20-5-2001 עד 22-5-2001

רק נחמה בשכחה קטנה

כשרגע הלפסוס קוטע את התו המתוח מאוזן לאוזן

כל יום בירידה מפוריה לטבריה

גנבתי הצצה בחדר ההלבשה הריק של אלוהים

בדממה תלתלי העצים גוועים במברשת

קוביות האיפור הלבנות נסדקות

מראה גדולה מוטלת על גבה

משקפת את פני האין במרומים

רק נחמה בשכחה קטנה

כשרגע הלפסוס הבודד קוטע את המי מינור

המתוח משקיעה לשקיעה

כל יום הייתי נוסעת לפוריה

וחוזרת בלי ילד

ערב

בום. אולי זה העציץ אני חושב. אני שומע קול של סטירה ואז בכי. זה תמיד
מצחיק אותי שהקול של הבכי שלה, היבבה הזאת שעולה ויורדת כל כך דומה לקול
של הצחוק של נאווה השכנה. תמיד רציתי לדעת אם זה גם הפוך, אם הבכי של
נאווה השכנה הוא כמו הצחוק של אימא. אימא כשהיא צוחקת זה משהו כזה מתגלגל,
משהו כזה עליז. אני תמיד מתחיל לצחוק גם כשהיא צוחקת. לפני כמה שבועות היא
כמעט נחנקה מרוב צחוק וסבא נבהל ואחר כך התעצבן עליה ושהיא צוחקת כמו
מטורפת. זה היה ביום-הולדת שש שלי בחוץ בחצר ולא סיפרו לי מה הצחיק אותה.
אני לא אוהב כשהם רבים אז אני עושה את עצמי שאני לא שומע. אני יושב על
המיטה עם ני-ני ומחזיק אותה חזק. פעם איבדו לי אותה ומצאתי אותה רק אחרי
הרבה זמן מאחורי המכונת-כביסה והיא הייתה מלוכלכת ונתלשה לה עין אחת. אימא
אמרה לי שהיא תתפור לי את העין מחדש אבל היא עוד לא עשתה את זה. אני חושב
שקיבלתי את ני-ני מסבתא ברכה אבל אני לא בטוח בכלל. אולי זה היה מהחברה של
אימא. אימא עוד בוכה בחוץ בסלון נורא בקול רם ואני שומע אותו צועק נורא
חזק. "אני לא אסכים לזה. ככה זה לא יהיה. אלף פעם אמרתי לך. תראי מה
את עושה לי מטומטמת אחת. נכון הזהרתי אותך? נכון? מטומטמת אחת". אבא
טייס בצבא. הוא כבר סרן בצבא ויש לו מדים וכובע של טייס. הכובע שלו גדול
כזה וקשה ואני משחק אתו. פעם הוא לקח אותי לטיסה אתו לאילת. והוא הטיס את
המטוס בעצמו כל הדרך והזהיר אותי שאני לא אגע בשום כפתור. ראיתי מהחלון
מדבר וגבעות חומות כאלה ועוד גבעות רק מחול. חשבתי קצת איזה פחד אם ננחת
פתאום כאן ונהיה לבד לגמרי. אבא אמר שאני יכול לטייל במטוס אז טיילתי קצת.
לא היה שם שום דבר מעניין, רק מושבים מוזרים כאלה וקופסאות. אבא אמר לי
שקוראים לתא הטייס גם קוקפיט. כאילו שלא ידעתי. שאלתי אותו למה והוא לא
ידע. המון שאלות הוא לא יודע. תמיד הוא אומר לי "מאיפוא אתה מביא את
כל השאלות האלה? מאיפוא?". יש לאבא במגירה בחדר שינה אקדח. הוא חושב
שאני לא יודע אבל אני יודע. ויש לו שם גם קופסת קרטון חומה מלאה כדורים.
הלמטה שלהם בצבע זהב ויש להם ראש אדום עגול עם חריצים קטנים. לקחתי לו משם
פעם שניים והחבאתי אותם בקיר בחצר בצד של המחסן. חשבתי לעשות מהם מלכודת
כזאת נגד אנשים. אני יודע איך אקדח עובד. מה שחשבתי זה לקחת קרש, לתקוע בו
מסמר. לחפור בור באדמה ולשים שם את הקרש. ואז אני אשים את הכדור ממש מעל
המסמר כשהקצה של הכדור בולט קצת החוצה מהרצפה. ומה שאני חושב זה שמי
שידרוך על הכדור אז מהמשקל שלו הכדור ירד למטה ויקבל מכה מהמסמר בפיקה
שלו, וירה למעלה לתוך הרגל. וחשבתי שאני יכול ככה בקלות לעשות מלכודות.
חשבתי לשים אחת לאבא של השכנה שלי כי הוא כל הזמן לא נחמד אלי והוא גירש
אותי ממנה פעם בגלל שדיברנו על הבחירות ואמרתי שאני בעד שולמית אלוני. אז
הוא התעצבן מאוד וגירש אותי. אני שומע את אימא רצה החוצה. החלון שלי הוא
מול החניה שלנו. אני מתיישב על המיטה ומסתכל דרך החלון. היא רצה ונכנסת
לתוך האוטו. אבא רץ אחריה לשם לאוטו. זה האוטו שלה שאתו היא לוקחת אותי
מהמטפלת אחרי הבית ספר. לאבא יש אוטו של הצבא והוא חונה בחוץ.

