19-5-2001 עד 20-5-2001

~
חלק 1 ~

כשהיתי קטן אהבתי לשחק במטוסים,להעיף אותם בשדה תירס

ככה רץ ילד עם שיער שחור..ברכיו וידיו מלוכלכות.

רצות במסדרונות בחיניניות,בשדות התירס הזהב..

ובידי דמות מטוס,מעץ.. ואני רץ.. ויורה טררר טררר

צועק.. משחק של ילד קטן.. עד שראיתי פרפרים..

ועצרתי.. נפעם. ומאז שחקתי עמם.. אני והם ובלעדיו.

בלעדי המטוס שנשכח על איזו תלולית עפר.כאילו התרסק ונשכח.

~ חלק 2 ~

שתדעי,אני מתגעגע

כל הדרך חשבתי עליך,ולא ידעתי למה.

עכשי ומשנתנה לי הזדמנות של מעט שקט.

חשבתי שאם תשאלי אותי,האם אתה מתגעגע אלי?.

אז היתי אומר לך,כן. אני מתגעגע.ואפילו מאוד.

אני מתגעגע כל כך,ואני מכונס בעצמי

וכל הדרך אני מביט מהחלון,אל הכביש אל הבתים.

חושב על הלב שלך,ורק..

את יודעת,שלא ירגיש לבד..ואפילו שאת רחוקה כל כך.

ואני כאן.. אני מרגיש את עצמי.. שאני כאן ועד לשם איתך..

אני מנסה לחשוב שיש קרן של שמש..שמחברת בין נפשי לנפשך.

ואני מצטער אבל לא אוכל להבטיח לך..

הדבר שהיתי רוצה להבטיח לך הכי מכל.

ועלי להודיע לך שאני יוצא למלחמה.

את חושבת שאני רוצה להחליף את קול שקשוק הדריכה של הנשק.

האם את חושבת שאצא למלחמה מבלי שאתודע

לסכנה? למוות לאבדון לקולות המזוויעים של הקרב..

את הפיח את הצעקות. כאן אני ניצב מולך… לפני הדגל שכה אני אוהב

שאליו נשבעתי אמונים.. אני במלחמה אהובתי ,,ואני לא יכול להבטיח לך
שאחזור.

אני כותב זאת כאשר לחי מלאה דמעות שבכל אחת מתחוללת קרב..

מלחמה שלא לעזוב אותך,עם לב חצוי,בודד.. ולהשאיר אחרי ערפל אי-וודאות.

וחיוך עם טעם של אז.אז אל נא אל תשכחי אותי,לא ביום הזה ולא אף פעם.

ביום שדמעתי לך,ביום שהטוהר שלי מתלכלך עם דם.

שלך.

כלומר, הקטע הראשון בסדר, לשני לא התחברתי.

וטיפ קטנטן. תנסה למגר את שלוש הנקודות מכתיבתך, זה נראה רע, נשמע רע וסתם
הורס את רצף הקריאה.

מחפש חברה אמיתית.

יפה מבפנים ולא שגרתית,

עם חיצוניות מהממת,

שבאהבה מבשלת,

תמשך אלי בטירוף,

תעריץ אותי בחירוף.

תמצוץ לי מבחירה

ואני בתמורה אזיין,

קיפ דה צ'יינג'.

שאולי תקנה ויברטור

הרי אתה נשמע דיקטטור

אם תפרק אותו לחלקים

תראה שהוא יפה מבפנים

הוא לא יתווכח

אותך רק ישמח

יהיה מוכן ומזומן

וימצוץ כל הזמן

ואם תיתן למוכר 1000 ש"ח

גם תוכל להגיד keep the change

ואולי הוא ימצוץ לך אשך.

היא היתה פור אקס-ריי.

ולפעמים גם פור זולו.

תלוי.

לפני שהמתעשרים החדשים המציאו את ה ICQ

והעילגים שבחבורה קיצרו אותו לאייסי (טוב שלא לאייסטי)

היינו נצמדים למיקרופון בלילות של ירח מלא

לרוב באיזה מקלט מאולתר

וקוראים CQ, CQ, CQ
בגרון ניחר

היינו מברכים ב 73, מפלרטטים ב- 88, ומנבלים את הפה ב 55.

