1-7-2001 עד 2-7-2001

שיר ראשון

בלילה נעלמים הגדירות

נעלמים הבתים

הכל הופך לאפילה אחת גדולה

בלילה אני לא רואה אותך יותר

נגעתי בי ונגעתי בך

בלילה כיבית את הנר

והייתה לנו תקווה אחת

ואפילה גדולה אחת

נפלו החומות בהגיע האפילה. נמוגו המחיצות

בבא האפילה

כי אין כמו המוות

לעשות אותנו אחד

ובאמצע הלילה טס לו אמבולנס לבן¬ פוצע את החשיכה
בזעקות חרדה® הניידת נעצרת בפתח בית החולים ומתוכה קופצים שני אנשים
בחלוקים® הם ניגשים לדלת האחורית ומחליקים משם אלונקה על גלגלים¬ עליה
מקופלת אשה הרה® שיערה הארוך סתור לה על פניה החיוורים® מאגרפת כפות ידיה
בחוזקה ועל פניה נמתחים שרירי כאב® הם מגלגלים אותה לפתח בית החולים
ונעצרים בדלפק הקבלה® הם חותמים על מסמך שמוגש להם פתאום וגוררים אותה
לעבר המעלית® האשה מביטה בתקרת הסיד שהופכת לתקרת מתכת שנעצרת בקומה
הרביעית® עכשיו הם יוצאים שלושתם ומגיעים לחדר מואר מלא מכשירים ומיטה
גדולה שמקופלת לתנוחת כריעה® שלושה אנשים חדשים מחלצים אותה מהאלונקה
ומניחים אותה על המיטה® האחות אומרת שאין זמן לזריקה® האישה מתחילה להיאנח
ופתאום היא צועקת® ויש רופא שיושב בין רגליה הפשוקות ואומר לה לדחוף ועוד
פעם לדחוף ואז הוא מחזיק פתאום ראש ואחרי זה רואים את כל הגוף® תינוק®
האישה מטילה את ראשה על הכרית ועוצמת עיניים® לא¬ היא לא רוצה להביט® לא¬
הוא לא שלה® בעצם רק קצת® שלה ז¢א® ולתינוק החדש לא איכפת מי יקח אותו אל
חיקו רק שיקחו אותו משם כי החדר כבר מריח ממוות® ומישהו גורר אותו משם
ובכל זאת הוא שולח מבט אל האישה שהלינה אותו בתוכה ועוצם עיניים לעברה כמו
יודע שהיה נאהב®

אפשר היה לעקור את התינוק מביטנה, לשסף את שדיה ועוד
כהנה וכהנה. לא יכול להיות שאישה הרה תתחמק מהסיפור הזה כאילו כלום.

אני לא מבין, פשוט לא מבין.

אהבתי מאד את הסיום

לא אהבתי את 'שיערה הסתור', לעוס מדי.

דווקא הדיווח היבשושי מעניק עוצמה לכתוב.

אם לשרוף גשרים-

לשרוף את כולם בבת אחת, בלי הנחות

ובו זמנית לשבת על הגדר

עם כינור ביד

ולצפות בעצמי עולה בלהבות

זה עושה לי היי, כל הדאון הזה

אם כבר לשקוע

מוטב שהשקיעה תהיה וירטואוזית

מול קהל מכור לבלהות

רצוי לא לשכוח להחליף לתחתונים נקיים

לפני שנעבור לפרסומות

לציפה חסרת התכלית הזו

יש טעם של

טופו בטעם חמאת בוטנים

ברוכים הבאים

לשואו הדיכאון הגדול

בלעדי אצלנו, בערוץ הקניות

אהבתי את הבית הראשון® מפתיע® אחר® הבית השני לקה
בסירבול ©מוטב ש®® רצוי לא®®®¨ הבית השלישי לא עושה תמונה והבית הרביעי
נראה כמו משהו שכבר קראנו®

כאילו פתאום נבהלת מעצמך®

המשך בינוני וסוף לא משהו עם נטיה לממש לא משהו.

כבר לא נותנים היום

לישון בשקט

עובר הזמן צלצולים, צפצופים והודעות

כניסה לתוך הרשת

נפלת, צללת הסתבכת

ומה ביקש הבנאדם?

קצת לבהות בשקט

אל מול חצי חלון

משקיף לתוך חצי ירח

צפצוף של ציפורים

שבר ענן פורח

בת צחוק תמימה של ילדים

ניחוח של עוגת שבת – –

לא יתכן!