היא מתחילה לנסוע לצאת מהחניה אבל הוא עומד שם. היא מנסה לדחוף אותו עם
האוטו. אני חושב שהוא אולי מקבל מכה. הוא זז קצת אבל חוזר לעמוד. למה הם
כל הזמן רבים ככה. אבא מרים את המכסה מנוע ומתחיל למשוך שם חוטים ואז אימא
נוסעת קדימה עליו. הוא צועק וקופץ הצידה אבל עם חוטים ביד ואז האוטו נכבה.
הוא מתחיל לדפוק לה על החלון "תצאי החוצה. תצאי החוצה. תראי מה עשית
לי". זה מאוד קרוב לחלון שלי ואני רואה שיש לו שחור ודם ביד. אני
יושב חזרה על המיטה ואני חושב.

אני צריך להיות עצוב עכשיו אז למה אני לא עצוב?

אני צריך לבכות. אני מנסה לבכות מנסה באמת בכל-הכוח לבכות אבל לא בא לי
כלום. אני חושב שאני ילד רע שאני לא בוכה. אני באמת רוצה.

את סגנון הדיווח של 'ג'ורג'י מלך הצרות', רק שבניגוד
לג'ורג'י זה לא מצחיק.

תראה לדוגמא קטע מג'ורג'י(שנכתב אל תשכח במאה ה 19 כשהיה מקובל לחבוט
בילדים קטנים על כל שטות ולתת להם לחשוב שהם רעים):

בעצם לומשנה

בכל אופן, נתת יפה את הלך הרוח של הילד, ותפיסת המציאות שלו מאוד מדויקת .

חילופי מילים בינינו

נראים כמו ילדים

שגוזרים עיתון בשמחה

ואנחנו הרי אוהבים

את אותם מספריים

עד שהפכנו עצמנו

לחוג אומנות בגן ילדים

אותיות ותמונות קופצות אלינו

אבל אין לנו דבק פלאסטי

למונטאז'ים אחרונים

ואת, מה ייחשב בעינייך כדבק ראוי?

