|
חזרה לי הדלקת בעין, אני מאבדת את הראיה, התלוננה בקול
עייף ומובס האישה המציירת שעובדת איתי. הלכנו לחדר אוכל. ערב יום השואה.
הנהנתי בהשתתפות. פעמיים בשבוע בהפסקת צהריים נגזר עלי לשמוע את תלונותיה
האינסופיות. היא ניצלה את הדרך בת שלוש הדקות להדליק עוד סיגריה, שמתי לב
שהיום היה לה לק סגול, ונשפה את העשן בחיוך מוכה גורל שחשף שיניים איומות,
תוצאה של הזנחה מתמשכת עוד מצ'כיה מולדתה. כבר התרגלתי לשיניים. אגב, אני
חושבת שאם היתה מסדרת אותם אחת ולתמיד, היתה בהחלט אישה יפה. אבל אין לי
ספק שזה היה משנה את דרך חייה הדכאונית, בה דבקה בנחישות, ולא נעים לזנוח
הרגל של שנים ככה סתם. עקביות זה דבר חשוב. על כל פנים הערכתי את עבודתה
מאוד. היא מציירת שיגעון.
שמנו את המגשים שלנו אחת מול השניה והתיישבנו לאכול. ידעתי שאין טעם להביא
לה שתיה, כי זה רק יגרום סבל לשלפוחית שלה, ואיאלץ לשמוע את כל זה שוב.
דילגתי על זה. היא חיכתה שאתיישב, ואמרה לי בחיוך מיוסר מלא טוב לב (כן,
שוב השיניים) – היום התברר לי שהעיפו את אודי שלי כבר לפני ארבעה חודשים
משיעורי הרמוניה מוזיקלית. ארבעה חודשים נתנו לילד שלי (מיפלץ מופרע בגיל
ההתבגרות) להסתובב בחוץ, ואף מורה לא טרח לעדכן אותי, תארי לך! (מרחתי
בינתיים שכבה עבה ואחידה של טחינה על כל היציקה לפני וערבבתי בשקט) ואני
הלא משלמת על זה לפחות אלף שקל לשנה, על השיעור המיוחד הזה!
את יודעת מה, אמרתי לה (קרבתי את הבליל לפי – נו, סביר), תתבעי
מהם את הכסף חזרה, תראי איך מהר מאוד הם יחזירו אותו לשיעור. מהר מאוד.
אני מבטיחה לך. (אוי טפשת, למה אמרתי לתבוע, הלא זאת מילת מפתח שגוררת
אחריה סיפורי תביעות כושלים אין ספור. רק לא לשמוע שוב על הדמי מפתח/
המשפצים/ הדירה המתמוטטת/בעל הבית האכזר, רק לא זה)
– את חושבת? היא שאלה אותי בתקווה וחייכה אלי באהבה. (השיניים. אבל בעצם
התרגלתי כבר) או בהחלט, אמרתי לה בביטחון, כהרגלי, את רק צריכה להאמין שאת
צודקת, ולנסות! ואני אגיד לך עוד משהו (הפטל הזה לא משהו) בקשר לראיה שלך?
לכי לזאתי מועד העובדים, מה שמה, ותשאלי אותה על העניין הזה של אובדן כושר
עבודה. הלא בעצמך את אומרת שלא תצליחי להחזיק ככה עוד שלוש שנים. כל הזמן
את מספרת שהראיה שלך מידרדרת. תביאי פתק מרופא, אני בטוחה שמשהו יצא לך
מזה בסוף.
את יודעת מה, אמרה לי בהתעוררות נדירה, זה בערך מה שאמר לי אבא של אודי
עכשיו כשהוא בארץ. הוא הרי אלוף האלופים בלהוציא כספים מהביטוח וכל זה.
סידר לעצמו פנסיה מאמריקה. אפילו את המזונות הוא ארגן ככה שהביטוח לאומי
ישלם לי ולא הוא. וואלה? שאלתי בהתעניינות, איך בדיוק הוא עשה את זה? אין
לי מושג, חייכה אלי בהערצה. הוא דווקא חושב שאני יכולה לסדר לעצמי פנסיה
מוקדמת. אבל זהו, שאני עוד לא יודעת מה לעשות.. איך אני אחזיק את כולם עם
הכמה גרושים שיצאו לי מפנסיה מוקדמת? בעיה…
אכן, בעיה, הסכמתי איתה.
נו ( נזכרתי באודי) ועכשיו כשנגמרה חופשת הפסח, החזירו את הבן שלך לשיעורי
הסקסופון כפי שהבטיחו לך בחודש שעבר?
