|
אי שם בפריז, לא רחוק מסנטרה פומפידו,
בקארטייה דה ל'אורלוז' ליתר דיוק, ניצב מגן הזמן.
אביר זוהר עשוי ארד, המחזיק חרב חדה ביד אחת, ובידו השניה מגן ניצב
קוממיות על משמרתו לצלילי תקתוקו החרישי של האורלוגין שלצדו.
לא ינום ולא ישן מגן הזמן, כך נגזר עוד מימים ימימה
סופר מגן הזמן את הדקות, אוזר את כוחותיו ומשנן את גורלו הסיזיפי –
בכל עת בה מגיע המחוג הגדול ל 12, עליו להילחם באחד מכוחות האדמה, המים או
בנורא מכל – בשמיים.
אף פעם אין הוא יודע מראש מי מהם יתעורר לחיים, אבל הם מתעוררים, בזאת הוא
בטוח.
עייף מגן הזמן. כבר שנים שהוא נלחם. יום יום, שעה שעה, שומר על העולם מפני
כיאוס.
פעם אחת ביום מתאחדים הכוחות ויוצאים נגדו לקרב מרוכז. זוהי שעתו הקשה
ביותר. חצות היום.
וכעת דקה לחצות. מגן הזמן מפזיל מבט כלפי מטה. הקהל נאסף.כן, בית הקפה
הומה. רווחים קלים עושה בעל המקום על חשבונו. הנה אישה עם עגלת תינוק,
מחכה להצגה בעמידה, כי כבר אין מקום סביב השולחנות.
ואותו? שאלו בכלל? מישהו טורח להעלות לו איזה קפה או לה בתום יום הקרב?
לנגב את הזיעה ממצחו? למרק את כליו? לתת לו איזו מילת עידוד קטנה?
לא. מה פתאום. רק דם הם רוצים לראות. רק דם.
מה הם יעשו אם יום אחד יפסיק להילחם? מה?
הלא הזמן יעמוד מלכת!
נאנח מגן הזמן. חצי דקה לחצות. עוד מספר שניות יצלצל האורלוגין לאטו 12
פעמים, וכשההד האחרון יתפזר, יתברר מצב הכוחות.
מזווית עינו, מבחין מגן הזמן בתנועה קלה מכיוון הדרקון. הדרקון הוא הנורא
מכל.
קשקשיו מרשרשים, ופיו יורק אש. נדמה לו שהדרקון לא מתכוון הפעם לחכות
לצלצול השנים עשר.
מגן הזמן נדרך. אסור לו לזוז לפני הזמן. זה החוק לו מצייתים הכל.
מה המצב עם הסרטן הענק. ואולי ידרוך עליו הפעם בנקודת התורפה שלו, ויקיץ
הקץ למאבק עם מפלצת הים?
לא, זה לא הוגן. זוכר מגן הזמן את ייעודו ואת שבועת האביר לה הוא מחוייב.
מביט מגן הזמן ממול, ומבחין במבטה המרושע של הציפור.
אין לו סבלנות כבר בשביל הציפור.
צווחותיה מנקבות את אוזניו, ולאורך זמן הוא מרגיש שחיקה מצטברת בעור התוף
שלו.
אומד מגן הזמן את סיכוייו, ומרגיש רע. הם שלושה והוא אחד.
קןל האורלוגין מתחיל לקרוא חצות.
הקהל למטה עוצר את נשימתו.
הפעוט בעגלה מתחיל לבכות למשמע רעם תופי הקרב וושקשוק החרב בקשקשי הדרקון.
אין זמן לפקפוקים כעת.
מגן הזמן עושה כמיטב יכולתו, אך נדמה כי משהו שונה הפעם.
הפעוט בעגלה פוקח עיניים עגולות בתימהון.
הדרקון רושף אש.
מגן הזמן נהדף לאחור.
הציפור צורחת.
הסרטן נושך.
הדרקון מתקדם.
התופים מתגברים.
ולפתע הושלך הס.
נדם הכל.
הכל קפאו על מקומם בפתאומיות.
