|
אני לא חושב שיש דרך יותר בנאלית להתחיל בה סיפור מאשר
לומר, "כש-XX התעוררה באותו יום, היאהוא לא
ידעו שהיום החיים שלהם עומדים להשתנות", אבל יכול להיות שהבנאלי הפך
לבנאלי כי הוא הכי נכון? ויש משהו בנאלי יותר מלהגיד שבאמת, כל החיים
יכולים להשתנות בשניה? נסיעה בכביש, תאונת דרכים, צריחת מתכת נקרעת, בום,
אין רגלידעיןשיתוקושאר מרעין בישין, ככה בשניה. אבל איך? הרי יש לכולם
תוכניות, לנסוע לטוסקנה, להחליף מכונית, ללכת לקנות בגדים. המון תוכניות
שיכולות להיגמר בזה שייפול למישהו פסנתר על הראש. למרות שנראה לא סביר
שלמישהו ייפול פסנתר על הראש, מישהו פעם מת מזה שנפל לו פסנתר על הראש?
מישהו פעם שמע על מישהו שנפל לו פסנתר על הראש?
אבל באותו יום כשדנה התעוררה, דברים באמת עמדו להשתנות, והיא באמת לא ידעה
את זה, איך תדע? למרות שאולי היא הייתה אמורה לדעת, כי שבוע לפני המקרה
היא הייתה אצל קוראת בקפה. באופן עקרוני דנה לא האמינה באמונות תפלות, ולא
בקוראות בקפה, אבל כשאת בת 33 ורווקה, קיימת נטייה להתחיל להאמין בצדדים
הרוחניים של החיים, טוב, לא ברוחנית צרופה עסקינן, אלא בניו אייג' רדוד,
אבל זה מה יש. והרי מן הידועות היא שבחוגים ליוגה תמיד אפשר למצוא בחורים
מצוינים (ואם יורשה לי לחרוג ממעמדי הנעים כמספר יודע כל – אם
הייתי בחורה לא הייתי רוצה לצאת עם מישהו שעומד על הראש כדי להשיג איזון
נפשי, אבל מצד שני, אני רק מספר יודע כל, ולא רווקה בת 33).
באופן עקרוני, מלבד חסרונו המצער של בן הזוג, שהפך כבר למושג מיתולוגי ולא
למשהו שנראה בר הגשמה, חייה של דנה היו נעימים למדי. הייתה לה עבודה
שאפשרה לה לנסוע לחו"ל פעמיים בשנה, פעם לאירופה ופעם ליעד מרוחק
ואקזוטי יותר, הייתה לה מכונית קטנה ונעימה, דירה מעוצבת למדי, וכמובן,
איך לא, חתולה. סיאמית. מרגיזה להדהים. אם נעצור שניה את ההתפתחות
העלילתית לטובת הכנות, דנה שנאה את החתולה. אבל היות והיא קנתה אותה בעודה
גורה, וגידלה אותה עד עכשיו, היה לא מאוד לא נעים לזרוק אותה לכל הרוחות,
מה גם שבצורה מעוותת שכזאת, החתולה הייתה מערכת היחסים היחידה שהייתה לדנה
מזה שש וחצי שנים, והשלכתה לרחוב הייתה מהווה הודאה בכישלון.
וכעת, דנה קמה, צחצחה שיניים, התקלחה, אכלה ארוחת בוקר, התלבשה, התאפרה
(איפור עדין כמובן, דנה שלנו בחורה עדינה ותרבותית היא), ויצאה את ביתה
מבלי לדעת כי חייה עומדים להשתנות היום. והסיבה שאני חוזר שוב ושוב על
משפט זה הוא כי מעמדי כמספר יודע כל עדיין רם ונישא, אך מעמדו של הכותב
נישא אף יותר, והוא, שובב שכמותו, מחזיק את הקלפים קרוב לחזהו השרירי (הוא
הכריח אותי לכתוב את זה, אוי לחוטאים בהיבריס).
יום עמוס ציפה לדנה, אחרי העבודה היה עליה להיפגש עם הפסיכולוגית שלה,
וכבר מישל פוקו דן בעצב העצום שכרוך בכך שעלינו לשכור, בממון רב, אוזן
שתקשיב לצרותינו ולאחר מכן, נקבעה פגישה עם "הבנות" – חבורה של
רווקות בנות גילה לערך, שנהגה להתכנס פעם בשבוע, ולהעמיד פנים כאילו הן
נהנות זו מחברתה של זו. בדרך כלל הן נהגו לרכל על זו מבניהן שבדיוק באותה
תקופה הייתה שרויה במערכת זוגית, ולבתר את המאושרת ואת אביר חלומותיה
הרגעי לחתיכות קטנות, עד לרגע הפרידה המצער, שבו הן היו מתקהלות סביבה
כתרנגולות מודאגות, מתקשרות אליה כל עשר דקות, ומנהלות בינן לבין עצמם
דיונים על הבחור, הבחורה, ומה שהיה.