רועם הפקס זועם התאקולי

הרשת מהדהדת מעודף יון שלילי

מקדמה ועד ים

ממצולות להר

מהדהדים קולות קוראים

(וגם נשלחת בעיטה)

קום התפקד! הלא תדע?

אין מנוחה לרשעים.

בדקה אחת קלה כרוח,

מצא עצמך מתייחד עם המדבר,

עם כל סלע ועץ ועמוד חול עקלקל,

נשום כל זרע והלל את יופי החרדל.

רטוב מאהבה

–

בבוקר של אחרי ליל אמש

לפני צהרי היום הזה

אני במיטתי

מגשש בגופי הקר

אחר שאריות נוזליות

ממך

שהתנקזו בין חלצי

השבורים

והמפוזרים.

בצהריים של אחרי בוקר זה,

לפני הערב המחייה

אני מהלך בחוץ.

השמש החצופה

בקרניה שוטפת

את כל הזכרונות

המוחשיים

שנקוו בי.

לפנות ערב.

לפני הערב הממשמש ובא

אני עירום לבדי בחלון,

האוויר הקר משטיח

את זעותינו המעורבבות

ומכתימן ברוך על גופי,

לפתע מתחזקת בי

התחושה

השברירית

אודותינו.

בערב.

הערב

אתה

בא

ושוב

מרטיב

אותי,

אותי

באהבה.

אהבה.

28.6.01

ג'י

אני מקווה בשבילך שזה לא יל"ל

חצי שנה אני עובדת

מערבבת, מפנטזת

מרחתי שם המון צבעים בחוסר אחריות

אהבתי כל אחד לחוד

*כחול* של פרחי שדה קטנים הפורחים ליד הרגל בשדה מוריק של סוף אפריל או
אולי של ניל הצבעים שסבי הביא מקוצ'ין הנקרא אינדיגו

*זהוב* של אוכרה גרגרית וחרציות של קיץ עם ברחשים קטנים שחורים שמקפצים על
החולצה

*ארגמן* קהה קוצים תולעת של שני

מוצאים המון כאלה מנוקבים בחוף של דור

*ירוק* רעיל של ארטיק מנטה עפרת נחושת שישים קילומטר מאילת מעליש יא חבלן

חצי שנה אני עובדת, מזקקת, מסננת, מערבבת, מפנטזת.

ביחד משום מה זה יצא עיסה של חום.

עיסה של קקי מטונפת.

אני שונאת חום.

ניקיתי המכחול, ניקיתי המכלול

עברתי עם המון מים, פתאום נהיה שם חור גדול

אני פשוט מסוכנת

לא לזה התכוונתי

למה הפורמט הזה לא יוצא כמו שתכננתי?

עכשיו יש לי סתם חור קרוע באמצע של דף.

שום דבר אי אפשר לעשות איתו, חוץ, אולי,

מלהוציא דרכו את האף.

מעניין אם אפשר בימים בהירים לראות דרכו את הים.

היה משעשע, עכשיו אני חושב שאלך לי.

חיאם.

להגיד, יש לי חיבה לילדים שלובשים מכנסי אדידס כתומות.

הייקויים כאלה? כן, באופן גורף אני מעדיפה שירים מאוד
קצרים, מה תעשה? תביא עלי את משטרת השירה? שתבוא.

אני אביא עלייך את משטרת הקארמה שתגלגל אותך בצפרדע
בפעם הבאה

אם תצרב בעשן ריאותיך,

עשה שישרוף.

כך צריך –

זה צריך לכאוב.

אם תכתוב,

טבול עטיך בדם.

מילים הן מוות.

מוות קטן.

אז מביט.

לא מספיק, סורי.

אבל רצוי שיהיה מעניין

הפחות מעניין באמת).

ואגב, דיקטל'ה, מכנסיים כתומים, עיוני.

אבל אדידס זה כתומות

דההה

כל הזמן דיברתי על מכנסי התעמלות אדידס משום מה. לא
חשבתי על נעליים.

חייבת לך זוג.

אני אספר לך באימייל איזה צבע אני אוהב.

ויש לך מזל, כי ביום טוב הייתי דורש פומה, עם פקקים.

אתה באמת דיברת על -מכנסי- אדידס כתומות, ולא נעלי.
ואני עוד לקחתי על עצמי חוב. אויה לי.

