|
"יש לך עוד משהו להגיד?"
המנחה שאל, שתקתי. אני לא הולך לספר לו איך בבוקר אחד כל העולם שלי
התמוטט, ברגע אחד שבו המציאות והדמיון נפגשים, באותו רגע בו החיים שלך
נפרשים ונחתכים לפיסות קטנות של בד לא חשוב, שנמצא כפגום ויוחזר למפעל, או
יושלך לרחוב וישמש כקורת גג לזוג הומלסים אקראיים. לא, אני לא הולך לספר
לו שהוא מת, ושאין בזה שום דבר בנאלי, ושהמציאות שלי התנפצה לרסיסים ביום
בהיר אחד. בקבוצה אתה מגלה דברים עוד יותר נוראיים משחשבת, אתה לא רק מגלה
שאתה נהרסת, אתה מגלה גם שאתה לא שונה מכל אחד אחר שעבר את זה. אז לא, אני
לא הולך לספר לו את אותו סיפור ידוע מראש, עם אותן תגובות ידועות מראש, בו
הכל קבוע ויש רק להשלים את שם הנפטר כדי לקבל את תרחיש האירועים של אותו
יום. "אז אמרת שהוא מת, אתה לא הולך לספר לנו איך זה השפיע עליך, מה
הרגשת באותו רגע? מה עשית באותו יום? מה אתה מרגיש עכשיו?" המנחה
ניסה שוב, "לא" עניתי. "אתה יודע שזה מטופש, נכון? מה יכול
להיות בנאלי בזה שאח שלך מת? ולמה אתה צריך לשים על זה זין בכלל? מה
העניין פה? אתה מפחד להיות כמו כולם שוב? אח שלך מת לעזאזל! כל הדברים
האלה לא חשובים עכשיו! תוציא את זה החוצה וזהו!" קול עלום מתוכי אמר
לי, אבל אני המשכתי לשתוק. "טוב, איך שאתה רוצה" המנחה אמר. אני
נשארתי שם, מנעים את יומי בשמיעת סיפוריהם של אחרים, כמוני, כל כך כמוני
לעזאזל, וככל ששמעתי יותר הרגשתי יותר, וככל שהרגשתי יותר הרגשתי פחות, כי
הכל מוטח פנימה, יותר ויותר פנימה, עד שהרגש דוהה לו, הסערה שוככת, ואני
מצליח לכמה רגעים להתנתק מההווי הנוראי שבו אני נמצא. הפסקה, אני יוצא
החוצה, מסתובב בקפיטריה לבדי, אנשים מתים אוכלים, מחזה נפלא לראותו. אני
מוקסם מהתנהגותם של אותם אנשים אלה, שחרב עליהם עולמם, מנסה לשכוח שאני
אחד כמוהם, ומשום מקום אחת מהאנשים המתים האלה פורצת החוצה ולובשת צורה
וצבע, הופכת מעוד דמות רקע שולית למישהי שמדברת איתי, דבר שלא קרה לי הרבה
זמן, יותר מדי זמן. "היי, קוראים לי מירב, מי אתה?" היא שואלת ,
"אני איתי, מה את עושה כאן?" אני שואל אותה, שאלה טיפשית, בכל
זאת מעניין לשמוע את הטרגדיה האישית-אך עדיין-לא-שונה-מהשאר שלה.
"שאלה טיפשית לא?" היא אומרת ומחייכת חיוך מריר, הבעת פנים שאני
מכיר יותר ויותר בזמן האחרון. "אבל בכל זאת?" אני מנסה שוב,
"חברה שלי, זה קרה לפני שבועיים" היא עונה, "ומה
איתך?" היא שואלת, "אח שלי, לפני שבוע. תגידי, זה לא נראה לך
קצת מוזר לנסות למצוא בחורים במקום כזה?" אני אומר לה עם (איך לא)
חיוך מריר. היא נעלבת והולכת לה, בחורה מקסימה ואובדנית שכמותה, אני חושב
שאני מתחיל להתאהב בה.
חוזרים לאותו שדה קרב עקוב מדם של מילים ורגשות, אותו מעגל של אנשים אשר
מספרים את סיפורם, איך הם לא מתביישים להוריד לכזאת רמה נמוכה את האובדן
שלהם אני תוהה, איך הם מעזים להפוך את הסיפור שלהם לעוד אחד מאותם
סיפורים. ועכשיו מגיע תורה, היא עולה, ומספרת, ואני כמובן, מוקסם.
"קוראים לי מירב, ואני איבדתי את חברה שלי מירית לפני שבועיים בתאונת
דרכים" היא אומרת במונוטוניות. "ומה הרגשת באותו רגע?"
