1-5-2001 עד 2-5-2001

פעם פגשתי זמיל מאופל

שהיה כל כולו מצופה בסוכל.

מגפיים סגולים מזמש הוא נעל

וסנדוויץ' עם דבש בנחת זלל.

אמלתי לו: "היי מותק, מה הסיפול,

ואיפה בדיוק כאן הכלב קבול?"

ענב הפושטק החצוף: "תשתקי,

אני מסוכן, אז מהל תסתלקי".

נתתי לו כאפה וגם חבטה,

בוקס במקול, בביצים בעיטה.

אך כשהוא התעלף – נבהלתי נולא!

חיסול זמילים זו ממש עבילה!

לצתי חיש-קל אל בית החולים

אך שם זמילים הם אינם מקבלים.

אחות עם שפם נתנה לי מספל:

"אולי הוא יטפל בזמיל מאופל".

צלצלתי לדוקטול עם דופק מהיל

אך הוא, מסתבל, יצא את העיל.

מפה עד לשם הזמיל התעולל

ומיד, ידידי, הוא החל לקטל:

"זונה, מנוולת, פושעת, כלבה!

מכה זמילים ללא שום סיבה!"

זה הספיק לי לגמלי וכבל השתגעתי

לכןאת כולו בצ'יק-צ'אק בלעתי

ומה יש לומל, טעם לא לע בכלל

במיוחד הזנב שהיה מסולסל.

מתי אני מזיין אותך ?

למה אתה מבזבז את האנרגיות שלך?

ועוד לשלם על זה?

בוא אלי חמוד, אצלי בחינם

ותקבל גם סוכריה.

מה זה יצר הזללנות הזה שתקף אותה?

ולמה היא מדברת בלללל?

ובאמת מה יש לה נגד חיות?

מה עשו לה המסכנות?

את חייבת לקרוא את זה! קטע מדהים. קורע מצחוק.

הן חלק בלתי נפרד מחיי הפורום. בגלל שאני לא כל כך
יודעת לספור יותר מעשר אני לא יכולה להגיד כמה פעמים יל"ל הודיע שהוא
עוזב.

אני חושבת שזה טוב שאנשים מרגישים מספיק מעורבים כדי להתעצבן ולחזור,
ונוליקו תמיד רצויה פה.

הרבה מדי דברים קלושים ותלושים וסוף מעאפן.

אבל נורא קשה לי להבין את הגיבור. כאילו, האוטיזם שלו,
זה קטע גברי חינני כזה? ומה בדיוק הוא החליט שהוא אוהב כשהוא כבר החליט
שהוא אוהב? ולמה היא נשארה אתו כל כך הרבה זמן?

זה לא שאני אוהבת שמסבירים לי הכל, אבל הכל כאן מנותק מדי וחותר חזק מדי
לקראת פואנטה.

אני מבינה שיש מגבלות לסיפור קצר, אבל אפשר לבנות דמויות
"מלאות" גם במסגרת כזאת.

כלומר, לא יודעת…

אולי זה בדיוק העניין –

מן סיפור תלוש עם דמויות תלושות,

שלא מתחברות ביניהן,

וגם לא נותנות תחושה שהן מציאותיות…

אחותי, אחותי, קלא לי הצב

אני כאן תקוע, הפוך על הגב!

אמלתי לו: לגע, אני עסוקה

סתום את הפה ותן לי דקה.

אבל הוא המשיך ליילל ולצלוח,

ולי לבסוף נגמל כבל הכח

תפסתי אותו, אחיות וחים

והשלכתי לסיל של מים לותחים.

אחלי 10 דקות שהוא התבשל

תאמינו או לא – הוא הפסיק ליילל.

תודי שחזלת בגללי

אגב, לא נעלמה מעיני ההודעה שלך מלפני כמה חודשים, עת שהיתי בגלות כוסטה
ריצ'ה, שקראה לי לחזור

אז חזלתי שלטיטה

עשי קפה

ויגזול לי צפולניים בלגליים.

לכן קלאתי לך.

לך תעמוד בפינה ותספול עד 10.

אפילו אם זה עלה למשק בעמנואל…

גם זותי וגם אורי און לקחו לי אותו. רק חסר שהם יתחילו
להגיד "נו שוין" ואני פורשת!!

ברוכה השבה 🙂

אני מקווה שלא אמצא את עצמי נתבעת

על גניבה ספרותית…

אגב כשאמרת זותי התכוונת לזאתי ?

