|
אני בטוחה שאם דה לואיס היה מתקשר, זה לא היה מפתיע
אותי יותר. הייתי בעבודה כשהטלפון צלצל, וקול רדיופוני שאל,
"עדינה?". הייתי בטוחה שאיזו חברה למוצרי סקס פתחה במבצע
טלמרקטינג, וכבר חשבתי נגד מי אני אגיש תביעה בשל העברת הפרטים האישיים
שלי, אבל לפני התביעה, "שלום…" (ה"שלום" הזה
שאומרים כשיש בטלפון מישהו לא מוכר? מנומס אך מסויג). "ואללה, זו את,
תגידי, עדיין לא פתחו לך את הסינוסים?", נו שוין, כנראה זה מישהו
מהעבר. אבל לא זיהיתי, "מי זה?" "תנחשי", אני כל כך
שונאת את משחקי הניחוש האלה! "אין לי כוח למשחקים, אני עסוקה"
(בנימה אסרטיבית להדהים, הייתי די מרוצה מעצמי). "ויי, נהיית קשוחה,
גיורא טננבאום, זוכרת?" אם אני זוכרת…
גיורא; הייתי מאוהבת בו שבועיים, ובתקופה הפרועה שבועיים היו שיא המונוגמיות
שיכלתי לשאוף אליו, גיורא. כל אותם שבועיים הוטרדתי במחשבה אם כשנתחתן
יהיה לנו שלט על הדלת "גיורא ועדינה טננבאום", ואם אנשים עלולים
לחשוב שגרים פה שני פלמ"חניקים ותיקים. אבל זה לא היה צריך להטריד
אותי כל כך, כי במילא יחסינו לא עברו את שלב הנשיקה. ולא עברנו את שלב
הנשיקה בגלל שגיורא היה משוכנע שהוא חבר בברית סודית של בנים, וזה שנהגתי
להזדיין מפעם לפעם עם אחד החברים שלו, פוסל אותי לעדות. גברים.
לא חשבתי עליו שנים. לפחות לא מאז שדני יקירי עשה לי טובה והפך אותי לאישה
מהוגנת, אבל זה כבר סיפור אחר.
הפעם האחרונה שראיתי אותו הייתה לפני ארבע שנים, בחתונה שלי. הוא והחבר
שלו הגיעו ביחד, ושניהם נראו די עצובים. לא אכחד, העצבות שלהם די שימחה
אותי, עד שגיליתי שהבעייה הייתה איכות הג'וינט ולא זה שלמול עיניהם
המשתאות אני יוצאת משוק הפו"פ לנצח (כן יהי רצון, אמן סלה).
גיורא מבוגר ממני בשנתיים, אז עכשיו הוא בן שלושים וארבע, בטוח כבר יש לו
קרחת וניצני כרס, נשוי או ממש לפני, הנחתי שהוא מתקשר כדי להזמין אותי או
משהו כזה. איכס. אני שונאת שגברים שהיו חביבים עלי פעם מתחתנים עם שרמוטות
למינהן, באיזו זכות הם עושים את זה? טעיתי. הוא עבר על ניירת ישנה, ומצא
כרטיס ברכה ששלחתי לו ליומולדת 26, הכרטיס העלה בו נחשול של נוסטלגיה,
והוא "הרגיש פתאום צורך עצום לדבר איתי". חמוד.
אני עדיין עבדתי באותו משרד עו"ד, וגיורא הספיק כבר לעבור שלושה
משרדי פרסום, הוא מרוויח שכר שערורייתי, ויש עוד שלושה משרדים שכעת משחרים
לפתחו ומוכנים לשלם לו שכר שערורייתי אף יותר. חברהאישה? לא, הוא עדיין
לא מצא את "האחת", כאילו שיש דבר כזה.
קצת שאלות על דני ועלי, איך אנחנו מסתדרים ומה קורה עם ילדים, כל מה
שיכלתי להגיד לו זה שהתחלנו לעבוד במרץ על פרויקט "ילודה 2001",
זה הצחיק אותו.
צחקנו קצת על מי שהיינו, מה שהיה ומה שיכול היה להיות, ואז, בקול הסקסי
הזה, ובטון שמביע אכפתיות אמיתית, הוא שאל "עדינה, את מאושרת?".
אני מאושרת? כן. מוזר להגיד דבר כזה בבטחה. דני הוא כל מה שרציתי שיהיה
בבן זוגי. כל פעם שאני רואה אותו, ארוך וגרום וממושקף נהייה לי חיוך בבטן.