המנחה שואל, "כעס, הרבה כעס, ועוד משהו שאני לא חושבת שאפשר לבטא
במילים, כמו אגרוף לבטן, משהו מדהים" היא עונה. היא נראית שברירית,
יש לה יופי חולני, כזה מהסוג ששמור לאנורקסיות ומסוממות, אבל עדיין יופי,
והחולניות מביאה לזה רק עוד קסם. יופי לא בנאלי, אם תרצו. הפסקתי להקשיב,
נבלע לתוך מחשבותי, לא רוצה לראות אותה כעוד אחת מהקבוצה.
המפגש נגמר, וכולם יוצאים, אני רץ אחריה, "אני מצטער על מה שאמרתי
קודם, אני מלא בארס כלפי האנשים כאן, אני מצטער שזה יצא עליך" אני
אומר לה, "לא ניסיתי להתחיל איתך, למקרה שהאגו שלך לא שם לב"
היא אומרת, לא דווקא באסרטיביות, אלא בקול נעים, רך, היא מבקרת אותי
בנעימות. "אז אני מניח שכל דבר שאני אגיד עכשיו לא יצא טוב, בגלל שרק
מקודם ביקרתי אותך על דבר שאני עושה ברגע זה, הא?" אני אומר לה.
"תירגע, אתה לא חייב להראות כמה אתה מודע לעצמך כל הזמן, תהיה קליל
קצת" היא עונה לי, "רוצה לברוח לאנשהו?" אני אומר לה, תוך
דקות מזמין אותה לבית קפה, ומשום מה אנחנו נמצאים שם תוך חצי שעה.
פינג פונג מילולי עם אספרסו והפוך כדי להצדיק אותו.
"את יודעת איך אני מרגיש, נכון?"
"לפעמים אני חושבת שאני אף פעם לא הרגשתי משהו אחר, כאילו זה תמיד
היה כך, אתה חושב שנצא מזה מתישהו?"
"מהבועה הזאת? אני מעריך שכן, אני מניח שאנחנו נחזור לחיים נורמלים,
מתישהו, תמיד זה כך. אבל מההרגשה הזאת? מהזכרונות האלה? מהלחץ בבטן שמשתק
אותנו כל פעם שאנחנו נזכרים באותם אנשים? אני לא בטוח, אומרים שעם הזמן זה
רק מתחזק, אבל אם מצליחים לשתף איתו פעולה, אפשר לשמור את זה
במגירה."
"אתה מאמין במה שאתה אומר? אתה הרי יודע שאתה לא תוכל לשמור את זה
שם, למרות שאתה כל כך רוצה, למרות שאתה משתוקק להסתיר את הכאב הזה, אתה
לעולם לא תוכל, וגם אסור לך, אתה יודע את זה."
אני מחזיק את ידה, דמעות יורדות מעיני שנינו, רגע כל כך כואב, אבל עם זאת
אני מאושר, כל כך מאושר, בלתי יאמן מה נוכחותו של אדם נוסף יכולה לעשות,
ובלתי יאמן מה נוכחותה של האישה המדהימה הזאת גורמת לי להרגיש, "רוצה
ללכת לאנשהו?" אני שואל אותה, ואנחנו יוצאים. אנחנו הולכים לנו,
לטיילת, מדברים עד שהנשמה שלנו יוצאת החוצה, והנה אנו, שתי נשמות משוחחות
להן, רגשות ואירועים יוצאים החוצה במילים, הרבה הזדהות, הרבה כאב. אנשים
בשחור לבן חולפים לידנו, אנחנו בעולם אחר, עולם שבו כל מה שחשבת שקיים
מתחיל להתרסק, בו כל דרך החיים שלך מפנה את מקומה להתמודדות עם המצב
שנקלעת אליו, ואנחנו הולכים, והים מזדהה איתנו גם, אינסופי וחסר זמן, וכך
גם השקיעה. אנחנו יושבים על כיסאות פלסטיק רעועים על החוף, מסתכלים בה,
אני חייב לנשק אותה, מעולם אושר לא היה דבר נשגב כל כך, כשמהול בו צער,
הוא תופס משמעות, והיגון רק גורם לו לזרוח מעל הכל. "אנחנו ניפגש גם
מחר, נכון?" אני שואל אותה, עדיין מסוחרר מאותו רגע בו שפתינו, השמש
והים פגשו זה את זה, "לא, ניפגש כבר בקבוצה" היא אומרת,
"אבל זה עוד שבוע" , "אני לא רוצה לכלות את זה על ההתחלה,
תן לזה זמן, עוד שבוע ניפגש" היא אומרת, ובקלילות הולכת לה ומתמזגת
עם הרחוב הומה האדם.
אותו שבוע עבר לו בין תנחומים מעושים יותר ותנחומים מעושים פחות, טקסי
הנצחה למיניהן, והרבה זמן שלי, לבדי, בבית, מנותק כל כך מהעולם, וחושב
עליו, וגם עליה.
אנחנו נפגשים שוב, אני רואה אותה בכניסה, ומתנפל עליה, אנחנו נאחזים אחד
בשני ומתנשקים לפרק זמן לא ידוע, והולכים פנימה. "אתה הולך לשתוק גם
היום?" היא שואלת, "אין לי שום דבר חדש להגיד" אני אומר
לה, "תגיד בכל זאת" היא פוקדת עלי, ואני מסכים, רק בגללה.
