|
נכון שתמיד הקופסאות המפתות של התותים בנויות ככה
שלמעלה יש איזה 6 תותים מרהיבים ביופיים, גדולים וריחניים, ומתחתם מוסתרים
בקפידה הברארה של הברארה – תותים מוטנטיים, קטנים, שטיבם נע
בסקאלה רחבה בין ירוקים/לבנים לבין רקובים ופגועים?
אז הסיפור שלי מתחיל בתאווה לתותים שנפלה עלי בבוקרו של יום שישי אחד.
כנראה חלמתי על משהו אדום…
כשמתפתחת אצלי תאווה, אם אפשר לומר מתפתחת, שכן אצלי זה עניין מיידי רוצה
עכשו! – מישהו חייב לספק אותה. ואם אין מישהו כזה בנמצא, אז
מנוחתי תטריד אותי עד שלא אמצא את הפתרון.
קפצתי מהמיטה, הלכתי למטבח להפעיל את מכונת הקפה, דשדשתי למקלחת להסיר את
ג'יפות הלילה השונות שהצטברו עליו, לקחתי את העיתון ממפתן הדלת, מזגתי
קפה, הדלקתי סיגריה, והתיישבתי בנוחות בספה הנוחה שלי בסלון.
בעיתון, אותן שטויות, אותם מאמרים, אותן חדשות, ועוד מכנים אותו עיתון
לאנשים חושבים. אולי הם חושבים, אבל שוכחים מהר, כי אחרת, לשם מה לקרוא כל
יום את אותו עיתון ואותן דעות?
ולמה אני אומרת "הם", הרי גם אני מנויה עליו כבר 5 שנים.
שתיתי את הקפה שלי. סיימתי סיגריה אחת והדלקתי אחרת, ממשיכה לסרוק את
העיתון, מתייאשת מלמצוא ריגושים. מעבירה דף, ועוד דף ועוד דף.
ואז, ככה סתם, בין הדפים, רואה אינסרט של חנות ירקות ברמת אביב. לא הבנתי
מה בדיוק ההגיון הכלכלי. הרי אני גרה בהרצליה, אבל זה ממש לא שייך לסיפור,
ואז נפל לי האסימון – זה בשביל משוגעים לסיפוק מיידי – כמוני.
כמו בהזמנה נפלה עלי הפרסומת הזאת. מה שתפס את עיניי היתה תמונה מרהיבה של
סלסילת תותים אדומים ויפים. מתחת לתמונה נרשם באותיות קידוש לבנה
– "אצלנו – כל התותים שווים".
שמתי על עצמי בגדים והתקשרתי להזמין מונית. כן, כן, זו הבעיה באי-דחיית
סיפוקים. זה "עסק" יקר.
10 דקות לאחר מכן הייתי כבר בדרכי לחנות במונית מטרטרת עם נהג שהציץ דרך
המראה בכל פעם שניסה לפתח שיחה, ונתקל בקיר אטום מפוצץ בסנוביות.
שיגיד תודה שלא פתחתי את הפה.
אחרי 15 דקות, ירדתי ממש בפתח החנות ושילמתי את המחיר המופקע של 60
ש"ח, רק בשל המנהג המטומטם שלי שלא לבקש הפעלת מונה, להעניק חיוך
מנומס או להתמקח כמו בשוק.
הן ניצבו שם – יפות, נוצצות ומגרות – קופסאות מלאות
בתותים אדומים, שגרמו לי לבלוע את רוקי בתכיפות היסטרית.
בחרתי אחת. היה קשה לבחור.
נעמדתי בתור של נשים שפטפטו בזמזומים ששרפו לי את הפיוזים אחד אחד. זו
שנעמדה מאחורי לשניה, פנתה אלי בטון מצווה והורתה לי לומר שהיא אחרי.
חייכתי אליה במתיקות צבועה ואמרתי לה "לא".
אני לא חושבת שהיא סגרה את פיה שנפער בתדהמה עד עצם היום הזה.
לכמה שניות השתררה דממה מוחלטת בחנות מהחוצפה שהפגנתי, ואז, החל שוב
הזמזום הטורדני ביתר שאת, שלווה הפעם במבטים נוזפים שספג גופי מכל עבר.