כןןןןן, 55 היתה קללה איומה.

88 היה מעלה סומק בלחיינו.

73 היה נימוסי.

רוב הזמן דיברנו על מזג האוויר.

מזג האוויר היה הנושא המרכזי, עד כמה שזכור לי.

(ממש כמו הצ'טים של היום)

והיינו מחליפים QSL-ים.

פעם דיברתי עם איביזה.

בקושי איתרתי את האי הקטן הזה על המפה.

זה נחשב DX.

הייתי מאוד גאה.

בתקופה שליוזר ניים קראו CALLSIGN

ובן זונה מצוי נקרא OLD MAN,

היינו יושבים במועדון מיואשים ומדקלמים למרחב:

דיס איז פור אקסריי פור הוטל קוויבק

פור קסילופון פור היי קוולטי

פור אקס פור אייצ' קיו

איז קאלינג סי קיו אנד סטנדינג ביי.

כולם, חוץ מהארגנטינאי שהיה קורא בריש מתגלגלת – קוואדרו קסילופון,
קוואדרו אצ'ה, קו!

ומקווה לטוב.

לפעמים מישו גם היה עונה.

בדרך כלל על רקע QRM-ים איומים

כי האנטנה היתה על הפנים.

לפעמים היינו עובדים במורס.

במורס זה הלך ככה:

דהדידהדה, דהדהדידה

דהדידהדה, דהדהדידה

דהדידי, די ..

ומכאן זה מסובך.

פעם אחרי שהתרכזתי רבע שעה בפיענוח CW במהירות נמוכה של נוביסים

Hapitzamittt
– – – -))

בעודי יושבת קמוטת גבות נוגסת בעיפרון,

נכנס BL
מיואש ואמר –

כמה זמן צריך להגיד לך?

ה-פ-י-צ-ה מ-ת-ק-ר-ר-ת!

כן, היו זמנים. כשישראל עוד לא היתה il,

ועם 22 מדינות אסור היה לדבר.

לוידעת מה נזכרתי בזה פתאום.

מעניין מה עלה בגורלו של BL.

ואפילו חיוכון השתרבב. נו, נקודת אור אחת נרשמה היום,
מזל טוב.

הגיג נחמד ביותר שכתבת.

אני זוכר את אנשי הרדיו קוראים קריאות משונות (לא זוכר ממש באיזה הקשר
הייתי עובר לידם, אני חושב שהיה חוג שחמט או מקרמה ליד החדר שלהם) וסקרנות
מהולה באימה קלה היתה חולפת בי לנוכח הצלילים המוזרים, השריקות והצפצופים.

עד היום כשמדברים על 'קשבנו' גורדוס, אני מדמייו אותו בחדר עם פיצה קרה,
מקשיב לשדר רדיו בקואלה למפור או טנזניה עילית, כוס קפה קרה מלאה לידו,
מאפרה עם בדלי סיגריות, ומבט שמדמיין את החדר שם בקצה העולם עם 'קשבנו'
מקומי אחר.

היה נחמד ההרהורון שכתבת, מדויק, ברור, לא פומפוזי, משעשע. זהו.

הזאת, הנובעת מאיזה לוידעת איך להגדיר את זה, תמימות
אולי – שפה מתוכננת מלאכותית – ללא יוצאים מן הכלל, שנועדה לגשר בין כל
בני האדם על פני כדור הארץ….

אספרנטו? …

🙂

את המילים כתבה חברה שלי.

מצ"ב השיר ב MP3

איפוא אפשר לשים את זה שעוד אנשים יוכלו לשמוע?

שובל הרקיע..

נגזם

מתוך התשוקה

הרעננה

המסמנת שבילייה

באור כתום

ורדרד

הצובע פינות

היקום

באור החולמני

המבקש

מתת של

אושר

מתוך קיסרות

השתיקה הצחורה

המתענגת

לתומה

בשדות זרים

ליטר וחצי של אהבה

–

חישבתי-

מה ימי ספורים הם.

זוכר את אהבתנו הראשונה?

השנייה?

השלישית?

