|
בגיל 22 עניתי לטלפון, הטיפש היה בצד השני של הקו.
אוקיאנוס הפריד בינינו. התחלתי לצאת אז עם מישהו אחר, אבל מתוך טמטום, עוד
שמרתי אמונים. היו בינינו מועקה, געגועים, אשמה, כאב ותינוק שלא נולד. מה
אתה רוצה מחיי שאלתי, מהדקת את השפופרת, מריחה את האפטר שייב שלו מאיזו
חולצה ששמרתי באדיקות. שתיקה. שתיקות היו הצד החזק שלו. אבל באותה תקופה
זה היה לוקסוס להתקשר שיחה טראנס אטלאנטית בשביל לשתוק מעט ביחד. אני אגיד
לך מה אני רוצה, הוא אמר לבסוף, ברגשנות. אני רוצה שנתחתן. צמרמורת בלתי
נשלטת עברה לי בגוף. נהדר חשבתי. הוא שם, אני כאן מתחילה מחדש, והוא זורק
לי את הפצצה הזאת. מה אני אמורה לעשות עם זה פתאום עכשיו פתאום היום? ומה
אספר לילדינו? שאת הצעת הנישואין שלי קיבלתי בטלפון? איפה הרומנטיקה? איפה
הפרחים? איפה כריעת הברך?..ככה עושים? אני זוכרת בכלל איך אתה נראה?..
אבל זה היה קשר גורלי.
הנקניק הגיע לארבעה ימים, התחתנו בחיפזון ונסענו לשדה התעופה, למה שהיה
אמור להיות שנה של התעשרות קלה מבחינתו והרחבת אופקים מבחינתי.
אמא שלו לא הפסיקה לבכות. אבא שלו לקח כדורים. אחותו ייללה. אחיו
המ"מ עטור התהילה, מחט את אפו בהיחבא. הרגשתי אי נוחות קלה. זה הזכיר
יותר הלוויה. המועקה נדבקה אלי.
הסתכלתי בהורי, מנסה להתחקות אחר רגשותיהם. חוששת מהתמונה שאראה. למרבה
המזל הם חייכו אלי בעליזות, ונופפו לי לשלום בביטחון. אבא שלי, שתמיד
הצליח לעבור כל מחסום בנופפו תעודות מגוחכות שונות ומשונות שפג תוקפן, עבר
גם הפעם, ושם לי ביד פנקס קטן ועיפרון. תכתבי את רשמייך במטוס, הוא אמר
לי, תהיה לך מזכרת נהדרת אח"כ! אהבתי אותם.
עלינו במדרגות הנעות, זה היה מלודרמטי עד גועל, בדרכנו לארץ חדשה, לדרך
חדשה, משפחותינו התערבבו וראשיהם נראו קטנים יותר ויותר. אבי חיבק את אמי
ואחותי, וידעתי שהם ילכו לאיזה בית קפה להירגע. ההורים של בעלי נראו
שחוחים וזקנים בעשרים שנה, למרות שבפועל היו צעירים יותר מהורי.
הסתכלתי בו בהיחבא. אהבתי אותו. שמחתי, התרגשתי, חששתי, ציפיתי לבאות.
קיוויתי שכל ההבטחות שצופן בחובו העתיד, יתגשמו. תהיתי אם הוא השתנה בחצי
שנה האחרונה בה לא התראינו. שמחתי להשתייך אליו ובו זמנית התחלתי להתגעגע
לארץ נואשות. חשבתי איך עזבתי את הכל באמצע. אמצע הלימודים, אמצע החיים,
אמצע המחשבות, כדי, כדי , כדי מה? כדי להתחתן ו…..ומה? אה,
נזכרתי. התכוונתי לנסות ללמוד גם שם. נזכרתי שזה אמור להועיל לי. לפתח
אותי בלה בלה.
ניסיתי לדמיין את הבית שיהיה לנו. הוא סיפר שיש שם בתים מעץ. יהיה לנו בית
מעץ, עם רצפת פרקט, וחייב שיהיה שם פסנתר, כי הבאתי את התווים החביבים
עלי. יהיו עצים מסביב, ואולי אפילו אח, כי ממש קר שם בחורף. אבל עכשיו
קיץ. ולבית הזה נגיע בסוף הטיול. קודם אנחנו אמורים לעשות טיול כמה
חודשים. האוטו שלו מחכה לנו בשדה. הוא אמר שיש לו – איך זה נקרא הדבר הזה?
