8-9-2001 עד 18-9-2001

שלושה ימים אחרי שחברה שלי התגייסה לצבא, היא ירתה
בעוזי.

עוזי היה האפסנאי של הבסיס. אורית טענה שהוא שלח אליה מבטים סקסיסטים, לכן
הכניסה מחסנית לנשק ודפקה בו צרור. לא היה לו שום סיכוי, התמוטט על הרצפה,
בקילוחים היסטרים, איבד ליטרים של דם ונפח את נשמתו.

המשך…

http://stage.co.il/Stories/46037

שם ההמשך

כרם

קשה היה לי האמין וגם לו בעצמו אבל ההורים של כרם החליטו לקרוא לו כרם ,
אז קוראים לו כרם.

היה לי חבר מאוד מתוסכל שקראו לו כרם – יש להורים שלו איזו סיפור מטופש
שהוא נוצר באחד מהכרמים באיטליה אבל לא הוא ולא אני מאמינים לסיפור המטופש
הזה מכמה סיבות :

א – איו לאף אחד מההורים של כרם חתימה בדרכון מאיטליה – ותאמינו לי שהוא
בדק.

ב – אם ההורים של כרם עשו אי פעם משהו נועז בחיים שלהם יותר מהתנוחה
המיסיונרית על הרצפה במקום על המיטה אני צנצנת.

ג- נו באמת תעשו לי טובה ואם כרם היה מאמין לסיפור הזה היה מגיע לו
שההורים שלו יקראו לו ככה.

אז מה בכלל הסיפור עם כרם – אני אספר לכם. את כרם הכרתי רק בתקופת הצבא כי
שם יצאתי מהבועה הקטנה שנקראת נס ציונה ולמדתי להכיר אנשים חדשים , הגעתי
כמו כל המחזור שלי לטירונות שריון מבלי שמישהו ממש ישאל אותי . קשר עמוק
נוצר בינינו בבקו"מ ששנינו סירבנו להתפנות , ועמדנו לנו ליד
האוטובוסים עם כל התיקים באוויר וכל מה שרק הבאנו איתנו מהבית כי ככה אמר
המש"ק מעצר ,

הוא גם אמר לנו להסתכל על השמיים ועל הציפורים כי זאת הפעם האחרונה שאנחנו
הולכים לראות אותם עכשיו שאנחנו נכנסים לכלא – ממש למדו מהשב"כ
טכניקות הפחדה מאוד יעילות .

אני כמו המרשמלו האשכנזי שהייתי בקושי החזקתי את התיק עם המגבות מהבית ( כי
לך תדע איזה חולרעה תקבל מהמגבות בצבא ) ובנוסף היה את הקיטבג עם הציוד
הצבאי שקיבלנו במקום , ואז ראיתי אותו , יותר נכון הרגשתי שמישהו לוקח
ממני את התיק שלי ואז הסתובבתי וראיתי את המושיע שלי עומד כמו אל יווני
כמו כל קיבוצניק מצוי מחייך ואומר לי בלחש : עוד קצת אחי ושנינו הולכים
לגבעתי רק עוד קצת ( ממש רציתי גבעתי רק גבעתי, גבעתי בממר"מ אולי –
זה יותר הכיוון אליו ייחלתי ) , בסוף בא איזה קצין מיון נחמד ואדיב שאמר
לנו חברה אל תדאגו אתם רואים שם את האוטובוס הרחוק יותר – תעלו אליו
ותגיעו לבסיס אחר שם נבצע תהליך קליטה מחדש לשביעות רצוננו, אין צורך
לציין כמובן שאותו אוטובוס שהיה רחוק מכולם לא נסע לממר"מ וגם לא
לגבעתי אלא לאותו בסיס שריון מסריח שאליו אני וכרם הגענו ביחד.

אני זוכר את היום ההוא לפרטי פרטים בדיוק הודיעו ברדיו שענת אלימלך נרצחה
ומצאו עוד מישהו לידה ולא ממש יודעים מי רצח את מי ואני קמתי לי מהכיסא
וניסיתי לחפש את המושיע שלי כדי להודות לו וגם לשאול איפה הוא בדיוק שם את
התיק שלי.