דנה הייתה שונה מהן. היא ידעה אהבה גדולה, שלמרבה הצער נסתיימה בטרגדיה,
וטרגדיות טיבן להשפיע על הנפש בצורה ניכרת.
לפני כמה שנים לדנה היה מה שקרוי במקומותינו חבר. לו היה הדבר תלוי בה,
היא הייתה מעדיפה לקרוא לו "אהוב", אבל העברית כה קמצנית
בביטויי חיבה, שפה שורטת ורעה. בפני אנשים דנה התייחסה אליו בתור
"החבר שלי", אבל בחדרי ליבה הכמוסים הקפידה לקרוא לו
"אהובי". וכך הם חיו שנים מספר באושר ובעושר יחסי, העושר היה יחסי,
כי האושר שרה במעונם. עד שקרה אחד מאותם אירועים משני חיים, ואהובה, נפגע
בתאונת דרכים, היה מחוסר הכרה זמן מה, ומת אף לפני שהספיק לפקוח את עיניו
ולומר לדנה אי אלו מילים אחרונות שיסעדו אותה בעתיד, בעצם, מלותיו
האחרונות לדנה היו, "אני אביא חלב היום", וגם אם נפלפל פלפולי
פלפולים, לא ניתן למצוא בהן משמעות יתירה.
לו הייתה דנה הודית הייתה בוחרת לעלות על המוקד עם אביר נעוריה, אולם דבר
זה אינו מקובל במחוזותינו, כמו גם ביטויי צער מופרזים. לא ולא, בחברתנו
המודרנית ביטויי הצער צריכים להיות מאופקים ו"תרבותיים", הן
לאיש אין סבלנות לראות מישהו מתבוסס בצערו בצורה שעלולה להביך את הסובבים
אותו.
דנה שלנו לאלצה לבלוע את צערה, אחרי תקופת האבל המקובלת היא העמידה פנים
כאילו היא התגברה על כאביה, ואף התחילה להתראות עם גברים אחרים, בסדרה
ארוכה של מה שנקרא "בליינד דייטס" שבסופם הייתה חוזרת לביתה,
מרוקנת, ומרגישה כאילו מלאה חובה חברתית בלתי נעימה.
כך שבניגוד לחברותיה, משאלת ליבה של דנה לא הייתה למצוא גבר שיגאל אותה
מבדידותה, היא רצתה שיובל יחזור, יחייך אליה, וישאל, "תגידי, אני
הולך לכמה שנים ואת מגדלת כזה תחת?". היא ידעה שזה לא מציאותי, ונמאס
לה לשמוע "צריך להמשיך הלאה", חברותיה התרנגולות אף לא ידעו על
קיומו של יובל, היא העדיפה שהן יחשבו שהיא כמוהן, כי קצת התביישה בחוסר
היכולת שלה להיות עם גבר אחר. ואם לומר אמת, תסכולה לא היה תסכול מריר של
רווקה מזדקנת, אלא חייה של אישה שאהובה נלקח ממנה.
אולם כעת הגיע הזמן לשנות, היא מתבוססת כבר שש שנים בכאב, ואנשים שאלוהים
בירך אותם ביכולת האמיתית לאהוב, אוהבים. לפני שלושה שבועות היא החליטה
שהגיע הזמן להפסיק לישון עם החולצה של יובל, מה גם שאחרי שש שנים כבר לא
כל כך היה לה ריח של יובל (ולא נעים להגיד, היא לא כיבסה אותה, אמנם היא התקלחה
כל לילה לפני השינה, ובכל זאת), ואולי להתחיל לחיות.
אז אולי בעצם החיים שלה לא השתנו בצורה כל כך פתאומית, אבל בכל כבר נאמר
שאנו אלה שמביאים על עצמנו את השינויים בחיים. חלקם לפחות. לא נראה לי
שמישהו יפיל על עצמו פסנתר על הראש בגלל שהוא לא חושב חשביה חיובית.
היא נכנסה לישיבת בוקר, ככה זה במערכות עיתונים, תפסה את הפינה הקבועה
שלה, שממנה היא יכולה לעשות פרצופים למזכירת המערכת, ובדקה בעניין את
הכתמים הלבנים שיצאו לה על הציפורניים. ואז הוא נכנס, איש שמנמן, מקריח,
עם כרס קטנה של כבוד, וחיוך גדול בעיניים. והיא ידעה שבקרוב היא כבר לא
תישן לבד.
|
מהמגירה לדיסק 