|
מוקדש לך
(שפעם עוד אוכל לצעוק שמך ברבים)
כל סוף השבוע הזה מילים מתהוות בראשי ולא יכולה לומר אותן, שהרי אם אכתוב
אותן בשבת לא תוכלי לקרוא, כי לא עושים בשבת דברים שנועדו ליום חול.
שישי בבוקר, שנייה לפני שהולכת לקנות דברים לשבת מסדרת את המקפיא, זורקת
את הדברים שפג תוקפם. וקצת אוכל לא כשר שסבתא הכינה ועכשיו כבר אסור
לאכול, כלומר לא אסור, פשוט לא יכולה לאכול אותו כאן.
"מצחיקה שלי" אמרת לי לפני כמה ימים "אמרתי לך להשאיר
לעצמך כמה כלים לא כשרים".
"לא רוצה" עניתי, "רוצה שהכל יהיה לך מותר. שלא תתהי אף
פעם האם מותר לך או אסור" וחתמתי את הדיון בנשיקה.
צחקת ואמרת לי את המשפט הקבוע "בסוף עוד תהיי יותר דתיה ממני".
"בחיים לא" אמרתי את השורה הקבועה שלי.
טקסים קטנים כאלו של אהבה.
אח"כ הלכתי למרכז המסחרי ליד הבית וקניתי לי סידור. קטן, בכריכה חומה
ופשוטה שכתוב עליה רק "סדור רינת ישראל" באותיות זהב ולמטה מעט
קטן יותר "ספרד". נכון, אני אשכנז, אבל את לא, ובבית שלנו נלך
לפי המנהגים אצלך (כלומר, חוץ מהקיטניות של פסח אולי) שהרי אני מביאה לקשר
את החילוניות ואת מביאה אליו את הדת. זה היה מוזר. לא יודעת למה היה לי
צורך לומר למוכר "זה בשביל מתנה". הרגשתי מוזר. אישה שכמותי
ומעולם לא רציתי לאחוז בסידור לפנייך. כבר אמרתי לך שאת גורמת לי לעשות
דברים מוזרים?
הגעתי הביתה חמושה בירקות ומצרכים (כן, לא שכחתי אפילו שבשבילך זה לא שבת
אם אין פולקע בסעודה של שבת), בקבוק של יין לקידוש (נו טוב, תירוש) ובקבוק
של יין טוב (בשביל שאולי…) וישבתי לי על הספה כי נשימתי קצרה מכל
המדרגות והמצרכים (אני יודעת שאני לא בכושר, לא צריך להזכיר לי בכל פעם
שעולים לקומה השלישית). והתקשרתי אלייך. היית איתו ונשמעת רחוקה כל כך.
"קניתי סידור" לחשתי לך.
"מה?"
"אני לא אומרת את זה שוב"
"כשאני אגיע הביתה אני רוצה לשמוע הכל לגבי זה"
"טוב".
וזהו. ושוב את אינך. בהיתי קצת בחלל והלכתי למטבח, שהרי צריך לבשל הכל
לפני שבת.
עומדת וחותכת ירקות, מנקה את העוף וכבר מרק מהביל על הגז והעוף מתבשל
בתנור יחד עם תפוחי האדמה. האורז אוטוטו גולש וצריך עוד להוציא את השעועית
הירוקה מהמקפיא…. תוך שעה וחצי הכל מוכן. כמה הרבה זמן לקח לי לבשל לפני
שבוע כשהיינו ביחד, כמה הייתי רוצה שתפריעי לי גם עכשיו. אבל לא, והעבודה
נעשית ביעילות ודייקנות (אפילו לא שכחתי להחליף בין הסכינים והקרשים לפי
הסירים – חלב עם חלב, בשר עם בשר, בדיוק כמו שלימדת אותי). הגיע הרגע
להכין קינוח ואני לא יודעת איך מכינים כדורי שוקולד (נו, לא הכנתי אותם
מאז שהייתי בכיתה ה' וחנכתי ילדה מכיתה א') ומתקשרת אלייך ואת שולפת מרשם
(אפילו כדורי שוקולד את לא יודעת להכין, נסיכה שלי). ובגלל שביקשת בלי
קוקוס (אני דווקא אוהבת) אני מכינה נקניקים ארוכים עטופים בצלופן ומכניסה
אותם למקפיא. מין פשרה שכזאת וגם – ככה יישאר לך לכשתבואי.
אחה"צ עובר לאט ואני מנמנמת מול הטלוויזיה, עצובה שתיכף שבת. ואת,
בביתך ההומה, מחליפה איתי רק כמה מילים. שבת. שבת שלמה בלעדייך ואין לי חשק
לאכול ואין לי חשק לכלום. מחליטה פתאום לעשות את כל הטקסים כאילו שאת כאן,
להרגיש אותך כאן איתי. ושיחה אחרונה לפני שהשבת נכנסת והולכת להדליק נרות.
שואלת אותך על הברכה ואת אומרת לי אותה פעם אחרונה וזהו.