אבל, אני רגילה. מחוסנת. לא מזיז לי.
כדי להביא להן את הקריזה באמת, שלפתי סיגריה מתיקי. חיכיתי שכולם יראו את
הפשע הנורא שאני זוממת לבצע. הזמזום הפך לבלתי נסבל. הוצאתי את המצית
והדלקתי. כחכוחים ושיעולים דראמטיים נשמעו מכל עבר. מישהי שם הגדילה לעשות
והעזה לבקש שאכבה את הסיגריה.
הצעתי לה את עסקת חייה – היא וחברותיה לקניות יסתמו, לכל הרוחות
את הפה עד שאשלם ואצא מהחנות המסריחה הזו, ואני בתמורה אכבה את הסיגריה.
יתר הנשים הפילו לסת תחתונה.
אחרי ששמעתי את המילה חוצפנית בערך 5 פעמים, איפרתי בנחת לתוך תיקה של
הנרגנת ביותר, זרקתי את הסיגריה על רצפת החנות שהיתה עשויה מפרקט, לא חסין
במיוחד, שלפתי תות אדום ויפה מהקופסא שהחזקתי בידי, ומרחתי אותו על פרצופה
המאופר והפעור מתדהמה של "המבקשת" מאחורי.
היא נמלטה צווחת מהחנות, משאירה שקיות של ירקות ופירות מאחוריה.
ריח של אגוז קלוי החל עולה מרצפת החנות.
לקחתי תות אדום מדהים וריחני נוסף והדבקתי אותו על התסרוקת הנפוחה של
המתלוננת עם השפם שעמדה לפני בתור. דווקא השתלבו יפה הצבעים בלונד ואדום.
הראש שלה עף מעט קדימה מהמכה הראשונית, אבל למרבה ההפתעה היא נשארה לעמוד
ולשם שינוי לא הוציאה הגה מפיה.
סוף סוף היה שקט. עד שהמוכר החל למחות נמרצות – עכשו נזכר.הוא
רץ לכבות את הסיגריה, ולמזער את הנזקים של הקליינטים שהחלו להמלט מהחנות.,
לאחר שהתאוששו מההלם.
ניצלתי את ההזדמנות כדי להראות לו עד כמה אני מעריכה את החנות שלו ואת
האינסרט שלו שהביא אותי מהרצליה לרמת אביב: הרמתי את כל הקופסא של התותים
שהחזקתי בידי והפכתי אותה על המשקל האלקטרוני המבהיק שלו. הריח שעלה
מהתותים המעוכים היה מדהים. התכופפתי וליקקתי מהמיץ האדום הזה בתאווה.
הפרסום, אכן לא היה שיקרי. כל תות היה "שווה". כולם אדומים
בוהקים וגדולים.
לאחר שבאתי על סיפוקי, הרמתי אל המוכר האומלל את מבטי. רק אני הוא והבלגאן
נשארנו בחנות…. מחייכת, מרוצה, עם מיץ אדום מרוח על פרצופי, שאלתי בנחת
ובאדיבות "כמה מגיע לאדוני?".
ביקש 100 ש"ח על הנזקים שנגרמו.
יצאתי בזול הפעם. החיוך שלי התרחב. נתתי לו 110 ש"ח – 10%
שירות עבור המפיות שנתן לי כדי לנגב את הפנים. לא נעים לצאת ככה לרחוב,
הסברתי לו.
אמרתי לו שאמליץ על התותים שלו בחום לכל ידידי ומכרי מהרצליה.
הוא ביקש שלא. אמר שמוכן לשלם לי שאשתוק.
אני התעקשתי. הוא לא המשיך להתווכח. יצאתי מהחנות תוך הדלקת סיגריה נוספת.
לאחר מחשבה קצרה, החלטתי לשים פעמי לקניון רמת אביב שהיה במרחק של 5 דקות
הליכה. שמעתי מידידה איתה אני נוהגת להחליף המלצות, שיש שם אחלה חנות של
נעליים שלכבוד פתיחתה המחודשת לאחר שריפה, יש שם מבצעים גדולים של
הנחות………
|
מהמגירה לדיסק 