משום מה לא היה לי כוח ללכת בכל האוטובוס להעיר כל חייל מפוחד או מסכן
כמוני לשאול אם הוא ראה איזה קיבוצניק חתיך מרים הרבה תיקים אז פשוט הנחתי
שנגיע לבסיס יהיה בסדר .

בסוף הגענו לבסיס באיזה עשר בלילה בערך והיה די קר האוטובוס עצר לנו בדיוק
בין הפח לחדר כושר וכולם יצאו החוצה לצחוק על הצעירים החדשים שהגיעו ואז
הרגשתי טפיחה בכתף והסתובבתי וראיתי אותו שוב

– התיק שלך שם הוא אמר לי , ליד התיק הכחול שלי

– אהה גיחכתי בחיוך מתנצל אני ממש מצטער על הקטע ההוא ממקודם ותודה רבה
רבה רבה לך

– שטויות אחי בצבא כולם אחים והכי חשוב שנעשה צבא וזהו מזה משנה גבעתי
שריון הכל אותו דבר , יהיה בסדר.

צעדנו ביחד אחרי המ"כ גילי שלקח אותנו לפלוגה שלנו והגענו בדיוק
למסדר לילה , גילי , סליחה המ"כ גילי הסביר לנו כמה פרטים חשובים
שפספסנו והעיף אותנו לשעת ת"ש

– אני כרם אגב הוא סוף סוף אמר , אם אני הולך לסחוב לך את התיק עד סוף
הצבא כדי שלפחות תדע איך קוראים לי וחייך.

– אני אסף השבתי לו ולקחתי ממנו את התיק בקושי רב.

אחר כך כבר לא היה לנו כל כך זמן לדבר כי בשעת ת"ש אתה צריך להכין את
עצמך למסדר בוקר לסדר את התיק , את הארונית שלך, להתקשר הביתה – ואת זה הם
הכריחו אותנו לעשות , וגם את הדבר שהפחיד אותי עד מאוד להתקלח ביחד.

אני מכיר הרבה חברה הומואים שדווקא מאוד ציפו לקטע הזה בצבא אני לא , אני
לא יודע אולי אני דפוק אבל יש בסך הכל 4 מקלחות ל 80 חברה שכולם מתקלחים
ביחד ומתחככים אחד בשני בדרך החוצה ואני לא ממש מצאתי את זה מגרה מינית ,
טיפה יותר מפחיד כמו איזה שוק בשר- כמו ב " אאוט " שאני חושב על
זה לעומק.

המסלול הצבאי שלי אז הסתכם במעבר ממרפאה אחת לשנייה וחוזר מדי פעם הייתי
גם מתעלף , היו סוחבים אותי למרפאה הכל סבבה, זה פחות או יותר מה שאני
זוכר מהתקופה ההיא " תקופת האין זמן " אני קורא לה , הגדירו לנו
מה לעשות בדקה וחצי הבאות ואם לא אמרו ,לא עשינו , ככה שלא ממש היה לי זמן
לחפש את כרם ולבדוק אם הוא הומו או משהו כזה וככה התנהלו חיינו בעצלתיים
ולא ממש בעצלתיים.

אחרי חצי שנה יצאתי ממסלול השריונר ועברתי לאיזה חור שהיה הבסיס קבע שלי
לשאר שירותי הצבאי , איך אומרים עדיף מכלום , לא ממש עשיתי הרבה חוץ
מלנקות, לנכש עשב וכל מה שהרס"פ אמר לי והאמת די הסתדרתי עם זה
בהתחלה.

