|
אוטובוס תיירים סגול נוסע בשדה שיפון צהוב.
האוטובוס סגול, השדה צהוב וזה כל מה שניתן לומר ממבט ראשון. ממבט ראשון
נראים כל הגופים כעצמים אקראיים הנעים במרחב.
אותו אוטובוס עשוי להכיל, למשל, כיתת ילדות מנומשות ופרועות, או חבורת
תיירים בלגים נלהבים.
אבל לא. יש בו רק שישה נוסעים. שני עיוורים, המלווים שלהם וכלבי הנחייה.
העיוורים מרכיבים משקפי שמש שחורים, או אולי אלה הכלבים שמרכיבים את
המשקפיים.
זוג לברדורים רזים מרושעי מבט. המלווים הם גברים בסוף שנות הארבעים שלהם,
סבלנים, האחד מעדיף גברים והאחר- ספרי שירה.
והעיוורים, העיוורים הם עיוורים.
לפתע האוטובוס עוצר. הדלת נפתחת באנחה רמה. הנהג, במכנסיים קצרים וכרס
שעירה, מסיר את נעליו ויורד לשדה. אחד הכלבים הולך בעקבותיו, השני מתלבט,
ואחר מצטרף.
חם בשדה, והאויר הלוהט חודר ומביס לאיטו את מזגן האוטובוס.
"חם." אומר אחד העיוורים.
"חם מאוד," משיב לו העיוור השני.
"הייתי מוריד עכשיו איזה בירה."
חובב השירה מנגב היטב, בעזרת מטלית, את הזיעה ממצחו.
"הגיע זמן האוכל," הוא מודיע בקול אטום.
"אמפפ". אחד העיוורים מושך באפו בקול.
השני מעוות את פניו כמי שנדקר בסיכה.
דממה.
"אמרתי, שהגיע זמן האוכל." נרעים המשורר, לא ברור אל מי.
ההומו ניגש בצייתנות לצידנית כבדה למראה בירכתי האוטובוס ושולף משם שתי
מגשיות עטופות אלומניום, המכילות את מזונם של העיוורים. האוכל עצמו דייסתי
ודוחה, נופל בטעמו אפילו ממזון טיסות דלוח במיוחד. כאילו שהעיוורון הוא
פשע, והמזון הזה הוא העונש. אבל בעצם, המלווים אינם זוכים לעדיפות כל
שהיא, ומיד כשיסיימו להאכיל את העיוורים מחכה להם בדיוק אותה ארוחה.
המלווים תוקעים כפיות פלסטיק בעיסה האפרפרה, והעיוורים פוערים פה כנמרים
מאולפים.
דממה. חם. ממש לוהט.
פתאום קם העיוור הצעיר, הופך ברעש את מגשית האוכל שלו.
"אני יוצא לעשות סיבוב."
"אתה לא יוצא לשום מקום." נוהם המשורר.
"בחייאת דוד, אני נחנק מהחום!"
"אתה לא יו-צ-א לשום מקום. לשום מקום אתה לא יוצא."
"כן ניסו, אתה סתם תלך לאיבוד ותעכב את כולנו." אמר העיוור
המבוגר, קולו כבוקע מתוך גזע עץ עתיק.
"מה לעכב?" אמר הצעיר בקול גבוה וצווחני משהו. "אתה רואה
שאנחנו מתקדמים לאן שהוא? אתה רואה? כי אני לא רואה. אנחנו לא הולכים מכאן
לשו-ם מקו-ם."
שקט.
"נרגעת?"
"אני הולך."
"אתה לא הולך לשום מקום. איך להכניס את זה לראש המטומטם שלך? לאן אתה
חושב שתגיע בלי הכלב המזדיין? תצא לנשום אויר ותיפול לאיזה חור. ואז את מי
יאשימו? אותי יאשימו. יגישו תביעה, עניינים. אז תישאר פה."
"אני יוצא!" צווח העיוור.
"אתה תעשה מה שאמרו לך!" ההומו איים.
הצעיר התנשף. חזהו עלה וירד בצפצופים אסתמטיים.
"עכשיו תראו מה עשיתם." נאנח העיוור המבוגר כמו לעצמו. "כל
הבלגאן. מי צריך את כל הבלגאן הזה."
"מי צריך את כל הבלגאן הזה?" חזר הצעיר כהד היסטרי. " תראו
מה עשיתם, מה עשיתם." ובתנועה חלקה ושוטפת, כמעט כנפילת התעלפות,
התחמק דרך הדלת הפתוחה. אחריו, בתנועה הנדמית בלתי אפשרית בזריזותה לגוף
הגדול, ממהר המשורר.
טפיפת רגליים קצרה. צעקה חנוקה. צליל עמום, כנפילת גופים על משטח מרופד
עשב. עוד צעקה, שלא ברור אם הגיעה מפנים האוטובוס או מחוצה לו. ואולי
נביחה רחוקה.
*
נוגעת בכובע התחלתי לרוץ בשדה של שיבולת שועל. נהג אוטובוס חיוור עם כלב
קטום זנב, יושב ומוצץ קנה קש. הכלב מלקק משקפי שמש שבורים של עיוור שגופתו
מוטלת בין העשבים. שום סכין לא מוכתמת דם, אבל הוא מת, כמו עפיפון שבור.
אני נכנסת לאוטובוס בריצה, להימלט מהחום שאין ממנו מפלט. האויר חם ועומד,
מסריח מחיות זעירות ומידי פעם משב רוח לוהטת. בפנים האוטובוס קריר. בקבוק
קולה עם מים למנוע, קצת מלוכלכים, אך קרירים ונעימים בזרימתם בגרוני. כובע
קש קצת מחורר. אני מנפנפת על פני להעצים את הקור. גופת העיוור מתחילה
למשוך זבובים. האת מוטלת על הקרקע, אבל אין לאף אחד כוח לחפור.
*
קיץ. אוטובוס תיירים סגול נוסע בשדה קוצים. השדה צהוב,האוטובוס סגול,
וריק. חוץ משני עיוורים ושני המלווים. ושני כלבים. שחורים. לעיוורים יש
משקפי שמש, ולכלבים אין. אולי זה צריך להיות להיפך.
האוטובוס עוצר. הנהג, במכנסיים קצרים וכרס שעירה בולטת מעל, יורד, מושך
מזרון ים ומתיישב עליו בשדה. הכלבים יורדים אחד אחד. העיוורים אוהבים קור.
הם נשארים בפנים. המלווים מאכילים אותם בכפיות פלסטיק ממגשיות מוכנות
מראש. האוכל מגעיל ודייסתי, אוכל של טיסות, כאילו שאם הם עיוורים לא מגיע
להם אוכל טוב, והרי זה בדיוק להיפך.
|
מהמגירה לדיסק 