שנינו ציניים בצורה מכאיבה, ושנינו יודעים שהציניות מסתירה רק רוך. אנחנו
אוהבים אותם ספרים, יש לנו על מה לדבר ויש לנו על מה לשתוק. מי זה היה
שאמר שכל המשפחות המאושרות דומות? הוא צדק. בימים שהייתי לבד ובודדה חלמתי
על איש טוב, חכם ומצחיק שיאהב אותי, והייתי בטוחה שזה לא יקרה. לשמחתי
טעיתי.
ברור שמפעם לפעם חלמתי על מישהו שיסחוף אותי בסערת תשוקה בלתי נשלטת, אבל
זה תמיד הזכיר לי את סערות התשוקה הבלתי נשלטות של ימי הפרועים, ואת
ההרגשה המחורבנת אחריהן ואז הייתי מחבקת את דני, ואומרת לו תודה שהוא
קיים. זה נורא מרגש אותו, הוא תמיד פוטר אותי בהערה מלאת פאתוס משלו,
"תגידי, עדינה, למה את תמיד נהיית רגשנית באמצע הדרבי?" (טוב,
הוא אוהב כדורגל, לא אמרתי שהוא מושלם).
"תגידי, יש לך איזה יום פנוי? אולי נלך לשתות קפה? נזכר בימים
הטובים". ימים טובים? על מה הוא מדבר? ולמה הוא החליט להתקשר פתאום?
ואיך פגישה סולידית בבית קפה עם ידיד ותיק, שאפילו היה בחתונה שלי, יכולה
לפגוע בי? קבענו לשלושה ימים אח"כ, כמובן שסיפרתי לדני, ובכוונות
טהורות לגמרי התחלתי דיאטה, עשיתי שחי מפשעה שפם, סידרתי גבות, וקניתי קרם
פנים שבמחירו יכלתי לקנות דירה קטנה, נגיד, בנתיבות.
הקדמתי קצת, גיורא דייק ונראה כמו התגשמות של חלום רטוב. לא כרס ולא
נעליים, רזה, גבוה, כהה, והאף הנשרי הזה, אימא! למה זה מגיע לי? הקסם הישן
היה שם. לקראת סוף הפגישה התחלנו לדון בשאלה למה לא היה ביננו כלום, וכשהזכרתי
שהסיבה הייתה הנאמנות הטיפשית שלו לאריק, הוא חייך ואמר שכנראה הוא היה
צעיר וטיפש (מסתבר שהקשר בינו ובין אריק נותק לפני שנים, עוד תעלול של
החיים). החיוך שלו גרם לי אי נוחות, אם אנחנו כאלה חברים ותיקים, למה
נהייה לי קצת לח בתחתונים? רציתי ללכת, אבל לפני שהספקתי לזוז, הוא חיבק
אותי, הסתכל בשרמנטיות ישר לתוך עיני המשתוקקות (תמיד רציתי למצוא סיבה
לכתוב את השורה הזאת), ושאל בקול המדהים שלו, "אז מתי נפגש שוב? יש
לנו כאן משהו טוב, ואני לא רוצה שזה יתמסמס לי בין הידיים". כאילו,
סליחה?! משהו טוב? ומה עם זה שאני נשואה באושר לאביר חלומותי? מה הקשר עם
גיורא יכול לתת לי חוץ מספקות, ייסורי מצפון וסבל? הסכמתי.
כשדני שאל אותי איך הייתה הפגישה אמרתי שהיה בסדר, ושכחתי להגיד לו שקבענו
שוב.
נפגשנו אצלו בבית. מעוצב לעילא, מצוחצח ונקי, כל דבר היה מונח בדיוק איפה
שהארכיטקט שם אותו. על השיש מכונת אספרסו מצוינת, במקרר פינוקים מכל
המעדניות הכי שוות בעיר. בצלוחית ליד הקפה הוא הניח טראפל של גודייבה,
מוזר שהוא זכר. כשעמדתי כדי לבחון את הספרים שלו, הוא ניגש, חיבק אותי
מאחור, ונישק אותי בעורף. במגע הייתה זרות מלהיבה. נעים כל כך, עצמתי
עיניים, וראיתי את החיוך של דני, החיוך הזה שהוא מחייך כשהוא מסתכל עלי
ובטוח שאני לא רואה.
"אני צריכה ללכת" "מה קרה?" "ללכת". הוא
ניגש לשולחן, והדליק לעצמו סיגריה בטקס ארוך שכלל טפיחת הסיגריה כנגד
החבילה, הצתה, שלוש שאכטות, "תמיד היית ילדה קטנה שלא יודעת מה היא
רוצה מעצמה".
בלילה דני לא הבין למה אני מחבקת אותו כל כך חזק.
|
מהמגירה לדיסק 