באותו יום שגרתי למדי של ניכוש עשב ואסיפת בדלי סיגריות הרגשתי פתאום
מישהו תופס אותי מאחורה ומרים אותי באוויר – ולא לצערי זה לא היה כרם , זה
בסך הכל היה הרס"פ שבדרכו המיוחדת ניסה למשוך את תשומת לבי

– צעיר הוא אמר לי , אתה רואה את הגבוה הזה שם, הוא הצעיר החדש בפלוגה ,
עקב העובדה שאתה כרגע מחזיק את כתר הצעיר על אחריותך לקחת אותו לטופס
טיולים ולהעביר לו את הכתר.

אין צורך לומר ששמחתי שלפחות עכשיו אני לא אנקה יותר את השירותים כל יום
ויש פרייר אחר שיעשה את זה , לקחתי את הנשק שלי וככל שהתקרבתי אליו הוא
נראה לי יותר ויותר מוכר ואז פתאום צעקתי לו ככה במקרה כרם, זה אתה.

הדמות התרוממה והסתובבה אלי וחייכה,

– דולי הוא השיב לי בחיוך ( ולא לשאול על הדולי זה סיפור ארוך ) והוא
התקרב אליי ונתן לי כזה חיבוק חזק, חיבוק של צבא לא משהו יותר, ממש הרים
אותי מהרצפה , זה לא שהיינו כאלה קרובים אז אבל זה הסביבה הלא מוכרת אני
מניח שגרמה לנו סיפוק שסוף סוף פגשנו פרצוף מוכר.

– מה אתה עושה פה שאלתי ולקחתי ממנו את התיק ( בסימבוליות רבה )

– האמת אחי , לא כל כך הסתדרתי שם בקורס המפגר ההוא כולם שם מורעלים טיפה
יותר מדי, אז קיפלתי רגליים ועשיתי ויברח, אני מקווה שכאן יותר טוב.

– אל תדאג חייכתי, כאן ידאגו לך כמו מלך, הכתר שלך מחכה לך בחדר.

– מה עוד חשוב לספר על כרם , כרם היה כבר בן 21 כי הוא נתן שנת שירות
בגרעין או משהו כזה, והוא גר בקיבוץ ליד הכינרת שנקרא בית הזרע אני חושב,
הוא בא ממשפחה של 3 ילדים והוא היה הקטן ביותר . ויותר מדי לספר על כרם
אין , מי שעדיין לא התאהב בו- זה כבר בעיה שלו , אבל למי שזה עדיין לא קרה
רק אוסיף מילה אחת או שניים על מראהו החיצוני – אל יווני שכזה.

גובהו בערך 190, שזוף מעבודה בשדות, חסון אבל לא יותר מדי, וחלק כמו איה
שוודי מצוי ואני אחסוך ממכם נתונים חשובים מהמקלחות, עם חיוך שממיס לבבות
וניתן להניח לפי התיאור האובייקטיבי שלי שאני כבר הייתי די מאוהב בו ,

זאת הייתה אחת מהפעמים הראשונות שהתאהבתי בבן אדם בגלל האופי שלו , לא שלא
נמשכתי אליו זה היה הדובדבן שבקצפת , אבל אני חושב כל עניין התיק בטירונות
די קנה אותי.

הוא כמובן שלא היה בקטע ואני מסתבר לפי דברי קהילת ההומואים שתמכה בי
באותו הרגע שהתמצתה כולה בבחור בן 23 מראשון בשם אייל , התחלתי לעבור את
שלב ההומו שמתאהב בחבר סטרייט – כולם עוברים את זה לפחות פעם אחת ואצל זה
גם עובד כמו אבעבועות רוח , פעם אחת מספיקה ויותר לא חולים בזה כמובן שיש
חריגים , וכמובן שגם אני הייתי עוד אחד מהחריגים האלה

– אז יש לך שני אופציות אמר לי אייל, אופציה אחת לחכות עד שכל סימפטומי
המחלה ייעלמו או לחילופין להתוודות בפניו על מחלתך היא, ואז יקרה מה שיקרה
, או שהוא יחייך ויהיה לכם שמח, או שהוא לא יחייך ואז בכלל יהיה לכם שמח ,
בכל מקרה הדרך השנייה מהירה יותר , מהניסיון שלי שה כבר קרה לי כמה פעמים
הדרך השנייה כואבת אבל מזיקה פחות לגוף מאשר הראשונה , הבחירה בידיך – הוא
חייך אליי.