"אני אוהבת אותך, חייבת לסגור"
"להתראות יפה שלי, שבת שלום".
שבת אצלך, לי יש עוד כמה דקות (אף פעם אני כנראה לא אבין איך יש יותר מעשר
דקות הבדל בכניסת השבת בין ירושליים לבין באר שבע) ואני ניגשת ומכינה את
הנרות, לא שוכחת להניח בכל צלחת של פמוט גם כמה גרעינים "בשביל שיהיה
מותר לטלטל".
עומדת במטבח ומדליקה את הנרות ומברכת. אומרת לאלוהים שלך את התפילה
הנושנה. ואח"כ אני מוציאה לסלון את שולחן המטבח, בשביל שיהיה שולחן
אמיתי של שבת, ומכסה במפה נקייה.
אני מכניסה את הפלטה לחשמל ומחממת את האוכל (מין תערובת מוזרה של דת
וחילוניות יש בשבת שלי), מדפדפת בסידור ומוצאת את התפילות לשבת, משננת שוב
ושוב את הקידוש של סבא. וכבר זמן לקידוש ואני עומדת בסלון, בטלוויזיה
"יומן". מוזגת תירוש לכוס של הקידוש, פותחת את הסידור ומתחילה
"יום השישי ויכלו השמים והארץ וכל צבאם…"
מנסה לשמור על הניגון של סבא "…ברוך אתה אדוני, מקדש השבת".
והולכת ליטול ידיים (כמו שלימדת אותי בפסח שלנו). ואח"כ לוקחת את
הלחם (שתי לחמניות קלועות מכוסות במפית על צלחת בשרית, כי הרי אסור להגיש
על אותם כלים) ומניחה על השולחן ומברכת גם עליו. וככה אני מרגישה שאת קצת
איתי ואני לא לבד, בסעודת השבת המוזרה שלי, עם הטלוויזיה והקידוש. ואחרי
הקינוח אני שוב שולפת את הסידור וממלמלת בשקט את ברכת המזון, במקומך,
ואולי – איתך. וכל הערב הנרות ליד הטלוויזיה מספרים לי אודותייך. אני כל
כך מתגעגעת.
שבת בבוקר, מתעוררת מוקדם (כן, שוב נרדמתי על הספה, לא אוהבת כל כך את
המיטה שלי בלעדייך) וניגשת למחשב, שהרי אני אמורה ללמוד בשבת השקטה הזאת.
לא אוכלת כלום (כי לא אוכלים לפני הקידוש). קצת לפני אחת עשרה הולכת לבשל
ביצים קשות לארוחת הבוקר (אני כן אוהבת) ומכינה את השולחן לקידוש. ושוב
מקדשת לפי מה שכתוב בסידור וברקע הרדיו מנגן שירים של שבת. ושמה לב שהברכה
היא לא כמו אצלך, אבל הולכת לפי הסידור כי לא מספיק יודעת. ושוב מברכת על
הלחם, אבל הפעם נזכרת פתאום שלא נטלתי ידיים והולכת ליטול ידיים ומברכת
שוב (ומזל שלא הספקתי להכניס לפה לפני שהבנתי שטעיתי). ואוכלת לי ארוחת
בוקר מול הטלוויזיה. וכשמסיימת שוב נוטלת את הסידור ושוב "ברכת
המזון" ומסיימת ונושקת לסידור בהיסח הדעת… שוקעת לי בטלוויזיה
שהתחלתי לצפות בה בזמן האוכל כי לא נעים לאכול לבד. אני כל כך מתגעגעת.
כמה שעות אח"כ, אחרי שכבר הספקתי גם לישון קצת, ניגשת למחשב כדי
להמשיך ולכתוב את העבודה. רוצה שתצא כבר השבת. כל כך רוצה לשמוע את קולך.
ויודעת שעוד צריכה לאכול סעודה שלישית (הכנתי כל כך הרבה אוכל אתמול).
ומתקשרת לחברה ומגלה שאבא שלה נפטר וכל התוכניות משתנות. ובכל זאת מחממת
אוכל על הפלטה ומתרחצת. אוכלת סעודה שלישית וברדיו מערכונים של ה"גשש
החיוור". ואני בחצאית ארוכה ובחולצה ארוכת שרוול. לא יודעת למה, אולי
בגלל שאמא של החברה שלי דתייה ואולי בגלל שאם כבר יצאתי מהפיג'מה אז רוצה
שבת כמו שצריך. וגומרת לאכול ושוב ברכת המזון. וכבר לא מפתיעה את עצמי
כשנושקת לסידור. ומסתכלת על השעון, עוד כמה דקות השבת תצא. לא רוצה ללכת
מהבית בלי לעשות "הבדלה". ומכינה שני נרות ובשמים ואת הכוס עם
היין. ועומדת ומברכת לפי הברכה בסידור ושוב שותה את היין. אני כל כך אוהבת
אותך.
שבת בלעדייך.
שבוע טוב שיהיה לנו.
{@
|
מהמגירה לדיסק 