת עולמות
באבחות מילה או מילים וכמה משפטים צלולים כמו מים אחרי שלחמנייה רטובה
מרוטב חריף חרך את הנשמה, יצירה או אולי נכון יותר לומר 'אמת' נאצלה או
לא, שכתב אחר, רחוק, איש שבפתח ביתו וודאי, כך חושב הכותב הטוב הטמון
בפנים, בתוך הכותב הבינוני; זה הכותב משפטים ארוכים עד שהנשמה כמעט
ופורחת, משפטים שלפעמים יש על הקורא הטוב, הוא קרוב רחוק וידידותי לפרקים
של הכותב הטוב, לקרוא כמה וכמה פעמים כשסמני הפיסוק מתרחקים ועולים
ויורדים כגלים או כמו קוביות לגו לילד שהייתי בן שש קודח מחום והחדר צף
במרחבזמן פועם, וכל חוקי הפיסיקה הפיסוק דומים בעיניו עכשיו כאתנן ליצאנית
המפסקת בחצרות את מה שברך בה אותה האל היקר, יקר מכדי שתקנה זו גברת
יצאנית, ואין נושא ואין מושא ואף לא מושא עקיף, וכל זכר לשיעורי הדקדוק
ומורה ששמה ימימה ונחמה וציוניי מבחנים 'נכשל' לפני כל הכיתה שוב מאדימים
את הלחיים ומכווצים מעט את הגרון, עיר סואנת או מפלי מים גבוהים. יערות
טרופים ופילים או סתם נשים יפות שסובבות כשבגדים רכים וקלים עוטפים את
גופן הרזה מכאן ומוצק שם ממש, מתחת לחולצה. בגדים להן, לנשים השכנות לכותב
הזר, שהמלה כמיהה כתובה בהם בקימורים שחלקם חבויים וחלקם גלויים וכולם
זרים ומסתוריים ומלאי עדנה וחשק, מלא אצלן וצר אצלן שם ומעוגל ורך ונחשק
שם, כותב טוב אמיתי שבילה במקום זה או אחר, ובודאי יכולים כולנו כאן להעיד
בכובד ראש שבביתנו אין הוא גר ואף לא ביקר, אף לא לתה של מנחה, לעוגית
קטנה שמוטב שלא תהיה טעימה יתר על המידה, על ארוחות הצהרים והערב שלנו הוא
פוסח תדיר או לפחות מאז שזיכרון ומודעות מפעמים בנו, זה מר הכותב הזר, לא
לועט לחם בגבינה, לא יונק מבקבוק הקולה שלנו ישירות מול הטלוויזיה. לא
מודע לקיומנו מכל וכל, ואף מעולם לא ישן ולא יישן במיטותינו.
הכותב הטוב שחבוי עמוק בפנים בתוך הכותב הבינוני מהנהן בעונג לכל מגע
בפיסת כנות כזו של הכותב הזר. מעט מהרגש הנעים הזה עובר בחלחול טבעי לגוף
המארח, למשל אלי, הכותב הבינוני.
מדי פעם מתיישב הכותב הבינוני, כעת למשל, מול הדף או המחשב ומייסר את
הכותב הטוב. מקציף משפטים חסרי משקל. מתעלל בביטוים תמימים. שולף מהעלטה
רגשות ומשייף אותם היטב לפני שבמכות אצבע כהות וצרדות הוא חובטם לתוך הדף.
הכותב הטוב מרגיש רמץ של בערה קלה תחת רגליו העטופות דימויים טובים יותר.
הוא זועק, נאנח, וקולת השבר והייסורים שלו הופכים לסימני פיסוק מיותרים.
הרעיונות הכבירים של הכותב הטוב על יופי העולם וזיו הרגשות הם ככנפי
פרפרים שמרפרפים ומפרפרים, עדינים, באור השמש. הכותב הבינוני שולח יד גסה
ללא הואיל וממלמל ומכרבל את הכנפיים בין אצבעותיו הקהות מעבודה של ממש ולא
מלובן היצירה האמיתית של רעו הטמון בפנים כדי להיטיב לחוש את אושר החירות
וריח האוויר שנשם עד לפני שניה פרפר המחשבות. וכך שרידים אחרונים של
רעיונות נאים, מאבדים את יכולת התעופה שלהם מייד כשנוגעות בהן המילים.
עייף נאנח הכותב הבינוני ממשלח ידו הנוקשה ותר עכשיו אחרי רעו, הקורא
הבינוני, לתשבחות.
|
מהמגירה לדיסק 