הפעוט בעגלה שהחל למשוך בחולצתה של אמו קודם, נעצר באמצע התנועה, מבטו
כלפי מעלה
הזוג שהתנשק במורד הרחוב, נשאר דבוק אחד לשני בעווית של חיוך ועיניים
עצומות
עשן הסיגריה שיצא מן המאפרה, נשאר סגלגל באוויר ולא התפזר
כוס הקפה שנשמטה מידה של המלצרית קודם, נעמדה באוויר באלכסון בזווית בלתי
אפשרית, טיפות קטנות
ומושלמות, כמו אגלי טל על עלה, מסמנות את מסלול משיכתה שנקטע
מכוניות קפאו בתנועתן, ציפורים במעופן, כייסים באמצע עבודתם, מדריכי קראטה
בבעיטתם,
תינוקות בהיוולדם, כדור הארץ בסיבובו.
מגן הזמן, חרבו מאחוריו, סיים את קפיצתו המגושמת מטה, ונחת בגלגול רועש על
כפות רגליו.
לא רע לגילי, עודד את עצמו, בנערו את האבק מברכיו החלודות.
הוא הביט מעלה אל הדרקון ההמום וחבורתו – אדיוס מוצ'אצ'וס! נופף להם בידו
בעליזות –
קחו את הזמן בקלות! הוא כולו שלכם!
מגן הזמן לשעבר הלך בין טיפות הקפה (מכאן הביטוי ללכת בין הטיפות אגב),
טבל אצבע מתכתית באחת מהן
והשתאה לראות שאין היא מתפוצצת.
הוא הכניס אותה לפיו ואמר לעצמו – מממ… אז זהו טעמו של קפה או לה…
מגן הזמן לשעבר היה חופשי.
הוא נכנס למקדונלד מעבר לפינה ושימן בהמבורגרים הנוטפים את פיקת הברך
והמרפקים שלו.
הוא השאיר שם המון לכלוך, עניין הקטשופ היה זר לו לחלוטין, ובסופו של דבר,
דרך על איזו ערמת
זבל ויצא בטעות דרך השמשה, מהמהם לעצמו בין רסיסי הזכוכית שקפאו מאחוריו,
שהמקדונלד הזה קצת מאכזב.
לאחר פרק זמן לא ברור, החל מגן הזמן לשעבר להרגיש מועקה לא מוסברת.
הוא התיישב בנוחיות יחסית על איש אחד שהתכופף בשעתו לשרוך את הנעל, וניסה
בהגינות אבירית אופיינית, לברר עם עצמו את הסיבה.
הוא ניסה לבדוק בהתחלה כיוון של בחילה כתוצאת לוואי מהביקור במקדולנד, אך
משום מה, זה לא הרגיש לו נכון.
הוא ניסה לחפור עמוק יותר בתוך עצמו.
האם יתכן שהוא סובל מתחושת אשמה כתוצאה ממעשהו האיגואיסטי?
מגן הזמן לשעבר הסתכל כה וכה, אך לא הרגיש כל הצלבה בין התיזה שהעלה לבין
המראות שראו עיניו.
יחד עם זאת, היה איזשהו הבהוב חמים בכיוון הזה.
הוא המשיך להתרכז ולבסוף זה הגיע.
מגן הזמן לשעבר הגיע למסקנה, שכעת, לאחר שבעט בייעודו המקורי, חסרה תכלית
לחייו.
הוא התרומם בתחושת הקלה, מיישר ברכות את חולצתו של האיש ספסל, והחל לצעוד
במרץ מחודש.
כן, זה העניין. חשב מגן הזמן לשעבר לעצמו.
עלי למצוא לי ייעוד.
בסופם של תלאות רבות, מצא עצמו מגן הזמן לשעבר ניצב מתחת לפסל האורלוגין,
בקארטייה דה ל'אורלוז',
מביט מעלה לחבורת הלוחמים שליוותה אותו מיום היוולדו בבית היוצר של
מונסטייה.
הוא חש כלפיהם תמהיל מוזר של קרבה געגוע פחד ומחויבות.
היתה לו כוונה.
הוא התכוון (בתנאים מסוימים ומשופרים כמובן – תנאים סוציאליים, חופשות,
טובות הנאה)
לתפוס את מקומו שוב, ולאפשר לאשליית הזמן להמשיך לזרום בתודעת האנשים.
הוא רצה, באמת שרצה, לראות את הזוג המתנשק פוקח עיניים, את האיש מסיים
לשרוך את נעלו, את כוס הקפה
מתנפצת על הרצפה, את עשן הסיגריה מתפזר.
אבל משום מה, הוא לא מסוגל היה לבצע את הצעד הזה.
וזה המצב נכון לעכשיו.
כל טוב לכם.
|
מהמגירה לדיסק 
