|
תחושת הציפיה שפיעמה בו לקראת הפגישה עמה, התפתחה
במעין הבשלה איטית ואפילו בלתי מודעת. בפגישות השבועיות הראשונות חש איזו
שביעות רצון שהגיע במקרה או שלא במקרה לידיים של אשה צעירה – תחושה קלה
ביותר – אי שם אולי בתת ההכרה. עם הזמן התווספה המודעות הקלה לעובדת היותה
יפה, מין יופי שקט ונחבא, שהתמקד דווקא בעיניים החומות מלאות המבע. והוא,
שכלל לא היה להוט לחפש לו אהבה "מן הצד" על כל התסבוכות הנפשיות
והארגוניות הקשורות בכך, הבחין בהדרגה שנעים לו להביט בה, סתם נעים, בלי
שום כוונות, תכניות, או אפילו יצרים. היה משהו שהקסים אותו בדמות הקטנה
שהקרינה, בו זמנית, צניעות וביטחון עצמי של היודעת את אשר מוטל עליה לבצע.
והיה החיוך הביישני ששלחה לעברו, כשנקלעו יחדיו במעלית של בית החולים,
והוא שהיה בעל נסיון כה מועט עם נשים, לא היה בטוח מה פשרו. חש התרגשות
קלה מעין פרפרים בבטן, ומיד סייג ופירש: "ואפילו אם מצאה בי משהו,
כמו תמיד יסתיים העניין בלא כלום. כמו תמיד".
עם השנים למד להיות פסימי בכל הנוגע ליחסים חברתיים, ובמיוחד לנשים. היו
שנים בהן חשב רבות על העניין. משהו לא הסתדר לו עם עובדת היותו יפה בעל
יכולת ביטוי ואפילו בעל חוש הומור מיוחד. בסופו של עניין, פטר את הנושא
כ"עוד אחת מן החידות הקיומיות הבלתי פתורות, פרדוקס, חוסר מזל או
ידע" – נוח היה לו שלא להתחבט בסוגיה. וכך נשאר נאמן לאשתו שנים
ארוכות. אמנם היו מחשבות , הרהורים, תשוקות, ואפילו תחושת קיפוח, אלא שידע
כי אלה אינם מוליכים לשום מקום. כל כך הרבה פעמים נדחה כבר לפני נישואיו,
עד שהבין כי "עם חידה זו של קיומו, עדיף שלא להתחכם, שכן, רק מכאוב,
בילבול, וצינה נוראה בלב הן תוצאותיה".
ואולם, משהו בכל זאת לחש באזנו שוב ושוב, לנסות, לפחות לנסות. נזכר באיזה
ספר של "עצות אינסטנט" לאושר שקרא אי פעם, ובו מרשם האומר:
"בקש כל מה שתרצה, אך אל תדרוש – בקש כל מה שתרצה, כסף, ידידות,
אהבה, הכל, אך אל תדרוש, בקש בטבעיות כאילו ביקשת מחבר לסעודה להעביר אליך
את המלח". להתגבר על הקושי לבקש, ולהביא בחשבון דחיה.
במפגשים הבאים הסיט בהדרגה את נושא השיחות אל הצורך שלו באהבה. ציפה שהיא
תקפוץ על המציאה, ותשמח להיכנס לנושא בו גילה בפניה את ליבו. בכל זאת הרי
זהו טיפול פסיכולוגי, וסביר שהיא תראה בכך נושא חשוב, מה גם… מה גם.. נו
טוב, מי יודע?
אלא שהיא דווקא הסיטה את הנושא בחזרה לעניינים שונים אחרים. לא בחיפזון או
בבהלה אלא נתנה לנושא לדעוך לאיטו. מדי פעם הבחין שהיא מביטה בו במין מבט
מלוכסן תוך שהיא מכווצת קלות את עיניה החומות מלאות המבע, העיניים האומרות
כל כך הרבה, אלא שהוא, לא הבין מה. אינסטיקטיבית שידר לו כיווץ זה של
העיניים חשדנות מצידה. אולי חוסר אמון, או אולי בכלל דחיה. והוא הרי מורגל
היה בדחיות.