אני כמובן כחסר שדרה שכמוני החלטתי לחכות עד שזה פשוט יעבור לי , אבל זה
היה עדיף מלספר לו ולא להיכנס איתו יותר למקלחות או לא לשמוע על סיפורי
הזיונים שלו שאגב עליהם דברו כבר בכל הבסיס מסתבר שנתוניו המרשימים עשו
להם כנפיים ועל פי השמועות הלב שלו זה לא הדבר היחיד שגדול אצלו בגוף.

אבל כרם עם הזין הגדול, הדון ז'ואן הזה עוד לא התאהב פעם אחת, כך סיפר לי
במאמר מסוגר שכזה בינינו והנה עכשיו נראה לו שמשהו משתנה ( ולא , הוא לא
התכוון אליי )

נירית הבחורה החדשה מהדואר מצאה חן בעינייו, נירית השתקנית הזאת עם הכתובת
קעקע היפה ביותר שראיתי עד עכשיו , הייתה קצת קרה אליו ולא בגלל משהו
ספציפי , היא פשוט הייתה קרה כך עם כולם.

כרם שלא היה רגיל לסיטואציה שהוא צריך לכרכר אחרי משהו דווקא די נהנה
מהאתגר לכרכר אחריה כמו תרנגול מיוחם, וככה זה נמשך תקופה די ארוכה עד
שיום אחד למען האהבה כרם נתן לנירית ללמד אותו לעשן והוא מצד שני לימד
אותה להיות קצת יותר פתוחה , ואיך להסתכל על החיים בצורה קצת אחרת, הייתה
לו תכונה כזאת לכרם משהו לא מהעולם הזה.

אני זוכר , באותו סוף שבוע הוא היה כל כך נרגש ואמר לי שהוא רוצה להתחתן
איתה בהתלהבות של ילד קטן ושהם שכבו, וחשבתי שבזה יסתיים המרדף האקשן ולא
יהיה משהו שיחזיק , אבל מסתבר שהיה.

הייתי מאוד מאושר בשבילם וגם קצת קינאתי , בו או בה לא ממש משנה אבל היה
איזה רגש ונראה לי שזה כל מה שהיה צריך, להרגיש זנוח , בשביל לדחוף אותי
לעשות מה שעשיתי באותו יום , שהגעתי הביתה וסיפרתי להורים שלי שאני הומו,
לא הייתי מסוגל לחשוב, לא רציתי לחשוב שכל הסופשבוע נדבר עם כרם על נירית
ואיזה כיף להם ביחד , כאלו אני גם ככה לא מספיק פצוע.

התקשרתי אל כרם מוקדם בבוקר או מאוחר בלילה אני לא זוכר, בקול רועד סיפרתי
לו שקרה לי משהו רע בבית

– מישהו מת הוא שאל בשקט ?

– לא לא, זה לא משהו כזה פשוט סיפרתי להורים שלי איזה משהו ואני לא ממש
יודע מה לעשות עם עצמי עכשיו.

– מה קרה, סיפרת להם שאתה הומו?

שתיקה.

– כן איך ידעת , לא נתתי לך שום סימן לא דיברתי..

– אסף הוא קטע אותי עזוב את זה עכשיו , חשוב שתבין שעשית משהו טוב ,וטוב עכשיו
מלעולם לא, בוא אליי לכינרת תישן אצלי בסוף שבוע זה יעשה לך טוב .

– יתור מזה הוא לא היה צריך להגיד ותוך כדי שיחת הטלפון כבר התחלתי לארוז
את כל הבגדים שלי לנסיעה ההיא, שחשבתי אולי תשנה את יחסינו לעד.

ביום שישי בבוקר נסעתי אליו , כשהגעתי לקיבוץ היה לי קצת קשה למצוא אותו
אבל הוא בא אליי עם הטרקטורון שלו, נתן לי חיבוק והניף אותו מאחוריו.

