2-5-2001 עד 2-5-2001

שמי הערב מוארים בזיקוקין די נור. המתפרעים השתלטו גם
על עמדת מפעיל הזיקוקין. אני מחייך במרירות. גורל הפארק נחרץ. המתפרעים
השתלטו עליו בקלות. תהרגו אותי אם אני יודע מה הם רצו. אני עובר לריצה
קלילה. אין עוד הרבה זמן. היא מתנשאת לפני. גדולה יותר מאי פעם. מעולם לא
התקרבתי אליה כל כך. הגיע הזמן. מבט מהיר על הפארק. שוב באים זכרונות.

הייתי במכוניות המתנגשות. זה היה לפני שנים. חטפתי מימיני ומשמאלי, ועפתי
מקצה לקצה. היא הייתה שם. איך שנתקעתי בה. הייתי בן 13. היא הייתה חמודה
מאוד, וזו הייתה תקופת הזמן שבה המילה החלה להיות משמעותית וקריאת מדורי
העל בנים ועל בנות בעיתוני הנוער שמהם התרחקתי כמו מאש החלו להיות מבישים
ולא מצחיקים. אוי, איך שהיא כעסה עלי. נתקעה בי בחזרה. מאותו היום הייתה
בה טינה כלפי. היא הומרה בשנאה במהלך השנים, בזמן שלמדתי לעלות לרכבת
ההרים.

הייתי בן 16 כשעליתי על הרכבת בפעם הראשונה. עם חברים. פחדתי. אוי, כמה
שפחדתי. כשהטילטולים התחילו יכולתי לצאת מדעתי, אבל כשהגענו לירידה נעלם
כל הפחד והרגשתי את האדרנלין מתפרץ. חוויה שכמותה לא הרגשתי. מאז עליתי
עליה כל אימת שיכלתי. היא השתכללה במהלך השנים. נוספו לופים. המהירות
גברה. האדרנלין ירד. צפיתי בחצי עין בספינת הפיראטים. ממשיך לפחד ממנה כמו
תמיד. חשבתי שאחרי רכבת ההרים זה יעבור לי, טעיתי.

בגיל 12 ניתקו אותי מן הקרוסלה. הכניסה הייתה אסורה לילדים מעל גיל זה.
צחקו עלי. ילד קטן קראו לי. עוד סוחררתי מהאורות והצבעים, ולא הייתי מוכן
לעזוב, אבל לא נתנו לי להיכנס. בגיל 13 מצאתי את המכוניות המתנגשות. בגיל
14התור היה כבר ארוך מדי. ניסיתי לתקן את פחד הגבהים שלי בעליות לרכבל,
והכובע שלי עף יום אחד ולא שב יותר. כשהבטתי בו צונח מטה לתהום פילח את
קיבתי משהו חד, ובשל זאת קידמתי תמיד את רכבת ההרים בעיניים עצומות.

ברכבת השדים הייתי מאז שאני זוכר את עצמי, ומעולם לא עזבתי אותה. השדים רק
נהפכו למפחידים יותר. משלד מתעופף וערפד מקפץ לבריון שרשראות ומדען
ממושקף.

מבט מהיר אל הפארק. היא גדולה לפני, וממשיכה לגדול. הרגליים נושאות אותי
קדימה.

לא הירשו לילדים מתחת לגיל 14 להיכנס אל מבוך המראות. מעולם לא הבנתי
מדוע. מעלית תפעלתי בגיל חמש. את המבוך יכלתי לעבור גם שנים לפני זה. לא
אחת ראיתי חברים בני גילי נלכדים בו ודופקים על הקירות, מרביצים לעצמם.
היציאה היחידה שיקפה את גבי. דחפתי את הגב פעם אחר פעם.

אל הגלגל הענק נכנסתי בגיל 15. כולם היו עליו. מי למעלה, מי למטה. הגלגל
עצר תמיד כשהייתי במרכז, קרוב יותר לתחתית. פחד הגבהים לא היה מורגש
במיוחד כשהייתי בתא שלי, חגור בכלוב עם חבר זה או אחר שכירסם ציפורניים
בזעם. השתעממתי, חייבים להודות.