ואולם, בפגישות הבאות איכשהו הופתע כשהיא עצמה החלה לנווט את השיחות
לנושאים שבינו לבינה, כלומר, לא בינו לבינה כשני בני אדם, כי אם לתחום
האהבה בכלל, ולאהבות שהיו או לא היו לו בעבר, בפרט. הוא סיפר לה בגילוי לב
על כשלונותיו הרבים והבלתי מוסברים, ועל הצורך שלו בחמימות, באהבה, באשה.
היא הייתה מרותקת. לעיתים אף חש כי הכלל הקדוש של סיום הפגישה במדיוק בדקה
היעודה, גורם לה איזו אכזבה קלה. מין רצון מצדה להמשיך ולשוחח, שנקטע מתוך
עיקרון מקצועי קדוש שאין להפירו. למען האמת, גם הוא חש עונג בווידוי בפני
יצור עדין ומקסים זה. היה איזה חשמל באוויר. מין מתח של שני אנשים המנהלים
ביניהם שיחה חיצונית, ובמקביל אומרים זה לזו דברים אחרים במין שיחה פנימית
אילמת, אשר שניהם יודעים שהיא קיימת, אלא שלעולם אינם יכולים להיות בטוחים
באשר לתוכן המדוייק של דברי הזולת.
כך התנהלו להן כמה פגישות, והקירבה שחש הלכה וגברה. אלא שלא יכול היה לדעת
מה היא חשה, ובכלל בת כמה היא? האם היא נשואה? רווקה? גרושה? והכי מעניין
מה בעצם היא חושבת עליו? וככה התקיימה גם אותה פגישה בה כמעט לקראת סוף
הפגישה שאלה אותו:" אילו יכולת לבקש להיות עכשיו ברגע זה במצב או במקום
בו היית בוחר, מה היית מבקש?"
האם זהו רגע האמת? חשב. התבונן בביישנות ואמר:" זו שאלה שקשה לי
לענות עליה, אינני בטוח אם זה לגיטימי לומר". "הכל לגיטימי והכל
יהיה בסדר", אמרה לו ונעצה בו את עיניה החומות המלטפות. מזמן לא חש
התרגשות מן הסוג הזה. "קשה לי לומר, ואם זה דבר שקשור בשנינו האם זה
יהיה לגיטימי?" שאל. "הכל הכל לגיטימי, אמור מה שאתה חש באמת,
האם היית רוצה למשל להשאר עוד קצת אחרי תום הפגישה? או כל דבר אחר?".
"תראי, אהיה גלוי איתך, את הרי יודעת כמה אני זקוק לאהבה, אהבה
אמיתית עליה נכתבו כל הסיפורים והשירים, ואשר מעולם לא חוויתי כמותה. ואם
את שואלת מה הייתי רוצה לעשות עכשיו, הרי את אשה ואני גבר, ואני חש אלייך
חיבה עמוקה, הייתי רוצה לחבק אותך".
הסמיק קצת והוסיף: "האמת, אם לא היית מציגה את הדברים כך, לא הייתי
מעז לומר לך את זה, אבל את שאלת ואני השתדלתי לענות בכנות". הרגיש
שנימוק הכנות נותן לגיטימציה לכל.
"אז הנה, העזת!" ענתה לו.
למעשה, שם לב, כבר כמה דקות שאינו מביט בעיניה. אולי יתרחש איזה נס שלא
קרה לו מעולם? חשב לעצמו. הייתה דקה של שקט.
בהדרגה החזיר מבטו הנבוך אליה וקלט אותה מביטה בשעונה. מבט רב
משמעות." זמננו עבר", אמרה בלי להסגיר שמץ של מבוכה.
"נתראה בשבוע הבא". קם על רגליו רועד כולו, ואולי רק חשב שהוא
רועד. כופה על עצמו תנועות מבוקרות, ניגש אל קצה הספה שם הניח את התיק
שלו, נטל אותו והחל פוסע פסיעות מדודות לכיוון הדלת גופו הגבוה כמעט נוגע
בגופה המיניאטורי. הבזק של מחשבה על "חיבוק עכשיו" חלף אי שם
באחת מזויות מוחו הקודח, ושם גם נשאר. בפסיעות מדודות המשיך אל מחוץ לחדר,
מפטיר "ביי" ביישני משהו, בלא להביט לאחור.
משהו היה מאוד מוכר לו, בתחושה הזו, בצעידה המבוקרת ובצינה שחלפה בגופו.
|
מהמגירה לדיסק 