11-5-2001 עד 12-5-2001

טפו, קושיליאמא שלכם.

הקטנות שלך מאמי?

בבמה המעריצות נותנות טובות הנאה.

אני לוקחת הפסקה אני אומרת

ויש משמעות לגורם הזמן

יש משמעות לגורם הזמן

אבל היא נסתרת ממני

את זה עשים יכתבו על קו עורי באותיות של לילה

את זה ישירו תנשמות כמוסות סביב ביתי

את זה יזרוק לי מחלק העיתונים ליד הדלת

כל פורענות סופה שבאה אל סיפי.

זה כמו, תסלחי לי שאני מערבב, יאיר לא לפרסום.

למה לא לפרסום? האם פעם הוא יהיה לפרסום?

או שמא התשובה נעוצה בשאלה?

מוזר מאוד העניין הזה עם הכותרות שאנשים בוחרים לעצמם, ואחר כך הם בוכים
שהם לא מצליחים.

(היק)

זה קטע כזה של ילדים בכיתה ד', שלפני המבחן הם אומרים
:" לא התכוננתי", כדי שאם יכשלו יהיה להם כיסוי.

אינדי יודעת שהיא חסרת כישרון אמיתי, לכן היא מציינת "טיוטא",
טיוטא הוא משהו שלא אמורות להיות ממנו ציפיות, מעין התנצלות.

אינד ההתנצלות שלך לא מתקבלת בקיצור.

מושפע מדאג וטוני בחלקו הראשון

ומושפע מאדון ינשוף מציפיטפוט בחלקו השני

אבל זאת רק דעתי.

(נאו לוק, אנ ליסטן…)

B-(

זה יפה כמו תמיד

השאר טוב

פורענות יש בתחת השמן שלך,

לכי תעשי ניתוח להסרת צלוליטיס,

בהמה,

ברואנדה מתים אנשים מתת זונה,

תתביישי לך,

תראי איך את נראית.

כי ככה היא מרגישה קצת נאהבת ומכובדת וזה כל כך , כל
כך חסר לה.

קסאנטי:

טפו קושיליאמא שלך.

תני לי לשים עלייך רגע את הראש

תני לי שלווה שכבר לא קיימת

תני לי את החיוך שלך

תני לי לטעום את השפתיים שלך

תני לי חיבוק שימלא אותי כוח

תסתכלי עליי בחזרה

תעופי איתי לשמיים

בואי נלך לטיול

בואי לא נחזור

בואי נעלם נהיה לנו יחד

לא נרגיש יותר פחד

תשימי עליי את ראשך חזרה

ונזכה לנו לשלווה

בואי נהיה מוקפים ברגשות

בואי נכבה את האורות

בואי נלך

בואי נעוף

לא נשאיר הודעה פשוט נעלם

בטח מישהו יתעלם..

לא נרגיש יותר פחד

את באה ילדה?

כאן כבר אני מת

ראשי בעננים גופי בתוך שטחים

אני מנוון כבר

נתנו לי אפשרות שנייה

אתך אני רוצה לנצלה

אתך אני רוצה לחוותה

רק תתני לי את המבט

תרביצי בי חיוך

כי נעלם אני מכאן

לא רוצה כבר לחיות זמנים שהיו

מאז שהתגיסתי

אני הולכת עם מדים

וזה מרגיז כי זה הופך

את כולנו לזהים,

אז לפני שבועיים

יצאתי לקניות

וקניתי לבנים

בשלל גוונים וסגנונות.

בשחור ובלבן

בסגול, צהוב, כתום,

פוש – אפ לשמיים

וחוטיני באדום,

ומאז, כל בוקר

מתחת למדים

אני כל כך יפה עד שחבל

שרק אני והראי רואים…

את כותבת נהדר בצורה פשוטה בלי טראראם גדול

וזה כל כך בתולי ותמים ומאד מיני.

יפה לך!!

ג'וס

רק הבנות המטומטמות שכאן יאמינו שציפי זה בת.

טפו,

טמבל.

תגיד, אמא שלך ניצלה אותך מינית בילדותך ?

שירה היא כנראה שאריות

חרא שנתקעו בקיבה ומסרבים

בתוקף לצאת למרות שעדיין

אין לי יכולת אמפירית

להוכיח שזה באמת שירה או מה.

למרות זאת אנסה להוכיח זאת כתיזה

וכעניין פילוסופי אבדוק עובדות:

הכלים הנדרשים לי הם אטב כביסה גדול

ויכולת שרירית מפותחת באזור האגן.