ואז הגענו אל הסחרחורת. אכלתי יותר מדי לפני גיל 16, ובין אדרנלין של רכבת
הרים ובין שנאה נושנה של נפגעת המכוניות המתנגשות לא היה לי הרבה מה לחשוב
על הסחרחורת. לא המתקן הראשון שלא נהניתי ממנו, וגם לא הראשון שהקאתי
ממנו, כי לרכבת ההרים היה את האפקט הזה בימיה הראשונים. אבל היה לסחרחורת
אפקט מצטבר, שלא הכרתי עוד אז. והיה לה פוטנציאל, שלא הכרתי אז.

נפילה. הרגליים לא סוחבות. המתפרעים נזכרו בי והתחילו לרדוף. ההצתה
התחילה. הקרוסלה בוערת ראשונה. אני קם.

היא הייתה איתי על הקרוסלה, אני נזכר בדבר שנחבא במוחי שנים, מחכה לרגע
כגון זה על מנת להתפרץ. תמיד בחרתי את הטנק והיא תמיד בחרה את הסוס. חרצתי
לה לשון כל אימת שהסוס, במעגל החיצוני האיטי יותר, עבר על פני. היא ישבה
בשקט. אוגרת טינה. במבוך המראות היא תפסה אותי. סובבה אותי והלכתי לאיבוד.
לא הועיל עוד לזכור את המבוך בעל פה. היה צורך להתמצא, ולא יכלתי. רק
הסדרן הצליח להוציא אותי. ראיתי את פני במראה כשעברנו ביציאה, והן היו
זקנות.

רדפתי אחריה בגלגל הענק, אבל היא תמיד הייתה גבוה מעלי. רציתי לצאת באותם
רגעים של עצירה ולטפס אליה ולזרוק אותה כל הדרך למטה, אבל פחד הגבהים שב
והכה בי. רדפתי אחריה לרכבת השדים ובסוף הנסיעה נותרתי רועד בתחתית הקרון
מבלי שאוכל להזיז את רגלי והסדרן, שכבר הכיר אותי היטב, העמיס אותי על
כתפיו כשק תפוחי אדמה. שאלתי אותו אז איפה הזיקוקין. הוא לא ענה לי.

אני ממשיך בריצה. המתפרעים מגלים אותי. נו טוב. עכשיו זה להיות או לחדול.
הזיקוקין נעלמים מהשמים. הפעם הראשונה שראיתי אותם.

היה זה הסדרן שהבטיח לי לאחר שנקרע כבל הרכבל בו הייתי ושכבתי קפוא
בזרועותיו, כי הזיקוקין באים לעולים אל רכבת ההרים. היה זה השקר הראשון
ששמעתי מימי. ביום שבו עליתי אליה לראשונה, בעוד האדרנלין עוזב את גופי
במהירות מחרידה נשאתי עיני לשמיים שנותרו קרים וריקים. אני זוכר היטב שהיה
זה לילה חסר ירח, ומאותו היום עליתי לרכבת רק בלילות חסרי ירח, לפחות
מבחינתי. הזיקוקין מעולם לא הופיעו לי, אך גם לא לחברי.

וזוהי הסחרחורת. מסתובב סביב עצמי וסביב כולם. ולפתע היא שם. אני יכול
לשלוח יד ולגעת בה. לרגע אני חושב, והנה היא כבר בצד השני. חבורת נתקעי
מבוך המראות עוברים מצידי האחד, וחבורת נתקעי המכוניות המתנגשות מצדי
השני, והנה היא חוזרת! ואני כבר בן 17, ויותר לא מקיא, אבל משאני עומד
לשלוח אליה את ידי פתאום אוחזת בי בחילה ואני משתנק וחברי לסחרחרה מעיף
מבט מודאג ומשראשי מורם היא שוב בקצה השני. אבן. לו רק הייתה לי אבן
והייתי זורק עלייה. לא למדתי פיסיקה. לא ידעתי שהאבן זזה עוד בזמן שהיא
אחוזה בידי, שאם אזרוק אותה עליה היא תפגע בראשי. לו הייתה לי אבן. לא
ידעתי אם אני יותר שונא אותה או רוצה אותה, וכשעיני צדו את עיניה בצדה
השני של הסחרחורת הבנתי שהיא חושבת בדיוק כמוני, וכה נדהמתי עד שבסיבוב
הסחרחורת הבא אף לא שלחתי את ידי. והיא צחקה.

