20-4-2001 עד 20-4-2001

אפשר לחשוב ביחד

רכשתי לי נוף, עלה משונן.

קו אופק מעומעם-

חצי שמש טובעת.

את מצטיירת לי

בין קבוצת כוכבים נהדרת.

עוד הלום מזכרונך המתעתע בי

אך עדיין כועס,

את יודעת-

כי מאז אותו היום ליבי עוד רועץ,

את כיסופי לאהבה מחודשת טרם מרקתי.

האם את מתחבאת בין הערב לבוקר,

או שמא עיוור אני או תם?

חולם שאת שם חושבת עלי

דווקא עכשיו,

בפעמים אחרות הייתי מתקנא

או נצבט.

אני זר.

את זרה.

כבר שנה.

בואי.

לכי.

מדוע להתרפק על זכרונות העבר.

(חש כי זרעי טמונים באדמת הפקר)

האם משובץ אני על החושן שאת עונדת

על צווארך הדקיק?

או שמא הושלכתי לערמה הסוררת?

כמה טוב להיות לבד,

כי אפשר לחשוב על שנינו.

ביחד.

אבא היקר!

אבא, תעשה שצה"ל יגן עליי מהערבים, שלא יהיו יותר קטיושות על בית ראש
העיר.

אבא, תעשה שצה"ל יגן עליי מהחיזבאללה,

אבא, תעשה שצה"ל לא יפחד! שצה"ל יפסיק להיות מושחת
ושהרמטכ"ל יתעסק בעניינים צבאיים ולא מדיניים.

אבא, תעשה שצה"ל יגייס בחורי ישיבות, שיוני לא ילך ל-40 יום מילואים
בגוש קטיף.

אבא, תעשה שלא יהיו יותר פיגועים, שיפסיקו לרצוח אנשים חפים מפשע.

אבא, תעשה שאריק ישאר בשלטון, שלא יתנו לש"ס אגורה אחת.

אבא, תעשה דבר אחד אחרון, תחזיר אותי לחיים, תחזיר את הגלגל אחורה יום אחד
קודם, ליום שבו התפוצצתי באוטובוס!

זה חמוד

אבל זה פשוט לא פוגע.

לוקח לך יותר מדי זמן להגיע לפאנץ' ליין

שהוא די חלש.

Just my honest opinion.

ככל בעלי התשוקה הגדולה, אני אוהב את העונג שבאיבוד
עצמי, מצב שבו סובלים באופן מוחלט מן ההנאה שבהתמסרות. וכך, פעמים רבות,
אני כותב בלי לרצות לחשוב, בשיטוט חיצוני, בעודי מתיר למילים לערוך לי
חגיגות, ואני ילד קטן על צווארון. אלו משפטים ללא פשר, הזורמים להם אפלים,
בזרימה של מים שניתן לחוש בהם, השתכחות של חוף שבו הגלים מתערבבים ומאבדים
את הגדרתם, הופכים את עצמם תמיד לאחרים, עוקבים בזה אחר זה אחר עצמם. וכך
הרעיונות, התמונות, רעדות של ביטוי, חולפים בי בתהלוכות נשמעות של בדי משי
דהים, שאור ירח של אידיאה מבעבע בהן, מוקצף ומבולבל.

פרננדו פסואה

מתוך "ספר האי נחת"

הוצאת בבל

משום מה, אני לא מצליחה לשלוח לך אי מייל (זה חוזר
ואומר משהו על אןנואון).

אז תעשה משהו. טוב?

כל העיניין הזה של הצבעים, אליו כבר התרגלתי

וקשה שלא

קשה שלא בגלל שהממזרים משתלטים לנו על החיים

ואני בכלל, מעדיפה את העולם בשחור לבן

שמת לב בזמן האחרון שאי אפשר לצאת מהבית בלי שאיזה גוון ילגלג עלינו
מלמעלה?

אני חושבת שבימים הראשונים שהתופעה צצה לה,

אז, כשזה עוד היה בעיתונים

נורא סבלתי מכל העיניין.

לא נעים במיוחד, חוץ מזה גם גיליתי שלכל צבע יש ריח וזה בכלל מסבך את כל
הפרוצדורה.

אבל מילא.

שלושת האנשים האלה מולי מתחילים לגרד לי בידיים

ולי יש רק שתיים מאלו אז אחד מחכה בתור.

אל תסתכלי עליי ככה, אני לא יודעת מאיפה הם הגיעו

יש שיגידו מהגבול,

אבל כולנו יודעים שזה דבר שבעצם אין ושילכו לחפש מטבעות זהב מתחת לקשת
כולם.