אם נכניס חומר סמיך לבקבוק שישחק

את תפקיד הקיבה וננער אותו בחוזקה

במטרה להוציא את החומר בסופו של

דבר נגלה כי עד כמה שלא ניערנו

סמיכות חומרית מסויימת נשארה צמודה לדפנות.

מכאן אפשר להשליך מסקנה עגומה זאת

על שאריות כאלה ואחרות שנשארות

צמודות לדפנות הקיבה גם אחרי התאמצות

שרירית באזור האגן או שמא נקרא לזה

התאמצות רקטאלית מבורכת, כי מה היינו בלעדיה.

לאחר שהוכחנו את עניין השרידים נשאר

לברר את עניין השירה ומקורות נביעתה

האם היא תוצר פיזי מובהק של שאריות

כאלה ואחרות או כמאמר הרומנטיקנים

נפש נפתלת ענייני הלב וכולי

לצערי בשלב הזה הגיע לסיומו שלב הוכחת התיזה

נשארה לי תחושת הבטן ששירה אכן קשורה

לחרא בין אם נתקע כשאריות בקיבה

ובין אם התגלה כחרא מטאפיזי כזה או אחר

לסיום רק אברך שלא הזדקקתי לאטב הכביסה

לא בשלב המובאות ולא בשלב ההוכחה.

נו מה נגמרו המילים? אפשר היה להגיד מסריח בחלקו
הראשון, כאשר נטית הסרחון להתפוגג בחלקו השני הולכת עקב בצד אגודל עם
נטיית המשורר להתפוגג בעצמו בחלקים שניים. סאמק

אתמול שאלתי מישהי מה דעתה והיא אמרה, מנסה לזעזע בחלק הראשון, מושפע מדוד
אבידן בחלק השני. לא התכוונתי, כמובן גם שהורדתי לה מייד כאפה.

שינאה לכל מה שהוא לא אתה ופוזה כמו נפיחה של מישהו
מסריח במיוחד.

יותר טוב, קרציה?

(ל"ת)

אנשים יתלהבו מיצירה והיוצר יבוא ויגיד להם "אתם
טמבלים"? אם אני לא טועה, יל"ל עשה גם את זה.

הבטתי בו יושב מול הטלויזיה וצופה במשחק והרגשתי מה
שאני מרגישה תמיד כשאני רואה אותו- שאני שונאת אותו.

זו הרגשה שהלכה והתעצמה מאז ליל החתונה. מאז הפעם הראשונה שהוא היכה אותי.

אותו ליל חתונה, אחרי שהוא נרדם, קמתי בשקט מהמיטה, נזהרת שלא להעיר אותו,
הלכתי לאמבטיה וראיתי במראה את הזוועה שהוא עולל לי. העין שלי הייתה כל כך
נפוחה שלא יכולתי לפתוח אותה.

ניגשתי לשולחן הכתיבה שלי,פתחתי בלוק חדש של נייר והתחלתי לכתוב. כתבתי
בעוצמה כזאת שהעט חרטה את הכתוב על שלושה דפים למטה. מאז, כל פעם שהוא
הכאיב לי, הייתי ניגשת לשולחן וכותבת, או יותר נכון חורטת בזעם את כאבי על
הנייר. כבר יש לי שלושה מגירות מלאות ניירות.

לא ציינתי זאת עדיין אבל יש לי עט מסויימת מאוד שאני כותבת בה . זו עט
-ציפורן יפיפיה, שאבא שלי קנה לי לפני שנים. היא יקרה מאוד וכנראה שהיא
עשויה מחומר חזק מאוד, כי אני חורטת בה את כאבי כבר זמן רב כל כך והיא
עדיין לא נשברה.

חשבתי על זה, ותהיתי לעצמי מי מאיתנו תישבר ראשונה. אני או העט. אני לא
יודעת מה אני אעשה אם העט תישבר. היא חשובה לי כל כך. אבל בשעה האחרונה יש
לי הרגשה שאני הולכת להישבר. ואני גם יודעת בדיוק מה אני אעשה. המעשה
האחרון שלי לפני שאישבר לגמרי יהיה לחרוט בעט על משהו אחר לגמרי. זו עט
חזקה, אני יודעת. לפעמים אני יכולה לחרוט איתה דרך שלושה דפים. אולי אני
אעשה את זה עכשיו, כשהוא יושב שם עם הבירה שלו, צופה במשחק.

