|
בצהרי היום יש אווירה מסוימת, כשהחול והשמש מצטלבים
להם למחול של צהוב והשיגרה נושבת לה, ברגעים כאלה אי אפשר שלא לשבת על
המרפסת עם כוס תה ולהסתכל על האנשים חיים את חייהם בעוד אני צופה מהצד.
החופש שלי הוא רק כיסוי לבדידות ופסיביות, אבל הבדידות הזאת מביאה לי
מוזה, והפסיביות הזאת מרגיעה אותי
ואני כרגיל, סובל, אבל שמח.
היום ממשיך לו בעצלתיים וכך גם אני, התה כבר התקרר, השמש כבר מטפטפת
לכיוון מערב והגיע הזמן לקום. אני יורד במדרגות וזורם לתוך הרחוב, חתיכות
בשר מהלכות לכיוון מבני בטון במטרה להשיג חתיכות נייר, ואני כבר לא יכול
להתערבב בתוכם, הם יותר מדי
"לא נמאס לך?" היא שואלת אותי "מה?" אני שואל, אנחנו
בבית קפה ואני משרטט לה את שיגרת יומי, "להתבכיין, למצוא צידוקים
עלובים לפסיביות שלך במסווה של ביקורת חברתית, לא לעשות כלום מתוך עצלנות
ולא מתוך אידיאולוגיה?" היא נוקבת בי, "שום אידיאולוגיה, אני רק
רוצה שלווה" אני עונה לה, "השלווה הזאת תמוטט אותך" היא
עונה לי , "מי אמר לך שהיא כבר לא עשתה זאת?" אני עונה לה ומשלם
את החשבון, היא הולכת, והיא עוד תחזור, כמו תמיד.
אני הולך לעבר המספרה, קובע תור ומחכה שם שעה קלה. אישה משכרת חופפת את
שערי, אני עוצם עיניים ומרגיש את אצבעותיה עוברות על שיערי, מבחינתה
במיומנות, מבחינתי בחושניות, עוד התמכרות קלה למגע והיא גומרת.
"אתה לא הולך להסתפר?" היא שואלת , "הממ.. לא, שיניתי את
דעתי" אני עונה לה, אני אבוא לשם שוב שבוע הבא, או בפעם הבאה שאזדקק
לאצבעותיה.
אני חוזר הביתה, ושוב לרחוב, ושוב הביתה, עוד פעם להירגע, במקום תה יש
ג'וינט, והשמש כבר נמסה לאט לאט לתוך הים, צלילי פעמונים מציפים את הדירה,
"איפה אתם?" אני צורח בדירה, "איפה כולכם? בואו תיקחו
אותי!" אני צועק. לאט לאט נרקמת לה אפרודיטה אל מול עיני, רוקדת
באיטיות, ידינו משתלבות ואנחנו מרחפים לנו, היא מעבירה את אצבעותיה על
שיערי ואני עוצם עיניים, דמעות יורדות מעיני וגם מעיניה, אני מנשק את
האוויר מולי ורואה שוב את יצירת המופת העומדת מולי, כינור נרקם על ידיה,
היא מנגנת לי רקויאם ואני רוקד ומרחף, מרחף ורוקד, לאט לאט היא מתפוררת
ונמוגה, ואני שוב לבד בדירה.
אני יוצא, צועד, מגיע לדירתה ומצלצל בפעמון, היא פותחת את הדלת, "אה,
זה אתה" היא אומרת, "כן, זה אני" אני עונה לה, נכנס לתוך
הדירה, מסתובב ומסתכל, "מה אתה רוצה?" היא שואלת, "למה את
איתי?" אני שואל אותה בחזרה, "אתה רוצה שאני אעזוב?" ,
"את איתי מתוך נוחות, נכון? מתוך ברירת מחדל! נכון? ברגע שתמצאי משהו
יותר טוב את תעזבי" אני אומר לה, "אתה שיכור" היא אומרת
ומתרחקת קצת, "לא, אני פשוט יותר מדי מפוכח, הסוריאליסטיות הזאת לא
נראית לי, היא מנעימה את שיגרת יומי אבל אני לא רוצה אותה באהבה" אני
עונה לה, היא מתקרבת אלי, לאט, "אתה יודע שאני אוהבת אותך, נכון? זה
רק עוד אחד מהתקפי הזעם שלך" היא אומרת לי ומלטפת אותי, "עכשיו,
עוף מכאן ותחזור כשתהיה רגוע, בסדר?" היא אומרת, "כלבתא"
אני אומר לה ויוצא מהדירה, "גם אני אוהבת אותך" היא עונה וסוגרת
את הדלת.
אני נוסע לי, מגיע לים, למרינה, משכיר סירת מנוע ונוסע, לא מפסיק לנסוע,
וככל שאני מתרחק מהעיר כך תחושותי מתחילות להתבהר להן, השמים מסתכלים עלי
במבט מרחם, הים זועף לעומתם ואני במרכז, "איפה אני לעזאזל, איפה כולם
לעזאזל, איפה החיים שלי לעזאזל" אני ממלמל, וקופץ למים, צולל ורואה
את היצורים חסרי הדאגות שחיים שם, מתקרב יותר לאמת, מתקרב יותר לבהירות,
מתקרב, ומאבד הכרה.
אני מתעורר בבית חולים, היא לא נמצאת שם, אף אחד לא נמצא שם, רק כמה
רופאים חסרי עניין וקירות לבנים ממורמרים, אני יוצא משם ורואה בניינים
גדולים, הם כל כך קוסמים לי פתאום, הם ופיסות הנייר שהם מייצגים. אני חוזר
הביתה וזוכר שכן יש לי מה לעשות בחיים, ותעודת בגרות מאובקת שאולי שווה
משהו, ואני הולך למשרד גדול ואפל, ומשיג עבודה. אחרי שבועיים אני מתקשר
אליה, ועוזב אותה, ומתנתק מאותה תקופה בחיי, ואני רוכב על ההצלחה, ופעם
בכמה זמן אני מוצא את עצמי שוב בחדר, לבד, ושוב סכין בידי, ושוב הירהורים
על מוות, אבל אז אני רואה את אותם בניינים, ואותם פיסות נייר, ואני חוזר,
וממשיך לחיות. כמו שכולם אמורים לחיות, אם הייתי מתבטל לנצח מן הסתם הייתי
מאבד את שפיות דעתי, עכשיו איבדתי רק את נשמתי.
|
מהמגירה לדיסק 