איך אני יגיד את זה בלי שאני ייצא קצת מפגרת?

אז ככה, אני לא יודעת אם אמרתי זה, אבל אני מאשקלון. ואצלנו באשקלון, לא
אומרים "זאתי", אומרים "זותי".

לדידי,את לא יכולה לצאת מפגרת גם אם תשתדלי בכל כוחך.

אין לי שום ריב או מדון איתך

ולכן לא ברור לי מה "עקץ" אותך.

דרך אגב גם אני מאשקלון ודווקא

שם למדתי שכותבים זאתי כך !

וחוץ מזה שמי להזכירך הינו סופה נודדת.

מגניב, עוד אשקלונים בפורום. מוצא חן בעיני. מעניין מה
אסתר אורן הייתה אומרת אם הייתה יודעת שאני מתעקשת לכתוב
"זותי".

אם למלוכסנת,אז שמור על עורך כי גם תורם של

הדובים יגיע בקצב הזה.

אתם חייבים לעשות מעשה!!!

היא היא מתעללת בצבים,ומחר בכלבים וחתולים.

(והרי ידועה חיבתם של המלוכסנים לבשרם של אלה)

היא לא שמעה על "תנו לחיות לחיות"

ועוד כותבת על זה שיר,(שיר עאלק)

טפי!!!

מה קלה לך, החלטת להיות קולית?

שימי סקטים.

טפי מעיד על קוליות

במחוזותינו הוא מעיד על שאט נפש!

ועם קסנטי הסליחה,אך הטפי שלי מקורי לחלוטין

ואינו חיקוי של אף טפי אחר.

באשר לסקטים , לא יעזור לך, לא אלך!!!

וכדי שתביני אומר זאת בשפתך":

לא לוצה ללכת!!!

מהכינוי שהדבקת לי אני בוחרת להתעלם,

את לבטח מכירה את המקצוע.

אני לא!!!

שאת לא גבר?

יפה הכנסת לה לדבילית,

לא כמו כל הלקקנים הנמושות שפה

המתמוגגים מדברי האיוולת.

פעם, כשהייתי בכיתה ב', ביקשתי מילדה שלמדה איתי שתתן
לי לגעת לה בכוס.

"ומה תיתן לי", שאלה.

"מה את רוצה בתמורה?" עניתי בשאלה,

"אני רוצה לגעת בשלך" השיבה מחויכת. אני סירבתי והתעקשתי לתת לה
סוכריות בתמורה: "רק סוכריות". אתם קולטים איזה מטומטם, נו
מילא- מה ידעתי אז.

מספר חודשים לאחר מכן, הסתיימה שנת הלימודים ושירלי קימלמן עברה דירה לעיר
אחרת.

בכיתה ו' גיליתי את חדוות האוננות, ומאז המחשבה על אותו יום לא הרפתה
ממני- הרי שירלי נחשבה לילדה יפיפייה.

עשרים שנים מאוחר יותר, בלילה שהשתלטה עלי הבדידות, התעצם במוחי אותו
זיכרון אובססיבי ואזר בי את האומץ לעשות מעשה . בקלילות גיליתי את מספר
הטלפון שלה במודיעין הוירטואלי של אחת ארבע ארבע, הסתבר שבכל מדינת ישראל
נרשמה רק שירלי קימלמן אחת ויחידה.

תקתקתי את המספר והקול שמעבר לקו נסך בי צמרמורת של ביחד אשר נקטע ושב.

"שלום, מדבר יאיר, אני מדבר עם שירלי קימלמן ?".

"אכן, כן".

"תשמעי, אני לא יודע איפה להתחיל ואיך לסיים, אבל אם להיות פרגמטי,
אז אני יאיר מב' 2 שנגע לך בכוס בהפסקה, את ביקשת לגעת בשלי ונתתי לך
סוכריות במקום, בקיצור, אם את ספונטאנית ומעונינת, אשמח להיפגש אתך
ולהמשיך משם". שירלי צחקקה.

קיימנו שיחת חולין מנומסת וקבענו להיפגש עוד אותו הלילה בדירתה השכורה,
כנראה שכמותי גם היא לא חיה בשלום עם אותו זיכרון.

נרגש בטירוף מההרפתקה שבדרך, נכנסתי לרכבי המפואר ובתחושת איש העולם טסתי
מעיר הבירה אל תל אביב. תוך ארבעים דקות כבר התייצבתי בפתח ביתה וחוויתי
את אור פניה היפים.