אש ומראות לא הולכים טוב יחד. אני שומע את מבוך המראות מתנפץ, מוצת באש
המתפרעים, וצעדי הכושלים האחרונים מביאים אותי אל ספינת הפיראטים.

הספינה. כולם היו עליה. כולם, חוץ ממני. היתה פעם אחת, פעם אחת בלבד, שבה
כמעט עליתי. ראיתי את מנהיג פותרי מבוך המראות עולה, שלוב ידיים איתה.
ידעתי שמרגע שאהיה על הספינה כל שאצטרך הוא לתת דחיפה קלה, ואו הוא או היא
יעופו מהספינה, ובא שלום. איש אינו נשאר שלוב ידיים כאשר פירוש הדבר הוא
שיפול מהספינה. איש אינו צוחק כשמדובר בספינה. ואני פחדתי, כשהיה מדובר
בספינה, ולא עליתי. וזה היה לא מזמן. הייתי כמעט בן 18. ועכשיו אני כבר בן
18. יותר. וספינת הפיראטים מולי.

אני מסובב את הראש ורואה את כבל הרכבל נקרע בשנית, ועתה לנצח. המכוניות
המתנגשות יצאו מרחבתן, וכעת הן כל כך קטנות וחלשות וחסרות אונים. הגלגל
הענק קורס וסוף כל סוף שוכבים כל הקרונות בגובה זהה, על הקרקע. המתפרעים
יודעים היטב מה הם עושים. בשבילי הם יצטרכו רק שלושה אנשים, והשאר יכולים
להרוס את הפארק בשקט. כל מתקן שנופל מעלה עוד זכרונות.

הוא יפעיל את הזיקוקין בשבילה, ידעתי. רק בשבילה. אבל היא לא עלתה על
הסחרחורת. היא הייתה גבוהה מדי בגלגל. היא לא קרבה לקרוסלה. למבוך המראות
לא קרבתי כשהייתה בו, למרות נסיון אחד, כי לא הייתי עומד אף בבבואה אחת
שלה, לא כל שכן עשר. רכבת השדים שיתקה אותי לחלוטין ולא יכלתי לחלום על
מרדף. לא הרשיתי לעצמי לחשוב על התקלות בה ברכבת ההרים. המתקן האהוב עלי,
המתקן שבו מצאו חברי את עתידם, לא בא כלל בחשבון כשזה נגע להשגתה. הייתי
משותק, ואז הלכתי אל המכוניות המתנגשות. התור היה ארוך, יותר מכל דבר אחר
שראיתי בחיי, אבל חיכיתי בו.

אני בצריף ההפעלה של הספינה. כל הכפתורים והידיות שלמדתי במשך זמן כה רב.
קול נפץ. רכבת השדים מתפוצצת, והשדים יוצאים ומצטרפים למתפרעים. אני רואה
אותם כעת באור המנורות החלשות של הפארק, ההולכות וכבות: המינוטאור, המדוזה
והספינקס. המתפרעים באים. ההחלטה גומלת בי. כמה לחיצות, ואז משיכה. איזו
משיכה. השרירים שמעולם לא נזקקתי להם מתנפחים סוף כל סוף, והידית הולכת עד
הסוף ונעקרת מכנה. המהום נמוך מתחיל.