הרי אומרים שהעט חזקה יותר מהחרב, לא?

ואני בעד אסרטיביות 😉

הקטע לא רע, הסוף אפילו מקפיץ אותו מדרגה.

אבל יש לנו בעייה עובדתית קטנה – עט ציפורן לא חורטת על נייר. מה שמאפיין
עטי ציפורן זה שהן מחליקות על הדף. אם לוחצים, כל מה שמקבלים זה כתם דיו
על הדף ועל האצבע.

אז הסיפור שלי הוא כזה:

אני מאז גיל 15 בערך כותב באנגלית ומלחין ע"י אורגן מעפן (שהשתכלל עם
השנים) שירי פופ ובאלדות.

לאחרונה השתחררתי מהצבא והחלטתי להגשים את חלומי ולהקליט. שברתי חיסכון של
שנים, ותכננתי לנסוע לשבדיה לאולפני cherion, שם עובדים המפיקים מקס מרטין (אייס אוף בייס, בריטני,
בקסטריט בויז, רדנקס אנסינק ווסטלייך וכו') רמי וג'ון באלארד. תכננתי
תכננתי, ופתאום שמעתי שהסטודיו נסגר!

יש למישהו איזשהי פיסת מידע קטנה, איך אני יכול ליצור קשר עם המפיקים
הנ"ל שלא דרך cherion, או האם יש
אולפן הקלטות חלופי/חדש??!

אודה לכל תשובה כי כל תשובה היא צעד בדרך להגשמת חלום.

תודה מראש

ליעד

די כבר

די עם המשחקים האלה

תפסיק כבר

אני יודעת שאתה שם

מציץ, כמו גנב באפילה

שאני שרויה בה

אתה שוכח

שאתה לבוש בלבן

גם בחושך רואים אותך

די כבר

די עם המחשכים האלה.

"אתה רוצה להכיר אותה או
לא?" גידי שואל אותי, "נו כן, אחרי כל מה שאמרת עליה" אני
עונה לו, הוא רק אמר שהיא אחרת, זה הספיק לי.

שבוע אחר כך היא נכנסת לדירתי, מכשפת, מהפנטת, אחרת.

הערב עובר במבטים וכוסות יין, היא שתקנית, אני מנסה לבחון אותה. והעיניים
שלנו מצטלבות, ואפשר להרגיש את החשמל באוויר, היא קמה, מורידה את מעילה,
ואחר כך את כל השאר, וזה נראה כאילו היא מעולם לא היתה לבושה כלל,
"את לא שטן, את נראית תמימה מדי" אני אומר לה וקם לעברה,
"אני לא שטן, אני רק כמהה למגע" היא עונה לי, כל כך מפתה ועדיין
כל כך שבירה, אני מתקרב אליה לאט, הכול נעשה לאט. החיכוך בינינו מצית
ניצוצות, אבל אין שם שום עונג, רק סיפוק צרכים בסיסיים, "את התרופה
שלי" אני לוחש לה, היא עוצמת עיניים ובוכה.

"איך היא?" גידי שואל אותי, "בסדר, נחמדה למדי, מה אני
אגיד לך…" אני עונה לו באדישות מעושה, "לא קרה כלום
ביניכם?" הוא שואל, "שום דבר מיוחד" אני עונה לו.

"אתה לא מרוכז" המנהל אומר לי אחרי 3 שעות של תפוקה מינימלית
שלי, "אני לא חושב שאני מרגיש כל כך טוב" אני עונה לו והוא
משחרר אותי. אני נוסע הביתה, בדרך אני מתקשר אליה, "תבואי, מיד"
אני אומר לה בקול שביר, "אני אבוא" היא עונה. אנחנו נפגשים
בביתי לאחר 20 דקות, גופינו מתחככים בלהט, "אני צריך אותך,
לעזאזאל" אני אומר לה.

אנחנו גומרים והיא מסתובבת לצד השני ומנסה לישון. "אני לא מכיר אותך
בכלל" אני אומר לה, "מי את?" אני שואל, "זה באמת
משנה?" היא שואלת, "אתה יודע שאני צריכה אותך ואתה צריך אותי,
זה מספיק" היא עונה, קמה, מתלבשת והולכת. "אני אצליח להיגמל
ממך" אני אומר לה לפני שהיא יוצאת , "כן? אם תצליח, תאמר לי
איך" היא עונה ויוצאת.