לבשה חלוק סטן ילדותי, חיטובי גופה הקטן והמדהים ניבטו בעד לשקיפותו.

נכנסתי אחריה פנימה והתיישבתי נבוך בסלונה. כמו לפני עשרים שנה, ביקשתי
שתתן לי לגעת לה בכוס, כמובן שנחשבתי הפעם יותר מיומן ומלא כוונות .
ליטפתי בערגה את כפות רגליה וטיפסתי ברפרוף אל עבר הגבול שתחמו תחתוניה
הורודים, הבטתי בשדיה המדהימים ועינגתי את פלג גופה התחתון בכף ידי
המצומררת, עד שהרטיבות שאפפה את מפשעתה, החליקה את אצבעותיי אל דגדגנה
המשומן בו הפלאתי גם את לשוני.

התרגשותה, עודדה בי להמשיך עד שהשאתי אותה אל שיא השיאים. עצם ההתפתלות
שאחזה בגופה המתוק ריגשה אותי בטירוף. "הנה, עכשיו בתמורה את יכולה
לגעת בשלי", אמרתי מרוגש תחת נוסטלגיה והפשלתי את מכנסי.

"מה פתאום, סוכריות- רק סוכריות", התעקשה, חתמה וליוותה אותי
החוצה

http://stage.co.il/Authors/1670

מתוק שלי, למה לא אמרת? למה לא התקשרת אלי?

אני הייתי נוגעת לך, כי אם אתה נוגע וצולל ומזיין

כמו שאתה כותב היית מקבל ממני את כל החבילה

כולל קוביות שוקולד.

בפעם הבאה תתקשר אלי בבקשה.

תמיד רציתם ביקורות טובות, נכון ?

תמיד רציתם שאנשים יזרקו לכם איזה תגובה על איזה

קטע מעפן שכתבתם לחברה שלכם בכיתה י"א.

אבל מה ?

אף אחד לא משתין בכיוון שלכם, במקרה הטוב.

במקרה הגרוע הם יקטלו אותכם. יתחילו ת'רדים שלמים

על איך הכתיבה שלכם היא בוסרית וממוחזרת וישלחו

אותכם הביתה לאמא עם הכבל של המיקלדת בין הרגליים.

לא עוד.

שלום.

השם שלי סרגיי ואני מייצג קבוצה של אנשים שמעוניינים

לעשות לכם רק טוב.

אתם רוצים צומת לב ? אנחנו הכתובת.

מי לא עבר אצלנו ?

כולם.

כל האנשים האלה שתמיד רציתם להיות כמוהם, האנשים

שמפרגנים להם, האנשים שהם באמת מוכשרים.

אז זהו, שלא.

הם לא באמת מוכשרים. הם פשוט קשורים איתנו בחוזה

מחייב לשלוש שנים.

עם אופציה להארכה.

מה אתה מזיין לי בשכל "זה לא אתי " אתה תמים חבוב.

אתה חושב שרק על סמך כישרון אתה תתקדם פה ?

הצחקת לי את הכובע. תאמין לי, בלי קשרים אתה לא תתקדם פה אפילו מילימטר.

אי אפשר להסתדר פה בלי חברים, ובשורה התחתונה, מאוד מומלץ שאנחנו נהיה בצד
שלך.

רק תחתום פה למטה על הקו המקווקו.

מזל טוב ביז'ו.

תראה שעכשיו הכל יהיה בסדר.

לא סיוט (יש לכם מזה הרבה כבר ממילא)

סתם קרציה שתמצוץ את דמכם.

רוצה שאמצוץ לך?

אני דווקא מוצצת לא רע.

ותתחיל להתרגל לזה שאני נקבה.

יש לך את הטלפון של הגנב הזה חג'ג'?

גנב את ליבי המלעון,

הבחור מבין את נבכי נשמתו של הכוס.

כותבים "תשומת לב", לא "צומת".

עכשיו – אתה רשאי להעביר ביקורת על שאר הפורום.

חח.

לעבודה להגנה ולשלום? :-p …

טפי מעיד על קוליות.

במחוזותינו הוא מעיד על שאט נפש.

ודרך אגב הטפי שלי מקורי לחלוטין

ואינו חיקוי של אף אחד.

ובאשר לסקטים, לא יעזור לך, לא אלך!!!

וכדי שתביני זאת אומר זאת בשפתך

לא לוצה ללכת!!!