אם היית יכולה לשחזר את ריקוד תחילת המאה

הייתי מנקה קשקשים מעליי

וחומק לתחושת כף ידי בשעה שעמדה

על שמלת ההתחלה שלבשת

"ככי יש כל כ ך הרבה דברים שהיי
ת רוצה לשמוע אך שום דבר לא היה פוגע, בואי תיכנסי לתת מודע ע , בואי תראי
אותי כמו שאני , כמו שאת, כמו שאף אחד לא יכול, וגם את לא, אז זה אירוני,
אבל הקקיר שאת רואה נבנה על ידי, וכך הוא גם יהרס, הבליטות שאת מרגישה זה
ניצוצות של החמצה, אז אל תעופי מכאן לפני שתיקחי מזכרת, את שונה ממני?
מצוין, את פוחדת ממני? גם אני, את מתעבת אותי? אני ארצח אותך, אז בואי
נתבוסס לנו בדמנו, מיצים אלה יהיו עדיפים על אחרים, אם כבר העברת נוזלים
אז את נוזלי החיים, בואי תשמעי איך אני צורח את שמך ואת רק דופקת את הראש
בייאוש"

"המכתב שלך מהמם"

"כתבתי אותו ב5 דקות"

"אני יודעת"

"יש לך חרא של טעם ספרותי, רק שתדעי, את כמו כל המפגרים האלה שאני
רואה כל הזמן שמתלהבים מכל שיר שי שבו קורטוב אהבה עלובה"

"אני יודעת שאנחנו פתוחים מאוד, אבל אם תקלל אותי עוד פעם אחת אתה לא
רואה אותי יותר"

"את נמשכת לביקורתיות שלי"

"אתה נמשך לאסרטיביות שלי"

"אני הסופר כאן"

"אני הקוראת כאן"

"לא, את המבקרת, גרועה למדי, וההתחכמויות האלה כבר עלו לי על
העצבים"

"מתי מגיעים?"

"אנחנו לא נוסעים"

"לא דיברתי על נסיעה"

"אה, עכשיו התחלת עם מטאפורות?"

"מתי מגיעים כבר לשלב"

"של מה??? השלב של מה? שנוכל לקבל אחד את השני ולא לריב על כל דבר
מטופש?"

"כן, עזוב, בוא למיטה"

"זה לא עוד אחד מהסרטים המטומטמים האלה שהם רבים ואז חוזרים לישון והכל
בסדר והויכוח כאילו לא היה, אנחנו לא באיזה סיפור קצר מפגר של איזה כותב
בלתי מוכשר בפורום חסר תועלת"

"תגיד לי, אתה לא מוכן להתפייס איתי רק כדי לצאת מתוחכם? רק בשביל לא
להיות בנאלי? הא, חתיכת מטומטם? בשביל לומר שאתה מיוחד?"

"נו, עכשיו את מלודרמטית"

"ברור שאני מלודרמטית, אני כועסת, אני יודעת שזה בנאלי להיות כועסת,
אני יודעת שהמלודרמטיות שלי נראית לך מאולצת, אבל אני כן כועסת! ואני כן
רוצה שנשלים בכל זאת! ואני רוצה שנדבר על זה"

"תביאי לי סיגריה"

"חשבתי שאנשים כמוך שואפים רק סיגרים ומקטרות"

"את מצחיקה כמו האולקוס שלי"

"אין לך אולקוס"

"אני יודע, אבל חשבתי שלאנשים כמוני יש"

בערך עד ה"אם תקלל אותי שוב…." יש המון
אנרגיה.

אח"כ זה דועך קצת

אילו יכולת להמשיך את זה ברוח האסרטיבית, זה היה טוב.

ככה אני חושבת.

יש בזה חן מסוים, אבל יש מאה קטעים כאלה.

לגבי הבאנליות

טועה לגבי ה"יש בזה חן"

אין.

רק לי טורחים להגיב.

ברונטית יפה ומסורה שאוהבת למצוץ ולקיים אורח חיים דתי

הבו לי מנהל שאבעט בו

סאאאמק

הומו

קבצים מצורפים

קובץ מצורף

למי שלא ידע את יוסף

משהו קטן כדי שלא תשכחו אותי

אם הייתי איש חלל הייתי

הייתי חורט לך בצעקות

על טבעות שבתאי:

אני אוהב אותך יא בת זונה.