ואני זוכר את ההמהום. לא מזמן. אני במכוניות המתנגשות. ואני רואה אותה
לפני, כפי שהייתה לפני חמש שנים, כפי שתמיד הייתה, ואני נותן את כל
המהירות שיש לי, ואני חומק ממתנגשי המכוניות מימיני ומשמאלי, ואני פוגע בה
בכל עוצמתי מן הצד. וראשה מסתובב ופונה אלי. ולרגע השנאה והטינה והתיעוב
והבוז והדחייה והזילזול הם כל מה שאני רואה, ואז אני מביט בעיניה באמת,
לראשונה, וחושב שאני רואה זיקוקין. ואחיזתי מתרפה. ואני מחייך. והוא פוגע
בי מן הצד, והמכונית מתרסקת. והיא צוחקת. מנהיג פותרי מבוך המראות, שלא
רצה אותה אלא את בבואותיה המרובות. והיא חולקת מכונית איתו. והתא בגלגל
הענק. וספינת הפיראטים. ורכבת ההרים. ואני שבור והרוס במכונית המתנגשת. לא
זז יותר. וכולם נכנסים בי. אני כבר לא מרגיש מאום.

קול נפץ אדיר. אני מביט בחלחלה ורואה מזווית העין את רכבת ההרים האדירה
קורסת. אין זמן. אני רץ וקופץ כמטורף, ידי נתפסות בשולי ספינת הפיראטים
שהחלה כבר בנדנודה קדימה ואחורה. השרירים פועלים בשנית, ואני עלייה.
בתוכה. לראשונה בחיי. והיא זזה.

אני רואה את המתפרעים רצים. הספינה כבר מתנודדת מהר מדי בשבילם. אחד מהם
רץ אל הצריף ופולט קריאת תדהמה למראה הידית השבורה. לזאת הם לא ציפו. הם
מבינים היטב שאין דרך לעצור זאת. מתקן אחד פחות בשבילם להרוס. הם בורחים
במהירות. הסחרחורת כבר לא בוערת. לא שמתי לב שבערה, אך כעת היא רק אודים
עשנים. אני מחייך פעם נוספת. סוף כל סוף זה מגיע. עיני נעצמות.

ואני רואה אותה בקרוסלה, ואני רואה אותה במכוניות המתנגשות, ואני רואה
אותה ברכבת השדים, ואני רואה אותה במבוך המראות, ואני רואה אותה בגלגל
הענק, ואני רואה אותה בסחרחורת, והספינה מגבירה את טלטוליה, באמפליטודה
שקבעתי לה, זווית של ארבעים וחמש מעלות לכל צד. ואני איתה על רכבת ההרים.
והאדרנלין מזנק. ואני יודע שזה חלום, שטלטולי הספינה הם שמשפיעים עלי, אבל
אני עוד עוצם את עיני, והספינה נעה מהר ומהר יותר, וכבר עברה את גבול
המהירות המותר. אף אחד לא הגיע עד כאן לפני. ואני איתה ברכבת, סוף כל סוף.
ואני מביט בעיניה. יד אוחזת יד לפני הירידה הגדולה. והספינה מגיעה לנקודת
השבירה, וידעתי אז, לפני שהפעלתי אותה כי כעת איני יודע עוד דבר, כי אם
תשבר בעת תנועה לאחור אעוף אל שברי רכבת ההרים ואזכה למנוחתי בהריסות
האושר היחיד שחשבתי שמצאתי אך מעולם לא היה שלי, ואם תשבר במסלולה קדימה
אעוף אל מחוץ לפארק, אל הלא נודע, והספינה יוצאת אל התנודה האחרונה, ובעוד
התמוכות משמיעות זעקת מוות מיוסרת והספינה משתחררת ממעצוריה ונושאת אותי
אל על, מגיעה הירידה מטה מטה ברכבת ההרים שקרסה, ובעיני העצומות אני רואה
את הזיקוקין שמציפים את שמי הלילה.

******

תגידו, מותר לאנשים סתם לבוא לפרסם ולקוות לתגובות? כי אם לא, סליחה, לא
הכרתי את חוקי הפורום.

חבל לי עליך, פרגון ואהדה ניתן לקבל פה רק אם

מצטרפים למאפיה ,תשאל את אורי און,לגבי ההרשמה.

ה"שיר" הזה היה שוס גדול לפני שנתיים, ומאז
לא שמעתי אותו יותר. תרגמתי אותו בתור תרגיל. הערות לעניין התרגום יתקבלו
בברכה.