"אז, החלטת בכל זאת לדבר?" המנחה שואל, "כן" אני עונה
לו בהחלטיות, "קוראים לי איתי ואח שלי נהרג לפני שבוע בעת מילוי
תפקידו בצבא ההגנה לישראל" אני אומר בטקסיות מזויפת להחריד. "מה
הרגשת?" המנחה שואל, "זעזוע, זעזוע עצום, אני עדיין מרגיש כמו
בהאנגאובר, אני עדיין לא תופס מה קרה פה, ואני כואב, כן, אני כואב"
אני אומר לו, ומסתכל על מירב, עוד פעם נדהם מהקסם שלה, "אתה בוכה
לפעמים?" המנחה שואל, "כן, כשאני לבד" אני עונה. "יש
משהו שהיית רוצה להגיד לו?" הוא שואל , "לא, שום דבר
מיוחד" אני עונה לו, יודע שבשום דבר מיוחד מסתתרים להם הרבה מאוד
דברים שהייתי רוצה להגיד, אבל אני לא, פשוט בגלל שאנשים אמרו זאת לפני.
משתררת שתיקה בחדר ואני חוזר לשבת. "מרגיש יותר טוב?" מירב
שואלת. "קצת, אני רוצה שנלך היום לקבר שלו."
אנחנו בקבר שלו, של האיש שבילה איתי כל כך הרבה זמן, לא מרוחק מדי אבל
עדיין לא כל כך קרוב אלי, עדיין, בשר מבשרי, אחד מאותם אנשים שלא שמים לב
אליהם יותר מדי אבל קשה לתאר שהם לא יהיו בחייך. "היה חשוב לי שתבואי
איתי" אני אומר לה ומניח את ידי על הקבר. שקט, במשך רבע שעה שקט,
"אתה לא הולך לדבר אליו?" היא שואלת, "אני מרגיש טיפשי
כשאני עושה את זה" אני אומר לה, במידה מסוימת יודע מה היא תענה,
"אז מה! תפסיק להיות כל כך מרוכז במיוחדות שלך! תפסיק לנסות להיות
שונה בכל מחיר, לא להיראות טיפשי בכל מחיר, זה אח שלך לעזאזל! אתה תרגיש
כל כך יותר טוב אחרי זה" היא כמעט צועקת עלי, "את בטוחה?"
אני שואל והיא מהנהנת בשקט. "יואב, תכיר, זאת מירב" אני מתחיל,
"הכרתי אותה לפני שבוע, גם היא איבדה מישהו קרוב אליה לפני שבועיים,
אני אוהב אותה, מאוד. יואב, אתה יודע שאני לא מאמין בחיים של אחרי המוות,
אבל אני מניח שבמקום כלשהו בתת מודע שלי אני יודע שאתה איפשהו במרחבי
הקוסמוס, מטייל, תמיד אהבת לטייל. אני אוהב אותך, ואני אף פעם לא הייתי
בטוח בזה, תמיד היית דמות שולית בחיי, ואני מצטער יואב, אני מצטער שהיית
כזאת דמות שולית, אני מצטער שלקחתי אותך כמובן מאליו, כי אתה לא, אתה כל
כך לא" אני מתחיל לבכות. מניח את ראשי בחיקה של מירב, והיא מחבקת
אותי ובוכה גם היא, איזה מגע מבורך יש לה, איזה חמימות מדהימה היא אוצרת
בחיקה, האם גם עכשיו אני מאושר? "מרגיש יותר טוב?" היא שואלת
ברוך, "הרבה יותר טוב" אני עונה ואנחנו הולכים משם. ואחרי זה
הכל התחיל לזרום, בקבוצה דברים החלו להתפתח, ואני מניח שאני בהחלט התחלתי
ללמוד איך להתמודד עם זה, והחיים אט אט שבו למסלולם, לאותה שיגרה מבורכת,
לאותו יומיום בלתי מופרע שחוזר על עצמו בצורה כל כך רגועה כל הזמן, המוות
התנדף מהאוויר סוף סוף. וכך גם מירב, כי ככל שהחיים חזרו למסלולם אותו קשר
שהיה מבוסס על כאב וחמלה התחיל להתפורר לו, משאיר אותנו עם שום דבר אמיתי
בידיים, היא אמרה שאנחנו לא מתאימים, וזה היה רק זמני, אבל אני מניח שזה
רק עוד אחד מהפעמים האלה שהחיים פשוט צוחקים לך בפרצוף, כי כרגע אני חושב
שהתגברתי על אובדנו של יואב, אבל אובדנה של מירב עדיין צורב וכואב, והריח
המתועב של המוות התנדף, אבל אותו ריח מחליא של בדידות חזר לו.
|
מהמגירה לדיסק 