– בוא נעשה לך קצת מצב רוח הוא אמר, אז הלכנו לחלוב קצת פרות והיה מסריח
ואחר כך נכנסו לכינרת והיה קצת פדיחה ואחר כך הלכנו לארוחה קיבוצית של
כולם ביחד ואני כבר כמעט התחלתי לשכוח מה היה לי באותו היום,

כמעט אמרתי שימו לב, כי יותר מאוחר ברור היה שיגיע הקטע של השינה ואני
ראיתי שיש לו מיטה גדולה לכרם, אבל רק מיטה אחת וכרם אמר לי שזאת ממש לא
בעיה. ונכנסו למיטה

– אל תדאג אמרתי לו בלעג, אני לא אעשה לך שום דבר והתרחקתי ממנו לאט לאט
עד שכמעט נפלתי מהמיטה.

– תראה, תקשיב, תשמע הוא אמר לי בדרך הצבאית הזאת שלו, אני כבר יודע מספיק
זמן שאתה הומו לא קשה לנחש את זה שאני היחיד שמספר לך על הזיונים שלי ובכל
זאת כל יום ראשון אתה חוזר עם היקי במקום יותר מעניין אז או שאתה הומו או
שאתה מזיין את נירית.

– חייכתי

– בכל מקרה , אני יודע עלייך כבר הרבה זמן ועדיין לא היה אכפת לי שנתקלח
ביחד ולא פחדתי להתכופף להרים את הסבון שהוא נפל לי , אז נראה לי שזה בסדר
שנישן באותו מיטה הוא סיים את דבריו ומשך אותי אליו, ואז הוא חיבק אותי
ואני קפאתי, שתבינו שלא סתם קפאתי פשוט היינו כמו כפיות ואני הרגשתי אותו
והוא הרגיש אותי.

אחרי כמה דקות הצלחתי לפתוח את הפה

– מה אתה עושה ? שאלתי אותו , למה אתה מחבק אותי ? מה אתה חושב שיקרה
בדיוק?

– אסף , אמרתי לך כבר, אני לא הומו, אני לא הולך לזיין אותך בתחת ואני גם
לא הולך לתת לך לזיין אותי ושזה יהיה ברור כן ? אבל יש נקודות לאדם שבחייו
שכל מה שהוא צריך זה שחבר יחבק אותו, גם שאח שלי נהרג אז חבר טוב שלו עשה
לי אותו הדבר ואף אחד מאיתנו לא עשה כלום , אז בוא תנסה רגע להתנתק מהזין
שלך ורק תנסה להאמין שיהיה בסדר ואני מבטיח לך שאם עוד 10 דקות זה עדיין
יפריע לך נפסיק בסדר? (הוא לא ממש חכה לאישור ממני) עכשיו תשתוק ותלך
לישון

אחרי שעה או שעתיים שהפסיק לעמוד לי הזין ( וגם זה במקרה ) הסתובבתי רגע
והסתכלתי על כרם מחבק אותי ולא היה שום דבר מיני שם, הרגל הגדולה שלו
הייתה על שלי ולכמה רגעים הרגשתי מוגן ונראיתי כמו תינוק תחת משקל גופו
הגדול של כרם ואז נרדמתי.

בבוקר נירית התקשרה והעירה אותנו והיא אמרה שהיא בדרך, השמחה שהייתה
בעינייו של כרם , הורידה כל חשד שאולי היה לי לגביו ממקודם ואני כבר לא
הייתי כל כך עצוב ארזתי את בגדיי ובדרך החוצה שכרם ליווה אותי פגשנו את
נירית תעשו חיים אמרתי להם ובאתי ללכת ואז כרם תפס אותי ואמר

– מחר אנחנו מגיעים לבסיס והכל בסדר כן, שום דבר לא השתנה כן ?