כל אחד רשאי (למרוח אולטרסול)

בוגרי מחזור 99 היקרים: מירחו אולטרסול

אם יכלתי לתת לכם רק טיפ אחד לעתיד, זה יהיה אולטרסול. יתרונותיו ארוכי
הטווח של האוטרסול הוכחו באופן מדעי, בעוד ששאר העצות שלי מבוססת רק על
נסיוני האישי. אני אפרוש אותן עכשיו.

תיהנו מהכוח והיופי של נעוריכם. נו, לא משנה. אתם לא תבינו את הכוח והיופי
של נעוריכם עד שהם יעלמו. אבל תאמינו לי , בעוד עשרים שנה, תסתכלו בתמונות
ישנות של עצמכם, ותזכרו, בצורה שאתם אפילו לא יכולים להבין עכשיו, כמה
הזדמנויות השתרעו לפניכם ועד כמה באמת מצוין נראיתם. אתם לא שמנים כמו
שנדמה לכם.

אל תדאגו בקשר לעתיד, או תדאגו, אבל תדעו שהדאגה תועיל לכם כמו לפתור
משוואה באמצעות באמצעות לעיסת מסטיק. הבעיות האמיתיות בחיים שלכם הן דברים
שמעולם לא חשבתם עליהם, כאלה שיפלו עליכם ב 4 אחה"צ באיזה יום שלשי
רגוע.

עשו כל יום דבר אחד שמפחיד אתכם.

שירו.

היזהרו ברגשותיהם של אנשים אחרים. אל תשלימו עם אנשים שלא נזהרים בשלכם.

צחצחו שיניים.

אל תבזבזו זמן על קנאה. לפעמים אתם מובילים, לפעמים אתם לא. המרוץ הוא
ארוך, ובסוף, אתם מתמודדים רק עם עצמכם.

זכרו מחמאות שאתם מקבלים. שכחו את העלבונות. אם תצליחו בזה, ספרו לי איך.

שמרו מכתבי אהבה ישנים. זרקו הצהרות רכוש ישנות.

תתעמלו.

אל תרגישו אשמה אם אתם לא יודעים מה אתם רוצים לעשות עם עצמכם. האנשים
המעניינים ביותר שאני מכיר לא ידעו בגיל 22 מה הם רוצים לעשות עם עצמם.
כמה מבני ה 40 היותר מעניינים שאני מכיר, עדיין לא יודעים.

צרכו הרבה סידן. היו עדינים לברכיים שלכם. תתגעגעו אליהן כשהן לא יהיו.

אולי תתחתנו, ואולי לא. אולי יהיו לכם ילדים, ואולי לא. אולי תתגרשו בגיל
40, ואולי תזמינו את הנינים ליום השנה ה-75 לנישואיכם. מה שלא תעשו, אל
תטפחו לעצמכם על השכם יותר מידי, ואל תייסרו את עצמכם יותר מידי. הסיכויים
שלכם הם חצי חצי. כמו של כולם.

תיהנו מהגוף שלכם. השתמשו בו בכל דרך אפשרית. אל תפחדו ממנו, או ממה
שאחרים יכולים לחשוב עליו. זה המכשיר הטוב ביותר שאי פעם יהיה לכם.

ריקדו, גם אם המקום היחיד בו אתם יכולים לעשות את זה זה בסלון.

קראו את ההוראות, גם אם לא תעקבו אחריהן.

אל תתקרבו ליועצי יופי, הם רק יגרמו לכם להרגיש מכוערים.

הכירו את הוריכם. אי אפשר לדעת מתי הם ילכו לתמיד. היו נחמדים לאחים שלכם.
הם הקשר הטוב ביותר שלכם לעבר והאנשים שככל הנראה ידבקו בכם גם בעתיד.

תבינו שחברים באים והולכים, אבל אתם צריכים להחזיק בנדירים שבהם. עיבדו
כדי לגשר על המרחק והפערים ברמת החיים, מפני שככל שתזדקנו, יותר תזדקקו
לאנשים שהיו בסביבה כשהייתם צעירים.