אם הייתי אלפקה באנדים הייתי

יורק תוך כדי תנועות ידיים מאיימות

על החול החם

את כל המיץ המר לכדי אגם.

אם הייתי אני הייתי

נבלע בתוך סדין לבן וקר

והולך איתך

לשנת צהריים מצננת

מסתערת על המחשבות שלי

באדיקות של מתעמל כפייתי

שהיקף שרירי המתעמל שלצידו

לא נותנים לו מנוחה.

למה את מסתערת אני שואל את עצמי

זה לא לטובתי האדיקות שבה

את מתעמלת, אדיקות של אלופה מהאולימפוס

שמפרישה בכוונה מיני הפרשות לכיווני,

שזוחלות אלי מקורת המתעמלים.

זה בטח לא לטובתי, אני שומע את עצמי

בטח לא , אני רואה עצמי

ניגש אל הקורה ומטפס.

מתוך טמטום חושים מבעבע פוסעת לימו הלוך ושוב בין כתלי
הטילה האפלה, חולשת מזימות במחלשת לשונה הלקובה, המעוקמת. הסילי את טלפייך
ממני, מדוזה נוטפת ליל צמיג ילקרלק, הסתלקי לך כלעומת שבאת. מדיפה ניחוח
קלוש של מלילות שלא ניתן לתקנה בעד שום הון שבעולם, שלא ניתן ללפאה ולא
ניתן להפיגה, היא לושפת להבות אש חלודה ונמוגה מן העין המלוכסנת, ולק
תאולת הלחוב מאילה נתיבים שכבר מזמן היה צריך להתוותם מחדש, או מה שזה לא
אמול להיות.

תחת שמש קופחת

חזק על פדחת

הייתי צמאה, יצאתי בחוץ

הזמנתי כוסית

לימונדה עסיסית

אבוי! יצא לימון חמוץ

ביכיתי כולי

את מר גורלי

זעקתי: יא ראבי, די, אני נשברת

יצאה בת קול

גילתה לי הכל

אמרה: זו הלימונדה המיוסרת!

אמרתי: חראם

אצאה לים

אולי שם יהיה יותר אור

אך תוך שהלכתי

על לימו דרכתי

יצא המון מיץ שחור

מוסר ההשכל

כדאי להתפלל

כי לשתות בקיץ חשוב

אם לרוות רצונך

שים פרי טרי באמתחתך

וזרוק הלימון הרקוב

(פה באה שורה שוברת חרוזים למה חשוב להבין המוסר השכל): כדאי לביוב!

אתן יודעות שאני מאוד מחבבת אתכן, אבל יש לי תהייה
קטנה – הייקו זה לא שיר של חמש שורות במבנה מדויק להפליא?

זו פאלודיה מתוחכמת על הייקואים.

נשמעת אחרי שמסבירים אותה?

ולא מבינה פארודיות?

מה?

חדשיים לא הייתי , נתהפכו היוצרות

הובאו מיפאן נפשות פועלות

מקסב הוצא בגלות לבלות

(או שמא עדיין הוא עוסק בתפילות?)

ארנבים משגלים לימונים בחוצות

בקניונים מחבלים באפודות נפיצות

כסר אין דיונים בנושאי הפרשות

היצירות מדיפות מתיקות ניצוצות

הנורא מכל שקרה עם כל זאת

שהפסקתם להזיח בין השורות

ולהביא אותה בפואנטות ממש מפגרות

עטופות בפסאודו קלישאות מתחכמות

לעלוב בעלובים במיני העלבות

ולגמור חרוזים.

גם.

וכל החרוזים האלה לא יפים לך.

הייתי מאיימת בהפסקת הסקס, אבל מאוחר מדי לזה.

יפה לך ילדה יפנית מנוזלת

אבל אני לא חג'ג' ולא נעליים