אני הוא, זוכר את הראשונה.

מאז קרו הרבה

מפלים של מים השקו את השמיים,

דמעותיי התאידו

וירדו מהשמיים כמים.

חשבתי-

כמה טיפות ירדו,

לא ספורות.

רבות.

לעולם לא אוכל לחשבן.

בשכבר הימים, היה פורום באתר דיבורים, סוכנות אירוטיקה
שמו. מנוהל ע"י איש לא חכם ושמו רונן, ניקז אליו הפורום עדרים של
גרפומנים ואי אילו כותבים ראויים. פנינת הכתר היתה שירה מנור.

לימים, בנסיון למסחר עצמו יצא מנהל הפורום בראיון עיתונאי ובו בחר לחשוף
את זהויותיהם הבדויות של הכותבים. ביניהם נתן סימנים מזהים בשירה מנור. כל
הפורום התקומם נגד מנהלו למעט לוחך פינכה בשם ירון פלג. איש קטן כישורים
ועתיר אגו. איך אני יודע תשאלו? התשובה פשוטה. הנ"ל נהג לפרסם
מציוריו באתר ומהם למדתי על כישוריו.

מאז נעלמה ונאלמה שירה מנור ועיקבותיה הוירטואליים אבדו.

גדול היה כישרונה של שירה מנור בתיאור סיטואציות
מיניות ואירוטיות. כתיבה קולחת, עושר של דימויים והעיקר, סיפורים שהיתה
בהם עלילה. כל פרסום של סיפור שלה היה חגיגה לאוהדיה ויום קשה לגרפומנים,
שהרי מצאו עצמם משוים את יצירתה ליצירתם ומצהיבים מקנאה.

יום אחד ואני מבקר בפורום כתיבה יוצרת של תיה מצאתי עצמי קורא הודעה שהיא
אנטי תיזה לכתיבתה של שירה מנור.

העזתי להשאיר הודעה בלי לדעת שאחד העורכים הוא "האמן המצליח"
ירון פלג. הוא או אחד מעושי דברו הפחדנים, מחקו את הודעתי. מיהרתי והכנסתי
לפורום שיר מחאה על המחיקה. גם הוא נמחק 5 פעמים.

אז פירסמתי את הענין למען תדעו ותישמרו לא מן הפרושים ולא מן הצדוקים, כי
אם מן הצבועים, בפורום הנ"ל

וגם תן לינק אם יש,לאחד מסיפוריה של האלוהית לדבריך,
שנדע במה דברים אמורים… אין לנו כוח לחפש לבד

תפוס לי הגב

וגם כואב לי הצוואר

למען האמת זה העורף

אם כבר

רצתי בחולות , מעורטל למחצה

העפלתי על הדיונות מול חוף הרחצה

עם שק על הגב וברוח נכאים

ציחקקו למראה פני הכאוב

הכלבים

ואחד מהם

האסקי גדול שחור ולבן

התיישב לידי , ורחרח ישבן

הניח עלי ראש

ובשקט , בערך

קרע בנשיכה לי פיקה מן הברך.

פאק , בנאדם , תלמד לעשות משהו עם הדקס

סתם כואב לי הגב ונמאס לי מ"במה חדשה"

אבל תורידי את הידיים שלך מהילד שלי, אם לא, יהיה לא
נעים.

קודם כל, אני לא אתייחס לשיר.

שנית – עד שהצלחנו להיפטר מהמנהג המרגיז של ההודעות הארוכות, אתה מחזיר
אותו? רוצה להרגיז את הדודה?

אחרת , בשגביל מה אני פה?

ואל תגידי אוראלי

כי זה לא

בסבך האמיתות

ביער השירה

ניתן לקרוא לי

כובש!

בקרחת היער

(מקרוב אפשר לראות)

לב מוחמץ בצנצנת דמעות.

מעשה ידיי

כובש..

טוב, מטאפורות ברורות שכאלה טבעי שיחזרו על עצמן.

לטעמי זאתי הנוכחית היא חמודה אבל פשוטה מדי מכדי לבנות עליה משהו ארוך
כמו הקישור שהפנית אותי אליו.

בכל מקרה, פדיחה.