"אתם עשיתם את זה, נכון?" גידי שואל אותי, "כן" אני
עונה לו בקרירות, "איך היא?" הוא שואל, "משכרת" אני
עונה לו, "איך קוראים לה עוד פעם?" הוא שואל, ולי אין תשובה.

היא מצלצלת בביתי באחת עשרה בלילה, אני פותח לה והיא סוטרת לי, "מה
לעזאזל עשית לי?" היא ממררת בבכי, "מה קרה?" אני שואל
אותה, "אל תיתמם! אתה זה שכישפת אותי, שתפסת אותי כך, למה אני לא
יכולה לעזוב אותך?" היא שואלת אותי, "למה אני לא יכול לעזוב
אותך? למה כשאני עוצם את העיניים אני רואה רק את הגוף שלך? למה אני לא
יכול לחשוב על שום דבר אחר? למה? את זו שנכנסת לכאן, את זו שיזמת את הכל
מלכתחילה" אני אומר לה, "זו לא הייתה אני" היא עונה
מבוישת, ושוב העיניים שלנו מצטלבות, ואין מנוס מכך, ושוב אנחנו מתחככים,
רק בכדי להשקיט את היצר.

"אני צריך עזרה, גידי, לעזאזל, אני צריך עזרה" אני אומר לו,
והוא לא מבין, "אתה לא יכול לשלוט בעצמך?" הוא שואל אותי,
"אני לא יודע, עם אף אחת זה לא היה ככה, מעולם לא" אני עונה לו,
"אולי תנסה פסיכיאטר?" הוא אומר לי, ולי כבר אין מה להפסיד, אז
אני הולך לפסיכיאטר.

"לא הבנתי, אתה לא יכול להתנתק?" הוא שואל, "לא, אני פשוט
לא יכול" אני עונה לו, "אני ארשום לך כדורים משקיטי יצר, הם
אמורים לגרום לפעילות ההורמונלית שלך לרדת בצורה משמעותית, אולי זה
יעזור" הוא אומר, וגם את זה אני מנסה.

4 כדורים, ליתר ביטחון, ואני הולך לעבודה, אבל אין מנוס מכך, גופה לא נותן
לי מנוח, אני פולט צעקה ובורח, אני חייב ללכת, לנסוע, לא משנה מה, רק להיפטר
ממנה. הפלאפון במכונית מצלצל, והיא דורשת אותי, ואני חייב אותה "זה
לא יכול להימשך כך" אני אומר לה, "זה לא יכול להיות אחרת"
היא עונה לי, ואני רק שומע את קולה וכבר אני מתחיל להיסחף למחוזות של עור
ובשר, ולפתע זקנה במעבר חציה נמצאת מרחק מטרים ספורים ממני, ואני בולם
בחוזקה וברגע האחרון מונע אסון. היא באה אלי, אני לא יכול יותר, המגע הזה
סוחף אותי יותר מדי, ואחרי שזה נגמר התחושה כל כך נוראית, תחושה של ריקנות
ודיכדוך. ואין יותר בשביל מה לקום בבוקר, ואני חייב לעשות מעשה.

אני קובע תור ושלושה ימים אחר כך מגיע לבית החולים, "אתה בטוח שזה מה
שאתה רוצה?" האחות שואלת אותי לפני שאני נכנס לחדר הניתוחים, ואני
עונה לה "אין מנוס מכך, זה הפיתרון היחיד.

ואני נכנס לחדר הניתוחים ולאחר מספר שעות הכריתה מושלמת. וסוף סוף, חופש.

לפני שאתה מביא לנו סיפור ממוחזר .

תחליף דיסקט ותתחדש !!!

ג'וס

מה זה החרא הכתוב הזה?

אתה מכיר אותי

אני איש טוב

אתה אוהב אותי

למה אתה גורם לי לקרוא קטע רע כל כך

אתה מכיר אותי

מה זה הזבל שאתה משרבט

למה אתה מפרסם אותו

מה פתאום אתה לא מתבייש לחתום עליו

רע

פשוט רע.

אוסף כזה של קלישאות נבובות מודבקות יחד בדבק פלסטי
מדולל כבר מזמן לא ראיתי. גיבורים שדקיקות דמותם הופכת אותם ראויים לצפייה
רק דרך מיקרוסקופ אלקטרוני. לקרוא ולהפנים, "כתיבה אינה
מאניירה".

אף אחד לא ממש התלהב מהסיפור הזה, אבל הקטע של לנעוץ
את הסכין ולסובב אותו עוד קצת נראה לי קצת מופרז.