אספן. כן. דודג' אספן. עם אותיות מסולסלות ספרדיות כאלה. ואצטרך להתרגל
לאוטומטי. ונוהגים שם הרבה. והכל במיילים. ולמה לא טרחתי לשבת איתו על
מסלול. כי זה לא מעניין אותי האמת. שיגמר כבר הטיול הזה. ושיהיה לנו כבר
בית. שאוכל לקנות וילונות, ולרקום את הקצוות שלהם, ולשים אגרטל עם פרחים
על מפית. זה מה שאני רוצה. אני רוצה בית. ולמה אני לא מקשיבה כשהוא מראה
לי את המפה המסומנת לשלושה חודשים מראש? והאם אני יודעת שטיול כזה עושים
פעם בחיים? כשעוד אין ילדים? אני מהנהנת לסירוגין ומסתכלת על הגלגל של
המטוס מהחלון. יש מלא חשמל סטטי. והשמיכה הזאת מושכת אליה את השיער הארוך
שלי כמו מגנט. זה לא נעים לי. אני מסתובבת. כמה אפשר לשבת במקום אחד. אני
מקווה שהוא לא מתכוון לריב כעת. איזה מוזר. חצי שנה לא התראינו, ועכשיו
אנחנו נשואים. יש לי טבעת על היד. וגם לו. אני מתרגשת. נו, שתיגמר הטיסה
הזאת, ונראה מה זה המקום הזה שלקח אותו ממני כל כך הרבה זמן. אנחנו צוחקים
ומתנשקים. אני סומכת עליו שיהיה בסדר. אני בטוחה בו. אני נזכרת בסיפור
האהבה שלנו. איזה סיפור מיתולוגי זה. איך בפעם הראשונה שראיתי את העיניים
שלו, בבית של החברה שלי, בת כמה הייתי בכלל? עשר? שתים עשרה? איך ישר
הזדעזעתי. למה נרעדתי כל כך אין לי מושג. היתה לי תחושת היכרות מוקדמת או
משהו כזה. ידעתי בוודאות מידית שנתחתן פעם. אבל הוא היה גדול, ואני ילדה.
ובסוף צדקתי. איך אבא שלי לא סבל אותו מהשניה הראשונה. אבל האמת, הוא לא
סבל אף אחד שהבאתי. את בטוחה שאת רוצה להתחתן איתו?! הוא שאל אותי בכובד
ראש, כשלקח אותי ל'שיחה' בארבע עיניים במרפסת. השיחות איתו תמיד היו כבדות
ומשמעותיות. כן אבא, אמרתי. הוא לא ידע בכלל על ההריון הנוראי ההוא לפני
הצבא. רק זה היה חסר לי. הוא בטח חושב שאני מתחתנת בתולה בכלל. אני לא
רוצה לחשוב על זה עכשיו, על מה שזה עשה לאמא שלי. את תשמרי את התינוק! היא
בכתה. אבל אמא, אני לא רוצה עכשיו תינוק! אני רוצה לעשות צבא! זה מוקדם לי
כל הקטע הזה! בינך לבין אחותך, לא אהיה סבתא לעולם, היא אמרה לי. די אני
לא יכולה להיזכר בזה. את אמא שלי אני הכי אוהבת בעולם. הכי מבאס היה הרגע
הזה שלא ידעתי איך לספר לה. קקה. למה זה צף עכשיו. אני זוכרת שהתעוררתי
מההרדמה לרגע וראיתי אותו מתבונן בי. זה היה משונה. הייתי מנומנמת ולא
זיהיתי אותו. הוא התכופף אלי והיה מאוד מודאג. העיניים שלו היו טובות. אני
זוכרת שלא ידעתי מיהו, אבל שהעיניים שלו נראו לי טובות. משום מה, הוא נתן
לי לנגוס את השרשרת שלו. ואז נרדמתי שוב. כשהתעוררתי שנית כבר זיהיתי
אותו. באותו שבוע, אבא שלי לא הבין מדוע הוא שלח לי כל כך הרבה פרחים.
מעניין איך יהיה לנו בארצות הברית. מעניין אם היא דומה לסרטים של עצמה.
לקחתי את הכתובות של כל החברים שלנו בארץ? אני חושבת שכן. רגע, והטלפונים
של כל הדודות באמריקה? ואיפה השטר עשרים דולר שהחבאתי למקרה חירום?.. כן
הכל במקום. שורף לי הפיפי מהטיסה האיומה הזאת, ונרדמה לי הרגל. גם הוא
נרדם עלי. האורות הקטנים האלה של הקריאה. האם זה יהיה סדיסטי מצדי להזיז
את הכסא קדימה ואחורה בזמן שההוא מאחורי מנסה לאכול? אני איומה. זה ידוע.
