|
אשליות. שפתיים יבשות אלו שאני מנשקת וגוררות אותי
מטה, מטה, אל תוך התהום. זה לא יכול להמשך ככה, אני חושבת לעצמי ובאותו
הזמן מנשקת לו את הצוואר. את כל כך מטומטמת, כל כך מטומטמת. מה אני עושה?
בליל של מחשבות בראש, אבל ברגע, שאני רואה את עיניו, לא אכפת לי מכלום.
מחר יהיה מחר. היום עוד לא נגמר. יש עוד כמה שעות. הרומאים אמרו carpe
diem, דהיינו "נצל את היום". וזה מה שאני עושה,
מנצלת את היום. ומחר כשאקום ואדע, שהכל נגמר, ואקפל את הזנב בין הרגליים
ואאסוף את שאריות הכבוד העצמי, אודה בשקט שגם הוא ניצל אותי קצת. כמה אהבה
יכולה להיות בי כלפי אדם אחד? מסתבר שהרבה. היא ממלאת אותי עד גדותיי
ופורצת החוצה ונוגעת בו כמו כנף של מלאך או אולי כמו זרם לבה מרהיב
בעוצמתו. ואני יודעת, אוי כמה שאני יודעת היטב, שמחר זה יכאב, יחתוך,
ישרוף כמו אש הגהנום. ועדין המתיקות של היום נראית כדבר החשוב ביותר
בעולם. ושום דבר לא קיים. אם מצלצלים להם פעמוני האהבה ברקע ואם רועמים
תותחי הזעם, אני איני שומעת כלום. ככה זה, מסתבר. זו המוזיקה של האהבה-
דממה רועמת. וכמה שהיא רועמת! טעונה באלפי חלקיקים חשמליים, זרמי תשוקה
מתרוצצים בה והיא רועמת יותר משאגת אלפי לביאים. ואם מתאמצים להקשיב,
שומעים את הרעש העמום של הגשרים הנשרפים, אותם משאירה הרכבת הדוהרת הזו
מאחור. כל מה שהיה, לא ישוב עוד. ואני יודעת, שעם כל נגיעה של שפתיו אנחנו
נופלים יותר ויותר עמוק, למקום ממנו אין יציאה, למקם ממנו לא רואים את
השמש. אוי, נשמתי, לבי, גופי! כמה שנים עברנו יחד ועכשיו אתם בוגדים בי. מסרבים
לפעול על פי הוראות המוח, מתכחשים לשכל הישר. הוא לא הבחור הראשון, שאני
מנשקת, אבל הוא הראשון, שגורם לי להרגיש, שאני מוכנה לעשות הכל למענו ובכל
נגיעה שלי אני מנסה להעביר לו את המסר. אני כאן. אבל רק עכשיו. הגשרים
נשרפו, ואם אתה קופץ כעת מן הרכבת, לא תוכל להגיע אלי לעולם. תמיד נהיה
כמו שני אנשים, העומדים פנים אל פנים במרחק מטרים ספורים, אבל תהום
ביניהם. עמוקה יותר מהמוות וחשוכה יותר מחלום הבלהות הכי גדול. תהום
שנפערה, ברגע שהוא אמר לי. אמר לי שהוא לא יכול, שהיא עדין שם. אבל
הרומאים אמרו carpe diem, ואני מנצלת את היום. היא שם, אבל
אני פה, שפתי על שפתיו. ונכון להיום זה הכי חשוב. מחר זה יכאב. אבל מחר זה
מחר. הלוואי ודמעות יכלו לרפא פצעים. כך הייתי אוספת בכף ידי את הדמעות של
אתמול ושומרת אותן למחר, כי אני בטוח אצטרך אותן. אני יודעת, שעוד מעט
דמדומים. איזו שעה נוראית, ועם זאת מופלאה. השמש, כדימוי לכל המאוהבים
הנואשים, נושקת לים הקריר ונבלעת בתוכו. אהבתה גוררת אותה לאבדון.
כך גם אני, יודעת, שזה לא יסתיים בטוב. לא מרגישה, יודעת. ועדין מעבירה
אצבע על תווי פניו ומרגישה, איך חלק מנשמתי עוזב אותי, ונקשר בנשמתו. איזו
הרגשה עילאית זו, לדעת שיש מישהו שתמיד יהיה שם, שיוכל לשמוע שיספוג את כל
הדמעות שישפכו לתוכו. ולי היה את זה אתו, וזרקנו את זה לכל רוחות השמיים
כדי להגיע לצומת בו אנחנו עכשיו. פרשת דרכים, ומחר כל אחד ילך בדרכו והלב
שלי לעולם לא יהיה עוד שלי במאה אחוז, כי חלק יעזוב אתו, ילווה אותו
בדרכו. האין זה מחיר גבוה מדי, עבור שעות האושר הקטנות הללו? מחיר עצום,
בלתי נסבל, ועדין אני משלמת אותו. לא יודעת למה, הלוואי והייתי יודעת למה.
הכל נאמר, לא נשאר עוד מה להגיד, ועדין אנחנו מגששים במבוך השאלות
והתשובות, כאשר כל אחד יודע מראש, מה השני יאמר. וברגעים של שתיקה אנחנו
עושים את מה שאיננו צריכים לעשות, כי הרי שנינו יודעים שיש מחר. ועדין
אותו מעגל קסום ושטני של אהבה וידיעה שהבלתי נמנע כבר פה, מרחף בחלל החדר,
נוגע בנו, נותן לנו נשיקות קטנות וקרות של מוות. הכל או לא כלום, אמרתי
לו, והוא לא הבין וגם לא יבין. אבל יהיה לו זמן לחשוב על זה, יהיה לו זמן
להבין, אחרי שהשמש תשקע, אחרי שיהיה חושך. כי אז, גם אם נרצה לגעת ונושיט
ידיים, נהיה רחוקים, רחוקים הרבה יותר ממה שהוא רחוק ממנה רחוקים יותר ממה
שהשמש רחוקה מכדור הארץ. לא רק מרחק, אלא גם זמן, זמן כבד ואפלולי, יחצוץ
בננו. אבל כל זה יהיה מחר. הלוואי שלא יגיע מחר. הלוואי שהשמש לא תשקע
לעולם, לא תיפרד בנשיקה מהים הקריר. כי אנחנו כמוהם, כמו שני איתני טבע,
שלעולם לא יהיו ביחד. אבל כל זה מחר. כל זה מחר. Carpe
diem.
|
מהמגירה לדיסק 