אני חושבת שלפני כמה מאות שנה היו פיות בעולם

לחשתי בצרידות מרתיעה ונשפתי על הצלחת מולי אשר ממילא הכילה

סלט קר לחלוטין.

פיות אף פעם לא היו..

גם לא יהיו, אז טעית, טועים טעינו, בעיקר את, רוב הדברים שיוצאים לך מהפה
הם זבל, ואני מצידי כבר נימאס לי להגיד לך תסתמי.

הבטתי בדמות מולי בוחנת את החיוך המלגלג שנסק על שפתיה, שוקלת את מילותיה
בזהירות אך לא גמורה וזרקתי לעברה מזלג.

החפץ הניזרק התעופף בקלילות מתכתית מעבר לשולחן לעבר חברתי אבל לא בדיוק.

עכשיו תאכלי סלט בסכין.

היא פלטה אליי במבט מתנשא, מיואש ופנתה להביט בחלון הראווה

של החנות הסמוכה

למרות שחצץ בינהן קיר.

חשבתי על משהו, מלמלתי תוך כדי אכילת סלט בסכין.

יש לך עגבניה על הסנטר, אבל זה בסדר מתאים לך אדום, אמרה ללא הפניית ראשה
לעבר סלטי והסכין שאיתו.

ולך מתאים ירוק, אמרתי והחסות החלו מתעופפות.

החסות עשו חישוב פיזיקלי מהיר וצנחו מטה בעקבות כוח המשיכה.

מתחסדות עלובות החלתי צורחת בעודי קופצת מעלה ומטה על אותן המתעופפות
הבוגדניות.

בת צלמו אשר מולי הפנתה מבטה לעברי והורידה עיניה כמורה לי לשבת.

כאמור התיישבתי, ליד החסות, המזלג ונעליה של חווה.

התועילי בטובך להעביר לי סלט וקמצוץ מלח?

פניתי אליה בספקנות מחויכת בעודי מותחת את צווארי מעלה בנסיון נואש להביט
באותם פרטים אשר ביקשתי לעצמי להיות שלי לנשוף עליהם בהיותם קר.

מחמדתי הרימה את צלחת הסלט ושפכה את תכולתה אל בירכי

בעודי מסתכלת פקוחת עינים אך לא בתדהמה ממטרי מלח קצרים החלו לנחות בחיקי
וסכין חמאה במותני.

אני חושבת שלפני כמה מאות שנה, היו פיות בעולם

הבטתי בעיניה, פורשת את כנפיה ושבה למקומה במרומים.

I

גפרור הבוקר חורז שרשרת אש

הקיץ אוחז באלפי צדיבלים

פותח בשיח יבש

(בלי איכר חסון אחד

שישתוק בליוויס)

II

לארוחת בוקר לקחתי משהו קל

גבר רכיכה

נזל לי בצלחת מדיעה לדיעה

למרות שהוא ריכך לי

את הקשה של הלחם

עוד לא צהריים

ואני כבר רעבה

(בלי גרם אחד של בשר

למלא את הבטן)

III

דמדומים מאירים גבעות בכתום

מערבבים גוונים שונים של חום

פס אפל ביניהם

מתקמר במעלה ההר

מתכווץ ומתרחב

מעבר לשפורפרת הפוטונים

זה נראה כמו תאונת דרכים

(בלי לשמוע את הקליק

של חגורת הבטיחות)

VI

כשהטיימר מכבה סוף סוף

את הנורה בכבשן

אני חולמת על אגודל מפסלת לחי

(בלי אף אחד שיפריע לדמעה

להגיע לסוף דרכה)

גם אני לא האמנתי שכתבתי, אין לי תירוץ חוץ מזה שהשרב טיגן לי את המוח

עברתי על כל מיני הודעות ("סיפורים?")
בפורום.

קראתי גם כל מיני סיפורים שזוכים בתחרויות.

אנשים חושבים שהם יודעים לכתוב. אנשים חושבים שהם אומרים משהו עם כל
המילים המגובבות האלה.

נושאים יומיומיים, מיותרים. בחיי, אתם לא מחדשים שום דבר. והשפה הריקה
הזאת – אפילו דימויים מוצלחים כבר בקושי אפשר למצוא. והציניות, ברב המקרים
אי אפשר להגיד עליה אפילו שהיא חכמה או מרושעת. היא פשוט חסרת עניין. מה
זה? חצאי בדיחות? מבט בראי שהוא מיותר כל כך?

