|
בגיל 19, כאשר שיערות הופיעו לראשונה על פני, התחלתי
לבלות שעות רבות מול המראה, ולבדוק את ההתקדמות של צמיחת הזקנקן.
בחנתי את קבוצות השיער החדשות שנוספו מידי פעם, ואהבתי אותם.
אימי הבחינה אף היא בזקנקן שצמח לו. "אם תגלח", אמרה, "זה
יצמח לך יותר מהר". היא הושיטה לי את מכונת הגילוח של אבא והניעה את
ראשה כאומרת "לך על זה, בני".
התיצבתי מול המראה באמבטיה. בידי הימנית מכונת הגילוח.
בזזזז.. בזזזז.. בזזזז..
שוב ילד בתולי ניצב מולי בראי. שום סממן לגבריות. המשכתי להביט בעצמי
והתגעגעתי לזקנקן.
בתנועה נרגזת השלכתי את מכונת הגילוח שהתנפצה לה לשברים רבים.
הורי זעמו. הם לא הבינו מה שחשתי. במו ידי קטעתי את שיער הפנים היפה כל
כך.
בגיל 20, זקן גדול ומרשים עיטר את פני. התהלכתי ברחובות העיר גאה, מביט
באנשים כמו מלך שמביט על נתיניו. הזקן מילא אותי בעוצמה.
יום יום הלכתי בראש מורם ברחבי העיר, נהנה מכל רגע.
עד שיום אחד פגשתי באדם, שזקנו המפואר הקנה לזקני הרגשת קיפוח.
"יום טוב נערי", אמר האיש.
מבטי לא זז מזקנו האימתני.
האיש שם לב למבט שנעצתי בזקנו, אך התעלם מכך. "שמי יהודה", אמר,
"יהודה בן קילשון".
"יש לך זקן יפה", אמרתי בקול חלש.
"גם לך", אמר יהודה בן קילשון.
"שלך יותר יפה. שלך הכי יפה".
"אם תרצה נערי", אמר יהודה, "אגלה לך את סוד הזקן"
"בוודאי שאני רוצה".
"אם כך", אמר יהודה, "בוא לבית הכנסת הערב בשש"
"אני אהיה שם".
"לאן אתה הולך?", שאלה אימי כשראתה אותי מול המראה, לבוש בבגדי
השבת.
"לבית הכנסת".
"מה פתאום?", שאלה, "מה יש לך לחפש בבית כנסת? למה אתה לא
מתקשר לחברים והולך לקולנוע? תיכף תתחיל להסתובב עם כיפה על הראש".
"עזבי אותי כבר", אמרתי ויצאתי. בדרך לבית הכנסת הבחנתי במשהו
משונה באוויר, אבל לא יכלתי לנקוב בשמו. הגעתי בדיוק בשש.
כמה אנשים שעמדו שם הפנו אותי לחדרו של יהודה בן קילשון.
החדר היה חשוך ויהודה ישב על כיסא ועישן מקטרת. "ברוך הבא",
אמר.
הבטתי סביב. תמונות של רבנים עיטרו את קירות החדר.
יהודה בן קילשון כחכח בגרונו. "ניגש ישר לעניין", אמר,
"אתה רוצה זקן כמו שלי, ואני מסוגל למלא את רצונך. השאלה היא
המחיר"
"אעשה כל מה שתבקש"
"תחתום כאן", אמר יהודה בן קילשון. עשיתי כדבריו.
"העסקה סגורה", אמר יהודה ולחץ את ידי, "בבוקר תהיה אדם
חדש"
עייפות גדולה נפלה עלי. חזרתי מייד הביתה וישר למיטה.
חלמתי על אוצרות. על אבנים יקרות ומטבעות זהב. ברגע שהתעוררתי קפצתי אל
מול הראי לבדוק מה נשתנה.
הפנים שבהו בי מתוך הראי אכן היו שונות. זקן לתפארת עיטר את פרצופי החדש.
מילים לא יוכלו לתאר את הרגשתי. לפחות לא מילים בעברית.
יצאתי אל הרחוב. אף מלך לא הרגיש בימי חייו את מה שחשתי. הרגשה אלוהית.
טיילתי שעות. ליטפתי את זקני החדש בהנאה. ואז ראיתי מולי את האדם שהיה
אחראי על השינוי.
"בוקר טוב", בירך אותי יהודה בן קילשון, "איך אתה
מרגיש?"
"אין מאושר ממני בעולם כולו", עניתי.
"יפה", אמר יהודה, "טוב לשמוע".
"אני מצפה לראות אותך גם הערב", אמר יהודה לאחר שתיקה קצרה,
"בשעה שש בחדרי".
"אהיה שם", הבטחתי.
יהודה טפח על שכמי ופנה משם.
המשכתי את טיולי המהנה. בשעת הצהרים שבתי לביתי.
"מה זה?", שאלה אימי, "פורים הגיע?"
"סליחה?", שאלתי.
"מאיפה הבאת את הזקן המזוייף הזה?"
"עזבי אותי כבר, טוב?"
לקראת שש בערב שוב התלבשתי ואימי אמרה "עוד פעם לבית כנסת?"
"כן", השבתי.
"ואתה לא מוריד את השטות הזאת מהפרצוף?"
"ביי". טרקתי את דלת הכניסה.
נכנסתי לחדרו של יהודה בן קילשון בדיוק בשש. "אתה דייקן", אמר
יהודה, "וזו תכונה שאני מעריץ".
"תודה".
"בכל אופן", אמר, "אני מילאתי את חלקי בעסקה וכעת הגיע
התור שלך".
"למה אתה מתכוון?", שאלתי.
"חבל שלא קראת את החוזה לפני שחתמת".
הוא הגיש לי את דף הנייר שעליו חתמתי אתמול. קראתי אותי בשקיקה.
"טוב", אמרתי, "נראה שיש לי פגישה בעוד שעה".
"נכון", אמר יהודה בן קילשון, "פגישה עם נער תמים".
אמר וצחק.
הנחתי את הדף על שולחנו. בתחתית הדף ליד חתימתי היה כתוב באותיות קטנות:
"יהודה בן קילשון, מחזיר עטרה ליושנה".
|
מהמגירה לדיסק 