תחיו פעם אחת בניו- יורק, אבל עזבו לפני שהיא תקשיח אתכם. תחיו פעם אחת
בצפון קליפורניה, אבל עזבו לפני שהיא תרכך אתכם.

סעו.

למדו לקבל כמה אמיתות בלתי משתנות: המחירים יעלו. הפוליטיקאים ייחזרו, וגם
אתם תזדקנו. ואז, גם אתם תפנטזו שכשהייתם צעירים המחירים היו סבירים,
פוליטיקאים היו ראויים, וילדים כיבדו את המבוגרים . כבדו את המבוגרים .

אל תצפו מאף אחד אחר לממן אתכם. אולי יש לכם קרן נאמנות, אולי בן זוגכם
יהיה עשיר. אבל אתם לא יכולים לדעת מתי מישהו מהם יכול להיעלם.

אל תתעסקו יותר מידי בשער שלכם, או שבזמן בו תהיו בני 40 הוא יראה כמו בן
85

היזהרו ממי אתם מקבלים עצות, אבל היו סבלניים עם נותניהן.

עצה היא סוג של נוסטלגיה. לתת אותה זו דרך להוציא את העבר מהפח, לנגב ממנו
את האבק, למרוח צבע על החלקים המכוערים ולמחזר אותו ביותר מערכו האמיתי.

אבל תבטחו בי עם האולטרסול.

למרות שבאנגלית הוא נשמע יותר קליל.

ויש לך במקרה את העתקלינק לקטע הזו באנגלית?

כדי לתרגם שירה ממש יפה צריך להיות ממש משורר, ואני
טיפוס יותר פרוזאי 😦

Wear sunscreen.

If I could offer you only one tip for the future,
sunscreen would be it. The long-term benefits of
sunscreen have been proved by scientists, whereas
the rest of my advice has no basis more reliable than my own meandering
experience. I will dispense this advice now.

Enjoy the power and beauty of your
youth. Oh, never mind. You will not understand the power and beauty of
your youth until they've faded. But trust me, in 20 years,
you'll look back at photos of yourself and recall in a way
you can't grasp now how much possibility lay
before you and how fabulous you really looked. You are not as fat as
you imagine.

Don't worry about the future. Or worry, but know that
worrying is as effective as trying to solve an
algebra equation by chewing bubble gum. The real
troubles in your life are apt to be things that never crossed your
worried mind, the kind that blindside you at 4 p.m. on
some idle Tuesday.

Do one thing every day that scares you.

Sing.

Don't be reckless with other people's hearts. Don't put
up with people who are reckless with yours.

Floss.

Don't waste your time on jealousy. Sometimes you're
ahead, sometimes you're behind. The race is long
and, in the end, it's only with yourself.

Remember compliments you
receive. Forget the insults. If you succeed in doing this, tell me
how.

Keep your old love letters. Throw away your old bank
statements.

Stretch.

Don't feel guilty if you don't know what you
want to do with your life. The most interesting people I
know didn't know at 22 what they wanted to do with their lives.
Some of the most interesting 40-year-olds I know
still don't.

Get plenty of calcium. Be kind to your
knees. You'll miss them when they're gone.

Maybe you'll marry, maybe you won't.
Maybe you'll have children, maybe you won't. Maybe you'll divorce at 40, maybe you'll dance the funky chicken on
your 75th wedding anniversary. Whatever you do,
don't congratulate yourself too much, or berate yourself either. Your
choices are half chance. So are everybody else's.

Enjoy your body. Use it every
way you can. Don't be afraid of it or of what other people think of it. It's the greatest instrument you'll ever
own.

Dance, even if you have nowhere
to do it but your living room.

Read the directions, even if you don't
follow them.

Do not read beauty magazines. They will only make you
feel ugly.

Get to know your parents. You never know when they'll be
gone for good. Be nice to your siblings.
They're your best link to your past and the people
most likely to stick with you in the future.

Understand that friends come and go, but with a precious
few you should hold on. Work hard to bridge
the gaps in geography and lifestyle, because the older you get, the
more you need the people who knew you when
you were young.