אבל שנינו יודעים מי יצאה אגדה (-:

זה כמעט כמו לגמור יחד

טירוף חושים עילאי, ללא מילים,

בצד אחד הבגדים, ובשני – אדידס כתומים(!).

בין פסי האדידס הכתומות(דההה)

הייתה נשמעת אנקת גבהים(אההה)

איה פלוטו(?)

הוא סיעור מוחין לגמרי לא רע

תארי לך ז'אנר כזה הלכה למעשה בין יל"ל ללוקאקיס

לשקול את זה שנית ולעומק, ולחזור אלי עם דעתך.

האמנם היית חפץ לצפות בדיאלוג כזה בין השניים?

אורחגג(תחזור קקא), שליכטא ותומא חסרים לי כן, אמנם זה
ז'אנר אחר לגמרי, פרוזה מקקית משובחת.

תסתכלי בארכיון.

כל דור ומקקיו

האבות המייסדים מקוננים על העבר

אבל הניוביז מוסיפים עוד נופך מעורער…

חוץ מזה, ההווה הרי כמעט לא קיים פה ממילא…

אני מציעה שתוקם קבוצת צ'יר לידרס שתלבשנה אדידס כתומים ותנפנה פונפונים.

יבכה עת,

מילותיו ללא עת.

הנייר כולו צער, מכאוב.

ראשך דווה,

מצפונך צבה –

לא עוד! לא עוד, לא עוד…

ספר אנתולוגיה של סיפורים מן הרצף הלסבי נמצא בתהליך
התהוות. הכוונה ב"רצף לסבי" היא לכל חוויה של הזדהות נשית
רגשית, נפשית, רוחנית ו/או גופנית, מתוך הנחה שהזדהות זו היא מקור של
אנרגיה ועוצמה נשית.

סיפורים קצרים (עד 3,000 מילה) העוסקים בכל סוג של קשרים בין נשים – נא
לשלוח לכתובת אימייל:

rakefet@mapa.co.il

או לכתובת דואר: ת.ד. 466, כפר חוגלה.

תודה ואנא – העבירו הלאה.

גדוש אגדיש

מאפרת חרס קעורה

בשורשי שיער תחומים

בציפורניים

ובדלי זכרון צפים

אל יום חגי

חג נים לא נים

שיקושט כנפי תיקן

וקורי עכביש פינתיים

בקירות חגי

החג לו מסביבי

נירגש ומתפעם

סב בחיל וגיל

מתשומת לב פועם

שהבאתי לו

ביום חגו אותי

נפתלות ופתלתלות הן דרכי העולם

אין שום מקום להשוואה, כמובן.

יש משהו בהתרסה, שמחלחל מכל החרטא המתגבבת של האיש,
שבא כנגד עודף כובד ראש ה"מכבידים" שמעניקים לאהבה הנשגבת,
וצועק, לפעמים בצדק, המלך עירום. מובן שהדרך ובחירת הכלים מגושמים ותגרניים,
אבל אי שם יוצאת לו לפעמים מוטציה משעשעת.

הו דיוניסוס הטוב והנורא

גרד את הנוירוטרנסמיטורים החלודים שלי

אמעך לך תמרים ליין

אעשה בהם שפטים

אכה בהם ברגליים קשובות

עד זרא דלאידעת

וכשתקום משנתך בת אלף השנים

תצטרף אליי למדורת ההרים שהפקדת אצלי

למשמורת מאובקת

בחלומי ההוא כי טוב

רק גרד חלודת צנרת ישנה הו דיוניסוס טוב

ריחך חביות עץ אלון עתיק

כתמי אוכמניות על שימלת נערה יווניה

הן שירתך העתיקה

אשר נשאו טווסים בזנבותיהם

והגידו אותה בתרועת יחמנית

מדור לדור עד יבשו מעיינות אתונה

רק הורד גשם בהרים דיוניסוס טוב וגם נורא

חטאתי לך בדריכה לא נכונה

אצבעות רגליי הפכו כתומות מבושת ענבים

עת סירסתי עבדיך שהפקדת

על בתולין נערותיך הזריזות

ופיקת ברכי האיילות אשר הרצת בהרים

התרסקו על אבן שהצבתי

הו דיוניסוס סלח לי ואמחל גם אני

לעקביי העייפים מדריכה חוזרת

עד העלם כל זכר לקליפות

וסימני עקב בגת החליפו יין

מדי. יחד עם זאת, לא רע בכלל.