אנחנו נוחתים. משהו כמו 5 בבוקר כאן. אני מחכה לאיזו התפעמות גדולה אחרי
כל הטיסה הזאת, בכל זאת חוץ לארץ פעם שניה בחיי (אבל פעם ראשונה הייתי ממש
תינוקת, זה לא נקרא) וגשם זלעפות מקדם את פנינו. זאת אמריקה? זה הסבר פניך
לתייר? גועל נפש. מה זה האפור הזה. איפה השמש המסנוורת האהובה שלי. אבל
בכל זאת בידור איך אנחנו רצים כפופים עם כל המזוודות האלה. הגשם מתחזק.
אנחנו באספן הבורדו. הוישרים לא מצליחים לעמוד בתחרות עם הגשם. אנחנו
עוצרים בצד, מחכים קצת. איזה מבול!!! מגיעים בסוף לבית של חברים שלו, אוכלים
ארוחת בוקר. קורנפלקס עם חלב. האמא משלחת את ילדיה לבי"ס באוטובוס
צהוב. (את יודעת שאסור לעבור אוטובוס ילדים כשהוא עוצר לאיסוף? לא, לא
ידעתי) האבא שם הולך לעבודה. בינתיים שום דבר לא מרשים במיוחד ביבשת הזאת.
הכבישים מסומנים הפוך משום מה. למה הפס הצהוב בשוליים דווקא? מוזר ביותר.
אנחנו מגיעים סוף סוף למשהו שאמור להיות ביתנו הארעי לימים הקרובים, עד
שנתארגן לטיול.
זה במקום יפה למדי, מחוץ לעיר. אני לומדת מילה משונה חדשה
"קונדומיניום". זה לא קשור לקונדום מסתבר. יש שם אגם. הוא מנסה
לספר לי כל מיני דברים על הדרך ולמקם אותי קצת, אבל אני רוצה לישון. הבית
נראה לי חמים ונעים. זה הבית של ארתור בימים כתיקונם. אבל כרגע ארתור בארץ
דווקא. האו לאבלי. אפשר להשתמש לו בכל המכשירים. אני שמה קרואסון שוקולד
בטוסטר והולכת לבדוק איזה וידאו יש לו לארתור. כל מיני סרטים כחולים.
בעעאאה. זה מה שהיית רואה בהיעדרי? אני נוזפת בו. אנחנו עולים לחדר, יש לו
חדר מקסים, שני מפלסים, שטיח צמר עבה ורך. אנחנו מפזרים את הבלגן
מהמזוודות שלנו בשכבה אחידה על השטיח. קופצים על המיטה. למה עושים את
המיטות כאן כל כך רכות? זה משונה לאללה. הקפיציות הזאת. כמה עמוק שוקעים
פה. אופסס! הקרואסון! אני נזכרת באיחור. טסה במדרגות למטה. אוי ואבוי.
מהטוסטר יוצאות להבות. אנחנו מכבים את הקרואסון. אני צוחקת. הוא מעוצבן.
אני רוצה להתקשר הביתה, להגיד שהגענו וכל זה. אני כל כך שמחה לשמוע קולות
מוכרים. אח"כ אנחנו שוכבים. הוא מאוד נלהב. אני עייפה. גם נדמה לי
שעדיין שורף לי.
בבוקר הוא אומר שצריך לארגן את הציוד בשתי מזוודות – אחת קבועה ואחת
זמינה, ששתיהן תהיינה ברכב, כי מעכשיו הרכב הוא הבית שלנו. תתחילי להתרגל
לרעיון של לפתוח מזוודות, לסגור מזוודות, לפתוח מזוודות, לסגור מזוודות,
לפתוח מז..
משום מה זה לא מעורר בי התלהבות רבה. הבית לעומת זאת, דווקא מוצא חן
בעיני. יש בו אווירה חמימה כזאת. אולי הפרקט עושה את זה. בא לי להישאר כאן
קצת. מה יש אם נישאר כאן שבוע שבועיים? למה הכל בחיפזון כל כך? כבר התחלתי
להתרגל למיטה של ארתור, ויש לי רעיונות בקשר לוילונות בחדר השינה.. הוא
מסביר לי שזה לא לעניין, ועוד נחזור לכאן בסוף הטיול, ויהיה נורא כיף,
ושאני לא אדאג והכל יהיה בסדר. אל תעשי כזה פרצוף, טוב? אפשר להישאר עוד
יום יומיים, ניפגש גם עם אירן ידידה שלו, ואח"כ יאללה לדרך, הלא זה
מה שתיכננו, זוכרת? האמת אני לא כל כך זוכרת, אבל לא נעים לי להגיד לו לא.