Live in New York City once, but leave
before it makes you hard. Live in Northern
California once, but leave before
it makes you soft. Travel.

Accept certain inalienable truths:
Prices will rise. Politicians will philander. You, too, will get old. And when you do, you'll fantasize that
when you were young, prices were reasonable,
politicians were noble and children respected their
elders.

Respect your elders.

Don't expect anyone else to support you.
Maybe you have a trust fund. Maybe you'll have a wealthy spouse. But
you never know when either one might run out.

Don't mess too much with your hair or
by the time you're 40 it will look 85.

Be careful whose advice you buy,
but be patient with those who supply it. Advice is a form of nostalgia. Dispensing it is a way of fishing the
past from the disposal, wiping it off, painting
over the ugly parts and recycling it for more than it's
worth.

But trust me on the sunscreen.

למה את לא מתלגמת כמקצוע? אולי היינו זוכים לקלוא קצת
תלגומים טובים. יצא לי לקלוא כבל כמה תלגומים שלך, וכולם היו ממש טובים.

דלך אגב, קיבלת את המנוי לשיל היומי, ובתול המנויה הלאשונה שלי, אני
מבטיחה לא להגיד לך לשים סקטים לעולם.

אז תרגמת, סו וואט?

לישם את מיישמת?

קסנטיפה!

היית מבינה שביקשתי הערות על התרגום ולא על מידת
היישומיות של השיר. ואולי כדאי שתלמדי להבדיל בין הכתוב והכותב.

חוץ מהאולטרסול. sunscreen זה קליל, ואולטרסול זה דביק.

ועוד כמה שיופים, אבל סך הכל יפה.

אלכס תוהה

איך זה מריגש למות

הוא הקדיש לזה המון מחשבה

וגם כמה ניסיונות

כשהוא יושב מולי

המבט שלו קר ומרוחק

מן מבט מתנשא שכזה

וכשהוא שואל אותי

אם אני מוצאת בו משהו טוב

העיניים שלי משוטטות מעצמן

ומתמקדות על הצלקת

שיש לו על זרוע ימין

אני מוצאת בך המון דברים טובים,

אני אומרת לו

ורואה במבט שלו

כמה הוא מצפה לשמוע מה

וכמה הוא לא מאמין

לאף מילה שלי

אני בחיים לא אהיה זקן

הוא אומר לי

אני לא מתכוון אפילו להגיע לגיל 60

ועכשיו לכי תסבירי לו

למה לו בכלל

כשהוא כבר מזמן איבד עניין,

כשהעיניים הכחולות האלה,

שתלויות בך כך,

הן כבר מזמן חסרות מבט

לבחור בנושאים סנסציוניים לכתיבה זה הכי קל, עיין ערך
כל הספרים של ג'ון אירווינג (שאני אישית קרועה עליו)

התאבדות, מוות, סמים, מין בוטה. אין קל מזה.

לא.

הדבר היחידי שאני יכולה לומר "להגנתי",

הוא שלפעמים הנושאים ה"טראגיים" האלה,

הם המציאות של חלקנו…

אתה מפרסם כדי לקבל חוו"ד, או כדי לפרוק משהו.
דווקא ניהלנו על זה דיון די מעניין לפני כמה ימים.

אם לא היה מתנהל בימים האחרונים בפורום הזה חידון לא
רלוונטי בסוגיית 'מי אני ומה שמי?' – אולי אפשר היה לחזור לאותו נושא
מעניין שבו עסקנו לא מזמן.

מזה שהם יכולים לשנות את זהותם. נו באמת. והדיון באמת
היה מרתק.

שני דברים: האחד: קראתי את השיר שתרגמת. מכיר אותו
בגרסה האנגלית וזה תואם מאוד למקור. הוא לא תפס ברדיו כי אף טיפש עשרה לא
אוהב לקבל עצות מאף אחד – אם הוא לא קשור בדרך כלשהיא לאמינם.

שנית: ג'ון ארווינג – מסכים עם כל מילה. גם אני, כמעט את כולם. צריך
להשאיר משהו לעתיד – משהו לצפות לו.