איפה המילים האמיתיות. איפה הסיפורים שיכולתי לבכות מהם. איפה הדברים
שנוגעים באמת. המציאות מחורבנת, אני יודעת. אבל לפחות אתם, מי שאמורות
להיות לו דמיון ומחשבה יפה, תשתדלו קצת אחרת (כן: מה בנוגע לחיים).

תפסיקו לשעמם עם הכתיבה הזאת.

וכל הספרים הישראלים האלה שיוצאים כל הזמן.

תסתכלו לעצמכם בעיניים: אתם באמת חושבים שזה טוב?

אבל היא הקדימה אותי, מה שלא ימנע ממני להציע לך אותי
ואת כתבי, לא יודע למה טוב לקרוא אותם, אולי הם שונים מרוב הסיפורים התל
אביביים האופיינים, ואולי לא, בכל מקרה קשה לי בזמן האחרון להרעיף על עצמי
מחמאות כמו פעם, בכל מקרה, אם את כן רוצה לקרוא משהו שכתבתי, אז יש כאן
למטה את "תיאטרון האיוולת", אשמח מאוד אם תגיבי לו, ואם את באמת
רוצה לקרוא הרבה דברים שלי, אז את מוזמנת לדף יוצר שלי.

זהו, אני מתנתקת לכמה שעות וכולם מתחרפנים? קודם כל
גודלס – אם משמעות הקיום היא סבל, ואושר רק מבלבל אותך (מונדייה, איזו
הפלצה), ואהבה היא רק שותפות בסבל, אני מודיעה עכשיו חגיגית שאני דוחה את
כל מה שאמרת, ואומרת, בל יהי חלקי עמך לעולם! אני אוהבת להנות, ודווקא
בגלל שהייתי בתהומות הרבה יותר עמוקים משהייתי רוצה להיות, אני שמחה על כל
חיוך, וכל שניה של אושר.

עכשיו, איתי וטלולה – באה מישהי, אומרת שכולנו ריקניים, שזו באמת דעתה,
ואתם ישר "אוי, תקראי אותי, אני לא ריקני כמו כולם" טפי.

ולמאבדת – יש ספרות טובה, לא ריקנית, מלאה, גם פה. תנסי את ספר הדקדוק
הפנימי של גרוסמן, זכרון דברים של שבתאי, ציפר ובני מינו של בני ציפר,
וככה, בתור מישהי שלא קוראת כמעט ספרות מקור, נתתי לך שלושה ספרים מלאים
לגמרי. ספרות מבחוץ? ריימונד קארבר שמצלם תמונות קטנטנות בצורה מפליאה.
צריך לחפש. זה הכל

אה…

וגם לילה טוב

שזה כבר 4

הרבה יותר ממה שרציתי לאמר

טיפשה. גם אם היתה בך היכולת לשלול את מה שאמרתי (מלבד
המשפט רווי האינטיליגנציה "מה, אני אוהבת להנות ולחייך" שבאמת
ביטל את כל ה"הפלצות" שלי) גם אם יכולת, זה לא היה משנה את
הכתיבה הרעה שלך מהקטע הקודם. אבל אם את רוצה להנות, קסאנטי, אז הנה –
מצאת לך תירוץ להעלות לעצמך את הבטחון. את דוחה את כל מה שאמרתי. משום מה
זה גם הפתרון של החבר הרדוד שלך.

אולי את חוששת בגלל שאותה 'מאבדת את עצמה..' קצת הפרה את ההרמוניה ששררה
בפורום הנחמד שלך. העלתה כמה שאלות, שטוב שהועלו. וחוץ מעורי עור, או איך
שקוראים לו, כולם די הסכימו איתה. זה לא מפתיע שאת ועורי עור נסגרים ממנה
בפאניקה.

השורה התחתונה היא קסאנטי, שכנראה את פשוט לא יודעת כלום. זה הרושם שאני
מקבל מלשמוע אותך מדברת. (או מלקרוא אותך כותבת).

בייביי

מול כולם? עושה לי פדיחות מול כל הפורום הנחמד שלי?
איך אתה מעז?

יקירי, קודם כל, אם אתה מתכוון לנהל פה דיון, לא פותחים הודעה במילה
"טיפשה", אתה יודע, עניין של נימוס אלמנטרי.

שנית, כשאתה אומר "כולם מסכימים", למה אתה מתכוון? אני ראיתי
דיון בינך ובין מאבדת, שעושה רושם של מישהי שבאמת מבינה בספרות. קצת
בניגוד אליך.

ושלישית, קצת מפחידים אותי אנשים שמבטלים במחי יד מי ששונה מהם, ועוד
מקללים.