ומרוכזת כולה בנשמה חבולה מהדקירות הפנימיות שהרשע שלה
גורם. גוף עם בליטות וזיזים. חיה טמאה.

וגם את הרוע הזה תחת הכינוי סוג בית שלה. בט. זה קיצור של בהמה טמאה?

הבנתי את הלקח.

אנחנו לא אחראים לתוכן התגובות, אלא לעצם קיומן. נראה,
אולי כשהעסק יתקדם קצת יותר נוכל לשלוט גם בתוכן.

אל תהיה נורא עצובי, לכולנו יש נפילות.

והתהיה שעולה היא, האם באמת היו עליות של ממש, והאם
בכלל יש טעם לטרוח.

תתרגש מכל מילה שאומרים כאן

אני קראתי את הדברים שכתבת ומאוד אהבתי

האמן בעצמך

האמן במה שאתה יוצר

תהיה המבקר של עצמך

אני לא יכול להגיב יותר כי החלטתי לא להגיע לכאן יותר

אני מקווה שתנטב את דרכיך – וזה יצליח רק אם תקשיב אך ורק לעצמך ולאני הפנימי
שלך

נתתי לך המון טיפים תחשוב עליהם

אני בטוח כי תצליח בהמשך דרכך ומאחל לך כל טוב ויצירה פורה

דודיק

יש לי הרגשה שלאחרונה אתה כותב בכוח. לא קשה לי לדמיין
אותך מסתובב טרוט עיניים ברחובות, מחפש חומרים (כמו כולנו, רבאק, אני
הזדיינתי עם אורי בידיעה שיהיה פה סיפור, איזה יופי איך אני מקריבה את
עצמי למען האמנות?).

אני מניחה שלכולם יש תקופות לא פוריות. בייחוד לי, ובתקופות האלה אני
כותבת דברים מאוד בינוניים. אל תלחץ, זה לא עובד ככה. אני מבינה את הפחד
שלך שמא המעיין נסתם. אולי, ואולי לא. אבל נראה לי שזה כמו חרדת ביצוע –
אם אתה פוחד שמא תגמור מהר, אתה באמת תגמור מהר.

וכבר כתבתי לך במייל, אם מישהו אחר היה מפרסם את זה, אני בטוחה שהתגובות
היו הרבה פחות ארסיות.

חזק ואמץ!!

נ.ב. ראיתי שבבמה יותר אהבו אותו

גם את "במה חדשה" ביקרתי לשם בדיקת רמה

פירסמתי שם כמה וכמה שירים בסגנון שכאן

ואכן שם צוות מקצועי ורציני יותר

אני מציע לך לעבור לשם

שם יש מי שיעריך אותך – ויש מה להעריך בך.

כל מה שכתבת נכתב מהרגש,

אתה כותב מקסים,

אהבתי מאוד את הניסוח, ואת קצב הכתיבה שלך.

אל תשכח להאמין בעצמך,

ושכל יוצר כותב בסגנון שלו, מילים שלו, מחשבות שלו, לבטים שלו,

ואם זה לא מוצא חן בעיניי מישהו, זה לא אומר שזה לא טוב,

ראה שהקטעים, המאמרים, ההצגות, הסרטים, השירים, הכרזות, המחזות, המופעים,
הכי טובים הם אלה שקיבלו את הביקורות הכי גרועות….

דעתי לגבי היצירה שלך, לא תהיה דומה לעולם לדעתו של אחר, כי לכל אחד
מאיתנו טעם שונה.

מאוד מקובל כאן, (כפי הנראה) לקטול ישר כל יוצר שכותב.

אבל, החוכמה היא לנסות להגיע אל בין השורות, ואל הכוונות שרצה היוצר
להמחיש ולהעביר,

להיות פתוחים לדברים אחרים ממה שאנו רגילים או מצפים.

אך, לא כל אחד יכול לעשות כך, לקטול זה קל (כי אם לא תמיד חכם)…

בכל אופן אהבתי מאוד,

בהצלחה,

דודיק.

אני לא מגיב ולא כותב פה אבל הפעם אני חייב

קראתי ביקורות שלך על אחרים, ולפיהן היה נראה לי שאתה איזה מין סופר
(שורוק ו-פ דגושה) סופר (חולם ו-פ רפויה)(לפי הסיפור שלך לא נראה לי שהיית
מבין ללא ניקוד) שמגיס ליבו בסיפורים טובים ומטה וכותב יצירות מפוארות
ומעלה.

אבל מתברר שאתה סתם

איתי