|
אנחנו נפגשים לחפיפת מפקדים במחסום כיסופים. כן, זה
המקום שאליו מתכוונים כשאומרים "יריות נורו הלילה לעבר מחסום
כיסופים". כל כך קרוב ופשוט להגיע. באוטובוס הממוגן אנחנו נוסעים
לתוך הרצועה. למרות שעברו כבר עשרים שנה לפחות אני נזכר שזו בדיוק היתה
הדרך שבה היינו נוסעים לים כשהיינו ילדים. הדרך לחוף קטיף. בתור ילדים,
היינו עוברים בנופי הרצועה וכלל לא מבינים מה אנחנו רואים, מה המשמעות של
כל זה. אני רק זוכר שהייתי מתעורר כשהאוטובוס היה מגיע למחסום, ויודע אז
שממש עוד מעט נגיע.
בצבא, רוב הפעמים שבהן הייתי בעזה היו בתוך העיר ממש, מה שהוא היום שטח A. בנסיעה לאורך הצירים היום יש הרגשה שאתה נמצא בארץ אחרת
לא רק מההווה האזרחי, אלא גם משהו שונה ממה שראיתי בסדיר. המוצבים
הצהליי"ם נראים כמו בונקרים אטומיים, עם חרכי ירי קטנטנים; מאורות
שפנים ולא מצודות של אריות. כל עמדה הכי קטנה בצומת נראית כמו אוסף של
עשרות קוביות בטון. על כל דחפור שומר נגמ"ש. לאורך הכבישים אנחנו
עדים לתוצאות מדיניות ה"חישוף" שכבר נכתב עליה בעיתונים:
במקומות בהם הבתים והעצים הגיעו עד לכביש יש עכשיו חול מיושר ונקי,
מאה-מאתיים מטרים מכל צד. האוגדונר נווה בעזרתם האדיבה של טרטורי
ה"די-ניין" גילח את צידי הכבישים והעלה את רמת הבטחון של
התושבים. קבלנות העפר פה היא מקצוע ההווה. מי אמר שיש משבר בענף?
בניגוד למה שהיה בסדיר, כשנסענו בברוטאליות בין מכוניות פלסטיניות ודחפנו
אותן לצדדים, היום נוסעות על הכביש מכוניות ישראליות בלבד. בכל זאת, בתוך
כל זה, אנחנו יושבים מתוחים באוטובוס הממוגן. אגב, אפשר להבדיל בקלות בין
הנשואים לרווקים: הרווקים שמים את השכפ"ץ והקסדה למרגלותיהם.
הנשואים, שנשבעו לנשותיהם לעשות הכל כדי לשמור על עצמם, וניצחו בקושי,
בנקודות, את הויכוח בעניני הסרוב וההשתמטות, לובשים את שכפ"ץ וחובשים
את הקסדה מבלי להתלבט: באוטובוס, בעלייה למגדל התצפית, ואפילו במשאית
הספארי הממוגנת בכבדות. לא לוקחים שום סיכון.
במפקדת החטיבה אנחנו שומעים על המצב ויוצאים בעיקר עם הרושם הכבד של
הסיפור על מוצב "מרגנית", שעולים ממנו ריחות כבדים של הפקרת
חיילים על-ידי חבריהם ומפקדיהם, פחדנות ואוזלת-יד, רשלנות ואי-סדר. את
החיילים האלה מחליפות עכשיו יחידות מילואים עד שהגדוד שלהם יתאושש מהמכה
שספג (שהיא לדעתי בעיקר ערכית, עם כל האבל על השכול), וביניהן גם אנחנו:
חיילים מהגדוד שלנו ישבו מהשבוע הבא גם במרגנית. האוכל בחטיבה מדהים יחסית
לאוכל צהל"י, והמזגנים, הוילונות, המפות על השולחן… כל זה משתנה
מאוד כשאנחנו מגיעים למוצב שלנו, שבו נשב בחודש הבא, בצמוד ליישוב
"מורג".
במורג כחמישים משפחות, וההתנחלות תקועה חזק בין רפיח לחאן יונס. כביש של
כמה קילומטרים מחבר בין מורג לגוש קטיף. בעבר נסעו כאן סיורים משותפים,
אבל עכשיו מחכים בסבלנות לפיגוע הבא, וצה"ל מוכן לירות כמעט בכל מה
שיזוז ליד הציר. המוצב ענקי ומתוחזק חרא. ידעו אויבינו הקוראים באינטרנט
שלצה"ל יש ציוד לחימה ברמה שהיא מן הגבוהות בעולם, אבל אין סיכוי
להשיג מושב אסלה חדש במקום זה השבור, וגם על מזגני חלון לכל החדרים אין מה
לדבר, ובחדר האוכל עכברים וחולדות, לא מפות ווילונות, וכך הלאה והלאה –
הכל מחורבן, דפוק ועקום. ברוכים הבאים למילואים. אני יודע שאשתי מודאגת גם
ככה, ולכן משקר לה בפלאפון, ואומר שהמוצב עלא-כיפאק.
החפיפה מתחילה. לאחר תדריך וסיור במוצב אנחנו מתפזרים בין העמדות השונות.