"מבינה בספרות"! הנה מונח
שלא שמעתי מכיתה ח' בערך. ממתי אנשים שחושבים שאתגר קרת כותב טוב ומייצג
את תחומו בכבוד נחשבים "לא מבינים" (הביטויים הנלוזים שלך ושל
עורי עור כל הזמן מצריכים את הגרשיים האלה.)

מעולם לא התעורר בי הצורך לפרט אילו ספרים קראתי, וכמה אהבתי מתוכם רק כדי
לעשות עליך רושם. כבר אי אפשר לקרוא לבנאדם טיפש בלי שהוא יעיר שככה לא
מנהלים דיון. יש איזו חוברת שמסבירה איך מנהלים דיון? אולי ננהל דיון על
איך מנהלים דיון? על מה דיברנו מלכתחילה? אה כן, טיפשות. אני לא מבטל אף
אחד. אני נגעל.

הערת ביניים: אוקיי תראי קסאנטי, אני לא יודע מה עשית בחיים שלך (אני יכול
רק לשער שזה לא הרבה, אבל זה רק מרושם ראשוני והוא, כידוע, מטעה לפעמים).
אז כל מה שאמרתי, מופנה מעכשיו אל סתם "אנשים" ואם את חושבת שאת
אחת מעלובי הנפש האלה שתארתי, תרגישי חופשיה לצרף את עצמך לקבוצת הנמענים.
אבל תעשי את ההבחנה הזאת בכנות ואל תפחדי לשמוע את האמת.

בקיצור, אין לך מה לחשוש מאנשים כמוני שמבטלים את מי שלא חושב כמוהם (כמה
פלורליסטי מצידך.) אנחנו דיברנו על דרך חיים. כשהבחירה בדרך חיים נעשית
כמו עורי עור מטעמי נוחות והנאה, למרות שיש לה השלכות אגואיסטיות עד
בהמיות, אני לא יכול ללכת לאכול גלידה עם האנשים האלה. בא לי לירוק להם
בפנים.

ודרך אגב, רק כדי לחשוף את הצביעות המשעשעת שלך. בניגוד ללקרוא לך טיפשה,
לקרוא למה שאני אמרתי "הפלצה" זה מאד מנומס. יופי קסאנטי. את
יודעת מה, את לא טיפשה, את הפלצה. 🙂

בייביי

או במילים אחרות,

יאללה יאללה, לך הביתה לאמא שלך.

דמגוג עצבני במיוחד.

ובעיני ספרות זה קודם כל הנאה.

יכולה להיות גם הנאה סזיפית ומורטת רגשות,

אבל הנאה.

לקרוא ספר טוב זו לא למידה, זו השתתפות בחוויה,

ומתן טריגרים לדימיון ולאסוטיאציות שלנו לפרוח.

אני לא הייתי שופטת בחומרה שכזו אלא שפוט בוחרת

דברים אחרים. ויש. יש !!

אפרופו ספרים ישראלי- האם במקרה קראת את-

אמנון ז'קונט – איש הסגריר ?

באהבה.

אם אין לי דימויים מפתיעים במוזרותם
וסיפורים-קטעים-הודעות-השד-יודע שאינם דומים לכל הספרים הישראליים האלה,
שכמוך אני די מזלזלת בהם.

ואם אפשר להמליץ על דברים אחרים שהם לא אני (מרב נרקיסיזם שכחתי לרגע),
תחפשי את שירילי, תחפשי את אינדיגו, תחפשי את ג'וליה, ויש עוד כמה שעשויים
בהחלט למצוא חן בעיניך., אם הבנתי אותך נכון.

חסרה יומרה

וחסר כישרון

אינדיגו, אולי תחזרי לכתוב כאן ותראי לנייטיבס

איך עושים את זה?

אז ככה,

אם את כל כך מלאה ביקורת וזלזול כלפי כל מה שאנשים

מפרסמים פה, אולי כדאי שתתחילי לכתוב, לא נראה לי שזה בלתי אפשרי, כי
מקלדת ושליטה באלף בית מסתבר שיש

לך, בקשר לכישרון, אני לא כל כך בטוח…

ואני,

אני אמשיך לכתוב על הרגעים הקטנים וחסרי המשמעות שלי, כי זה כל מה שיש
בחיים, הרבה רגעים קטנים וחסרי

משמעות.

וכל מה שאני יכול לעשות זה לתעד, ולקוות שלמישהו אחר יהיה אכפת. וזה הרבה
יותר זול מפסיכולוג.

ודבר אחד את שוכחת, בכל יצירה, פה ובכלל, יש משהו

מנשמתו של האדם שכתב אותה, וזה היפה והחשוב ביותר.

שפרי דרכיך.

אורי און 2001