מהכינוי שהדבקת לי אני בוחרת להתעלם

את בטח מכירה את המקצוע מקרוב ,אני לא!!!

בכל קבוצה קטנה של אנשים הדינמיקה מתפתחת בדרך דומה,
על פי חוקי הטבע האנושי בלה בלה בלה, אין לי כח לפרט, אבל הפורום הזה נמצא
בשלב החמישי (עד כמה שזכור לי) של הווצרות קבוצות קטנות בתוך הקבוצה. די
לשגר מאמרים מתנשאים על איך הפורום הזה מתנהג, אין יותר על מה לכתוב? ככה
מתנהגים בני אדם, בדיוק כמו שלא תגיד לאחותך יו איזה מכוערת את היום, ככה
קשה להגיד למישהו שאתה מכיר אישית, הפעם כתבת חרא. הפיתרון הוא אימון, יש
להתאמן בירידה על שלוש יצירות ביום לפחות, מי שרוצה פתרון חפוז לתגובות
אמת שיכתוב בשם בדוי, רק שיש שלוש בעיות בדרך הזאת, אולי שני אנשים מגיבים
לכל היצירות באופן סיזיפי (קבלי צל"ש על המרץ קסאנטי), זה לא ממש
עובד אם מגלים רק לחמישה מחבריך הקרובים, ומה לעשות ולפעמים אי אפשר שלא
לזהות את הכותב, למרות שתמיד אפשר לשגר יצירה בסגנון הפוך כקונטרה י.

הנה דובל'ה בזבזתי עוד שלושים שניות יקרות מפז מזמנך.

הרחבות למדי אם יותר לי לציין (יותר מדי מכון כושר
בעברי) את מלאכת התגובות הקשה (יאללה יאללה), אני מסכימה עם דבריה של
חברתי המלומדה לפורום. בכל פעם שאני מחליטה "לשחרר" יצירה אני
עושה את זה בשם בדוי, ולאחרונה, אוי לבושה, עלו עלי (איתי, תתבייש).

ואני לא תמיד מגיבה, אם זה ממש סתמי, אני פשוט נמנעת.

עכשו אני מבינה, פשוט שכחתי לחתום,

אבל דמי חסות שילמתי!

נשבעת ששילמתי.

וזו יצירה חביבה ומסמלת את יחסה הבלתי רלוונטי של
החברה אל הפרט.

אבל תודה שדב אלפקה זה שם דגול.

מה, חשבתם שנעלמתי?

לא לוצה.

התעריף לחודש מאי גבוה יותר כמובן

זה היה חיזיון מה שלא רואים כל יום, איך העולם נהיה
אוקר

ואו-טו-טו תיכף יהיה אור חזק ובום ודי.

נו אז אני אמרתי לעצמי, רגינה, זהו זה, את את שלך עשית,

גידלת ילדים ונכדים לתפארת מדינת ישראל, ודי. מספיק.

הנה סימן: מה שהעולם נהיה בצבעים של קקי, זה בדיוק

מתי לגיד שלום.

אז הלכתי לגיד שלום לאבי וממי והנכדים שלי גועל: חיה המתה

וציפורה הקטנה וגם זה שאומר מה הוא אח חורג, ואמרתי שלום לכם

אני הולכת, אני לא רוצה שתלוו אותי הלאה, זה הסוף שלי וגמרנו.

אז הם אמרו: טוב.

כולרות שתישרפו כולכם, חארות קטנות וצואות זעירים אחד אחד, טפו.

סבתא רגינה לא הולכת לשום מקום, נא לכם בעין. זה סתם בעיה

של מזג אוויר, מה אני מטומטמת כמו משפחה שלי?

קאקים מניאטורות.

לא כמו זליג שלי שב-34' היה הקקה הכי גדול בשכונה שלי בוורשה.

מרוב נרווים לא נרדמתי כל הלילה אמש.

–

עכשיו הם כולם הלכו לאולמי תאתרון תמונע להכיר

את החברים שלהם מהמגירה.

אוז אני התיישבתי במרץ לספר לכם שתדעו שכל המשפחה שלי

נבלות מהזבל, כל משפחת חורגין הזאתי מחראה ניידת

שרצה בכיוון שלכם עכשיו.

חרא אולם.

צפוף ומסריח מנאדות ונאדים.

מרוב גועל בא לי שלשול פיזי ממש.

שיר מצויין