כן החזירו. אני מקווה שיהיה בסדר. אין לי כוח לזה יותר. כמה אפשר לדבר עם
היועצת, כמה אפשר. הם מתעללים בילד הזה, פשוט מתעללים. בצ'כיה כשהייתי
צעירה ולימדתי ילדים תקופה קצרה, לקחתי אחריות! אם ילד לא הבין משהו, הייתי
נשארת איתו אחרי הלימודים, הוא היה בא אלי הביתה, היינו פותרים את הבעיה,
לא היינו זורקים את הילדים ככה מהשיעורים שיסתובבו ברחובות ימים שלמים!
אני מהנהנת בהשתתפות, נחנקת מהטחינה. מה כבר אני יכולה לעזור לה? טחנו את
השיחה הזאת לאורך ולרוחב עשרות פעמים. עזרתי לה לכתוב מכתבים למנהלת.
יחדיו שיננו מילים כמו "הסכם", "פידבק חיובי"
"מוטיבציה לשינוי" ואולי עוד כמה, ללא הועיל. אז הוא ילך
למכונאות רכב, מה לעשות? מרוויחים בזה יפה מאוד אחר כך. ולראיה המוסך שלי.
זה ממש לא סוף העולם.
טעים לך? שאלה בנעימות.
כן, בסדר. אמרתי בתמיהה. סביר למדי.
לא כי, אמרה בחדווה יחסית בהביטה בצלחת שלי, מאז שמצאו חתיכת כפפה מגומי
בגולש, אני לא לוקחת יותר גולש.
אה, שטויות, אמרתי לה באומץ, בעודי מתאמצת להחניק שיעול פתאומי. אף אחד
עוד לא מת מקצת גומי..
החזרנו את המגשים ושירכנו את דרכנו חזרה.
אז מה עם אבא שלו בעצם? שאלתי, כשהוציאה את הסיגריה שאחרי, למה שהוא לא
ילך לעשות קצת רעש בבית הספר? למה הכל עליך?
עזבי, אבא שלו, זה סיפור, נפנפה בידה בביטול, בחיוך מבויש.
הוא לא יציב. הכדורים הרגו אותו. הלא אבא שלו שנסע לארצות הברית לקבל את
הפנסיה שלו, לא נפרד בכלל מאודי. אפילו שלום לא אמר. שנה שלמה. זה אבא זה?
היי, תראי שניה את היד, עצרתי אותה, מה זה? שאלתי, מתבוננת מוקסמת במה
שנראה כמו טבעת חדשה יפהפיה מזהב אדום עתיק, ובמרכזה אבן סגולה ענקית
זוהרת.
זה הפתעה, לחשה בביישנות מרוצה והרכינה את עיניה.
ממי? שאלתי בסקרנות.
אה, זה מאבא של אודי שנחת לנו בסלון שבוע שעבר, בלי הודעה בלי כלום, בא
פתאום לביקור אני לא יודעת לכמה זמן, והביא לי פתאום את הטבעת
הזאת…
הווווווו… חייכתי אליה באהדה – מוצאת את מבטה – מישהו
פה נהיה לנו סנטימנטלי לעת זקנה, הא?…
אני לא יודעת. אמרה. אי אפשר לסמוך עליו. פעם הוא ככה ופעם הוא ככה. פעם
הוא אומר שאני מכשפה, שטן, מה לא, ופעם…הנה, ממש לפני שבועיים
הוא התקשר עוד מארצות הברית, ואמר לי שהוא אוהב אותי! פעם ראשונה בחיים
שלו שהוא אמר לי את זה! מה תגידי? פעם ראשונה!
הווופפפההההה…. שמחתי…. נו והתרגשת?
בטח שהתרגשתי. מה זאת אומרת. אחרי שש עשרה שנה וארבעה בעלים, שהוא יגיד לי
דבר כזה..
נו – אז אולי תחזרו לגור יחד, הצעתי בנדיבות הפי אנד מהיר.
איזה יחד, מה יחד, אמרה לי בביטול.
בגילנו לגור יחד?
מאוחר מדי.
מדוע מאוחר? שאלתי כמובן מאליו, אם תחשבי שזה אפשרי, זה יהיה אפשרי!
אה, אני לא כמוך, היא אמרה. הדברים לא עובדים בשבילי. אני מרגישה שלא מגיע
לי כלום.. גם כשאני מנסה, אני לא מאמינה שאצליח, זאת הבעיה. אבל מה, אמרה,
וצחקקה בביישנות כמו נערה בת 18, מנפנפת בשביעות רצון בטבעת הסגולה מול
השמש, מנמיכה את קולה כממתיקה סוד מושחת – צבעתי את הציפורניים
בסגול, שיתאימו לטבעת. מה את אומרת?
את יודעת מה?- אחלה! כך אמרתי, ופתחתי לה את דלת הכניסה.
יפה לך סגול!
כן, גם אני חושבת, צחקקה אלי בהסכמה בשיניה האיומות ופלטה סילון עשן בסיפוק.
|
מהמגירה לדיסק 