רז ואני בוחרים לקום בחמש בבוקר ולהצטרף למגדל התצפית מעל מורג, כדי לראות
את פעילויות הבוקר. אחרי מאה ארבעים ושמונה מדרגות אנחנו ניצבים ברום של
עשרים וחמישה מטרים וצופים בנוף המדהים שסביבנו, שמתבהר לקראת הזריחה.
במגדל אנחנו נדהמים משפע הציוד והשכלולים שמופקדים בידי החיילים. לאחר
הנסיגה מלבנון, ומרגע שהשטחים הפכו לחזית החמה של צה"ל, עבר כל הציוד
המתוחכם לכאן, ומכשירים שאת שמם רק הכרנו מהאגדות על הסיירת, ואחרים
שאפילו לא ידענו שקיימים כמותם, מפוזרים סביבנו – רק צריך לבחור במה בא לך
לשחק. אחד המכשירים המשוכללים הללו מאפשר תצפית באמת מדהימה. אנחנו נהנים
לשחק בו ולראות את היתרון שהוא מעניק לנו על פני החייל הפלסטיני, שכלל לא
יודע שאנחנו מסוגלים לספור איתו את כל מה שהוא מוציא מהאף. מה שיפה זה שהמכשיר
המשוכלל הזה, שבוודאי עולה עשרות אלפי דולרים, מחובר לחצובה שלו בחבל.
בחבל! פשוט קשור במין ליפוף כזה. אין מתאם, אז… מאלתרים. ככה זה בצבא
שלנו: אפילו כשזזה, אז זה לא זה.
האבסורדים לא מסתיימים בענין הציוד, אלא רק הולכים ומתגברים. אנשי מורג
בוודאי חוששים ממה שצפוי להם מהפלסטינים שמסביבם. למרות זאת, הם מאפשרים
בכל בוקר לעשרים עד ארבעים פלסטינים להיכנס להתנחלות שלהם דרך השער, לכל
מיני עבודות. מי שמופקד על הכניסה הוא הרב"ש (רכז בטחון שוטף), שבא
עם מכונית השריף שלו בכל בוקר ומנהל את מעבר הפועלים, המאובטח על-ידי
חיילי המילואים. הרב"ש אמור להכיר את הפלסטינים ולזהות אותם. חוץ מזה
הם עוברים במעבר מגנטי בנוסח נמל-תעופה, כדי לוודא שהם לא נושאים סכינים
וכאלה, והחיילים גם ממששים אותם. מה שיפה זה שהחיילים במגדל מבחינים פעמים
רבות שבבוקר נכנסים עשרים, אבל בצהרים יוצאים חמישים. איך זה? פשוט במשך
היום הרב"ש מכניס עוד פועלים מכל מיני פתחים אחרים. בלי מעבר מגנטי,
בלי בדיקה של חיילים ובלי שטויות. כבר תפסו אותו גם כמה פעמים בזמן מעשה.
הפלסטינים הללו עובדים בכל סוגי העבודות במורג: חקלאות, נוי וגם ניקיון
בתים. למילואימניקים, וגם לכל מי ששומע על כך, ברור שזה רק ענין של זמן עד
שפועל כזה ישחט משפחה שלמה בתוך הבית שלה, וברור גם שהרב"ש היקר,
שמשכורתו משולמת מהצבא, צריך לשבת בכלא על זה שהוא מפקיר את אנשי מורג
במקום לשמור על בטחונם, אבל החיים ממשיכים (לפחות בינתיים) ובחטיבה ובאוגדה
כבר התעייפו מלשמוע את התלונות של החיילים בענין הזה. מעביר עוד פועלים?
שיעביר… במילא כשיקרה משהו יאשימו את צה"ל. אני באמת לא מבין איך
מי שגר במורג מרשה שזה יקרה, אבל אולי מישהו מהם במקרה גולש באינטרנט
וקורא עכשיו ומבין משהו…
בסוף הערב הראשון, לפני שאני הולך לישון, אשתי מתקשרת בבהלה ואומרת שאמרו
בחדשות שהיו חילופי יריות במורג. מה?! מה פתאום? אני אומר לה, בסך הכל
לחבר'ה שאותם אנחנו מחליפים נמאס לחכות לאישור להפעיל את הטרטור די-ניין,
אז הם נתנו לו הוראה מטעמם ליישר קצת את השטח מתחת למוצב. נכון שהפלסטינים
מיד התקשרו לדובר צה"ל ועשו בלגן על זה שהורידו להם עשרים שיחים, אבל
לא יותר מזה. מסתבר ש"מקורות פלסטיניים" מסרו שדחפור ישראלי
הוריד כמה בתים והיו חילופי יריות… נו, נו. אני מניח שאילו זה היה קצת
יותר מוקדם הם היו מארגנים גם צילומים למהדורת החדשות של הפצועים מחילופי
האש.
בבוקר יום שישי אנחנו מקפלים את המזרונים שעליהם ישנו (אין מיטות. אבל
במגדל יש ציוד תצפית משהו-משהו!) ונורים מן הרצועה כמו פקק מבקבוק בחזרה
הביתה. כמו מילואים קצרים שכבר נגמרו, אני מדחיק, היה קצר ולא נורא. מסרב
לחשוב על זה שביום ראשון הכל רק מתחיל.
|
מהמגירה לדיסק 