|
אני מפחד מטיפולי שיניים שבא לי למות לפניהם. טיפול
שורש הוא פוטנציאל לכאב בלתי נתפס. החפירה בעצב טרם מת מולידה ייסורים
וסבל.
אחד הדברים שיש להמנע מהם בחיים הוא להכעיס את רופא השיניים שלך. העובדה
שהנזכר עטור בדוקטורט אינה מעידה כאילו המנגנונים הפסיכולוגים האנושיים
שלו, הקשורים לכעס, אגו ונקמנות פועלים אחרת מכל בן אדם אחר. שערו במוחכם
איזה כח יש בידי רופא השיניים כאשר הנכם שוכבים מתחתיו בפה פעור מדמם
ומעצובב, כשהשפעת ההרדמה מאיימת לפוג בכל רגע.
ד"ר זיידנבאום נתפס בעיני רגיש במיוחד לנושא איחורים, הוא נטרף מהם.
השעה הייתה שמונה עשרים ושתיים, נדרשתי להתייצב על כסאו בשמונה וחצי.
זיידנבאום "עבר למרפאה חדישה ומודרנית ברחוב קרן קיימת שלושים
וחמש".
"איפה זה לעזאזל?", נלחצתי בזמן שסמן השניות הדיגיטלי הבהב ללא
רחם וקידם את עמודת הדקות אל שעת השן, טפו.
לאחר מספר נסיונות סרק מצאתי מי שהתרצה לעזור, אימץ עצמו להניח את סליו על
המדרכה, חצה את הכביש וסיפק לי הסבר מדוייק.
וידא שהבנתי ולבסוף הסתובב והתכוון לחזור לסליו הגדושים.
אלא שאז נחבט באחורי פול טריילר שהוביל קונטיינר באורך אינסופי ונהדף
כשמונה מטר אל שיחי פרא שגדלו מאחורי גדר אבן ירושלמית.
נהג הטריילר המשיך בנסיעתו, פגע וברח.
למעשה, לא אני פגעתי באותו אדם, לצורך העניין המשפטי בכלל לא ראיתי שנפגע
ומבחינה מוסרית, לא הכרחתי אותו לעזור לי.
נכון, האיש נפצע ונזקק לטיפול, אבל לא היה לי שמץ נסיון בעזרה ראשונה, אין
טיפת הגיון בכך שאאחר לרופא השיניים . יתירה מכך, מהפקק הארוך שנולד
מאחורי עת עצרתי, בטח הבחין מישהו פחות ממהר ממני במתרחש וייתן את זמנו
לכך. סיכמתי לעצמי את כל הסיבות שזיכו אותי להאיץ הלאה להגיע בזמן לטיפול
השיניים.
אחרי יומיים הזדמנתי במקרה לאותו רחוב. מתוך התרפקות נוסטלגית מטופשת,
בחרתי להביט אל מעבר לאותה גדר. אולי כדי לראות סימני דם שזרמו בנימי מתרי
הקול ששמעתיהם אחרונים.
אימצתי את גופי על מנת לזכות בשדה הראייה הדרוש ונחרדתי למצוא את אותו איש
שוכב פצוע, כשבראשו פעור פתח לא מבוטל אשר הגיר מוח. האיש היה בהכרה מלאה,
אך מפאת הנזק המוחי כנראה, לא יכול היה לדבר או להזיז את איבריו, למעט את
הראש. הלה נעץ בי מבט מאשים וכועס. השנאה שניבטה מעיניו הביאה אותי
לראשונה להאמין באפשרות שבכח המחשבה ניתן לנקום. "אם תמשיך לנעוץ בי
כך, אשאיר אותך למות", התרסתי בו בתוקפנות שמתוך התגוננות, אבל האיש
רק שיסה בי מבט מאשים עוד יותר, נימי הלבן שבעיניו איימו להתיז עלי את זעפו.
למרות הכל גיליתי בגרות והחלטתי לעזור לו בכל זאת, הרי אין שופטים אדם
בשעה שחלקי מוחו קרושים לצידו. לא התקשרתי מהפלאפון על מנת שלא יתחקו אחר
מקור השיחה ויחשיבו אותי לנהג הפוגע. אימצתי עצמי רגלית כמאתיים מטר
לקניית טלכארט ומאתיים מטר נוספים לטלפון ציבורי. התקשרתי למד"א,
תיארתי להם בדיוק את מיקומו ומיהרתי להסתלק חזרה אל שיגרת חיי. השתדלתי
שלא לחשוב על אותו איש, מה טעם בכך? הרי הדבר לא יסייע להחלמתו.
בכל מקרה המצפון האנושי שהעניק לי הטבע, כנראה גבר על כל הגיון. האחרון
דחף אותי לוודא שצוות האמבולנס שהזמנתי אכן אסף אותו לבית החולים.
מאחר והסבירות שלא נאסף גבלה בחוסר אפשרות מוחלטת, אני משוכנע שאלוהים היה
מי שהביא אותי לנקוט באותה זהירות, כאילו גייס אותי לשורת מלאכיו. נכנסתי
למכוניתי ונסעתי לאותה גדר אבן שבשכונת רחביה הירושלמית. ציר הנסיעה שנחשב
לפקוק תמיד, הפעם היה פתוח לרווחה ושרשרת הרמזורים הבהבהו תמיד גל ירוק,
עוד אות אלוהי, להאיץ בי להיות למציל.
כנגד כל הסיכויים, אכן נתחוורתי שהרע מכל התרחש. האיש הפצוע עדיין שכב שם,
נשם ואף היה בהכרה מלאה. ראשו נמרח בצואת אדם שדלפה מביוב סתום. כנראה
שיצר קיומו הביאהו לבלוע מנחל ההפרשות שזרם ליידו. מסביבו שרצו מקקים
גדולים שכרסמו בפצעיו עד שחשפו עצמות. הסתבר שנתחי הבשר המניאטורים שתלשו
בהדרגה, איפשרו לגופו לקרוש את הדימום הקטן שנוצר ולגלוד את הפצע מחדש בכל
פעם.
האיש הפצוע שידר כלפי מבט שונא, נתפסתי אוייבו.
"מזין החרא של תושבי רחביה, הא", התבדחתי בנסיון לעודד את רוחו.
סיפרתי לו עוד כמה בדיחות ממש מוצלחות, אבל כנראה שנדפק לו אותו החלק
במוחו שאחראי על ההומור. כל שהצליח להביע הייתה שנאה.
"גועל נפש, תראה כמה ג'וקים יש כאן, לך תסמוך על העירייה. ארנונה הם
גובים המושחטים האלה", ניסיתי לשבב ממני והלאה את האשמה שהטיח כלפי
במבטו. אך לשווא, נסתבר שגם החלק הרציונלי במוחו נפגע.
גם אחרי שסיפרתי לו על המאמץ הרגלי שהשקעתי על מנת להזמין לו אמבולנס ועל
כך שחזרתי לוודא שזכה לקבל טיפול, לא עזר, עדיין יקד עלי ולא העריך
במאומה.
אם יש דבר שנתפס בעיני נורא הוא כפיות טובה וחוסר הערכה. הרי מה טעם
במערכת יחסים חד צדדית, בה צד אחד מתאמץ, והצד השני בקבעון של שנאה וחוסר
פידבק חיובי באשר הוא.
החלטתי להסתלק משם ולא לחזור יותר, שיישאר להתבשל במיץ של עצמו.
http://stage.co.il/Authors/1670
|
מהמגירה לדיסק 