חוץ מזה, ואם הסכמתי? הלא לא היה לי מושג בכלל על מה הוא מדבר. וכל כך בא
לי עכשיו להיות איתו יחד בשקט במקום משלנו, בלי כל ההתרוצצויות האלה..
שיט.
בשירותים אני רואה שיוצא לי פיפי אדום ונבהלת נורא. מה עושים לעזאזל? שורף
לי, ואיפה יש כאן רופא ומה זה הדבר הזה ומה עושים ואני מתגעגעת הביתה
פתאום.
אנחנו מוצאים רופא בקלות יחסית, ולמרבה השמחה עושים את בדיקות המעבדה על
המקום, ומקבלים תוצאות צ'יק צאק. זה שום דבר, מתברר בסוף, כולה דלקת
בשלפוחית השתן. עשרה ימים אנטיביוטיקה וזה עובר. הפקידה שלו קורצת אלי
בחיוך רב משמעות – זה נקרא מחלת הכלות הטריות, הא?.. אני מאחלת לה שתתפגר.
למה היא מתכוונת לעזאזל, אני שואלת אותו אח"כ. נו, את לא יודעת? זה
קורה כשמזדיינים בתדירות גבוהה אחרי הפסקה ממושכת. האיזור נהיה רגיש. אה.
אני אומרת.
אני במצב רוח קודר. רבנו קודם על משהו אני לא זוכרת על מה. היינו בבית הזה
ורבנו. התחשק לי לברוח ולא הכרתי את הסביבה. הרגשתי קלסטרופוביה פתאומית.
מה יהיה אם הוא שוב יתחיל עם השתיקות האלה שלו. לאן אלך? איך אסתדר? אני
לא מכירה פה אף אחד!! התחלתי לבכות. הבכי הפך לכעס. הכעס הפך להחלטה. אני
מוכרחה אוויר. לאן את הולכת הוא שאל בחוסר הסכמה. סתם. עניתי. ובלבי חשבתי
במסכנות מתפתחת – אילו זה באמת עניין אותך מה אני מרגישה – – סחבתי את
המפתח של האניה הזאת וטרקתי בהפגנתיות את הדלת. לא ממש יודעת מה הלאה.
איזו דלת כבדה יש לרכב הזה. התיישבתי בפנים באנחה, חצי מקווה חצי לא, שהוא
יבוא אחרי. אבל הוא לא. אין ברירה. אני כבר בפנים. איזה מוזר זה אוטומטי.
הנה בכל זאת זה מציית. לאן אני נוסעת בכלל. מה כבר יש כאן. כולה עיירה
קטנה עם – מה כתוב כאן על השלט? מיין סטריט. כולה מיין סטריט. בוא נראה מה
יש על המיין סטריט הזה. איפה העשרים דולר שלי. הרגשתי איך הביאוס שלי
מתחיל להירגע ברגע שלחצתי על הגאז. רק לצאת קצת ממנו. אוף. להיות קצת לבד,
להיזכר בעצמי. לעזאזל איתו. נסעתי עד קצה הרחוב, והגעתי לאיזה כלבו קטן
שנראה לי סימפטי. עצרתי שם. מה עושים עכשיו. איזה נימוסיים כל האנשים פה.
נזכרתי איך דרכתי למישהו על הרגל קודם בטעות, ובמקום שיצרח עלי, הוא אמר –
או פליז, איים סו סורי!! אנשים מוזרים (מעניין אם זה סיסטמטי הקטע הזה.
תזכרי לנסות את זה שוב בהזדמנות) אולי אני אקנה מסטיק? הו מה אני רואה
כאן. סטנד של שעונים. דווקא אני צריכה שעון. מדדתי כמה שעונים בעיון. בסוף
בחרתי אחד קטן עם מחוגים חמודים. טיימקס. שילמתי עליו והרגשתי הרבה יותר
רגועה. מה עובר עלי לעזאזל. על מה רבנו בכלל. נדמה לי שאיבדתי קצת את
הפרופורציה. אני קונה כמה גלויות יפות לשלוח לארץ ומרגישה הקלה חסרת
הגיון. הנה, בכל זאת הצלחתי לעשות משהו בלעדיו. אולי הגזמתי קודם. חזרתי
לבית של ארתור. הוא בא לקראתי. התפייסנו.
בימים הקרובים אני מתחילה להכיר את רוכסני המזוודות מקרוב.
|
מהמגירה לדיסק 