– אם אתה אומר השבתי לו

– תראה, הוא עצר רגע ואז אמר לי את המשפט שבכל ימי חיי לא אשכח , "
שטויות גבר, אם לך לא מפריע שאני סטרייט, לי בטח לא צריך להפריע שאתה הומו
" ו עד היום עדיין אני לא חושב שניתן לקלוט את עוצמה של הדברים שהוא
אמר לי

נסעתי בלב שלם הביתה ושהגעתי היו קצת סרטים אבל לא משהו שלא הייתי יכול
להתמודד איתו , אם ישנתי עם כרם באותו מיטה והתעוררתי למחרת ושנינו היינו
בסדר, שום דבר לא יכול עליי.

הפעם שהכנתי את התיק לשבוע הבא דווקא די ציפיתי לשבוע הבא, סוף סוף יש
מישהו שאני יכול לדבר איתו, וחשבתי כמה נתמזל מזלי שפגשתי את כרם וזה כל
מה שעבר לי בראש בדרך לבסיס ביום ראשון.

שהגעתי לחדר חיפשתי את כרם, אבל הוא לא היה שם , מסתבר שבאותם רגעים
שהאוטובוס שלי נכנס לבסיס , אוטובוס אחר נכנס ברכב של כרם ונירית, מחצה
אותם למוות.

וזהו ככה שאין יותר מה לספר על כרם , הוא נהרג בתאונת דרכים.

משהו ברמה אחרת. אני עובר פה כבר על שלושה עמודים, ורק
מה שאתה כתבת בולט מעל כל השאר. אז נכון שהדברים נלקחו מהשוק החופשי של
המציאות, אבל ההתיחסות שלך אליהם היא מרתקת ומעניינת. כן, גם מרגשת. היה
לי פעם חבר טוב שסיפר לי, אחרי הרבה זמן, שהוא הומו והשיחה הזו היתה – – –
טוב, מה אני נשפך פה. נשמור את זה כחומר לעתיד 🙂

אבל אולי זו עוד סיבה לזה שהיה אכפת לי מה תגיד ומה יקרה עם הדמויות – ולא
אכזבת.

(אחרי דקה או שתיים של מחשבה:)ובכל זאת הייתי משנה את הסוף. לסיפור יש
טעם. למספר אכפת ממה שקורה לו, והוא מנסה להתמודד עם המצב ועם הדברים
והדמויות. יש לו תקוות, שאיפות… אני לא חושב שהוא שאף שכרם ונירית
יהרגו. לכן המוות הסתמי שאחריו אין כלום, הוא… אולי אפשרי מבחינה
ספרותית (ובאמת אופייני לסגנון של דינורה) אבל מנוגד מדי, כמעט לא אמין,
לסגנון של המספר בסיפור שלך. עם מה הוא נותר בליבו? פצע? זכרון יפה? שמחה
לאיד של מטורפים מאהבה ומקנאה? שבר אמוני? חבל שלא הרחבת בזה קצת.

איך כתב לי המורה לביולוגיה: המשך כך.

(זה לא לקח אותי רחוק. אני מקווה שלך יהיה יותר מזל 🙂 )

איזה יופי של סיפור. הכתיבה גם מאד יפה. היו כמה קטעים
שם שממש מתרחב הלב.

שני גברים שישנים יחד כחברים, זה כמעט כמו אהבה בין שתי חברות טובות. אף
פעם לא קראתי על סיטואציה כזאת.

אחלה. אני מקנאה בך על היכולת לכתוב ככה.

כתיבה מאד אוהבת עם סיום שמאד מתאים לסגנון שלי…אולי בגלל זה אהבתי.

אבל בהערת אגב ורק בגלל שאני מכירה את סגנון הסיומים האלו, אתה לא חושב
שזה מוצא קל?

המפקד שלי

קנה לי מתנה

לכבוד הרב"ט

והשנה החדשה,

נתן לי חבילה

עטופה באדום

אמר שהוא מבקש

שאשתמש בזה יום יום,

פתחתי,

הסתכלתי,

ספל קפה.

והתמונה שלו מוטבעת שם

באופן ברור ויפה.

החזרתי לו את הספל ואמרתי "תשמע,

הרי ביחידה אסור שמישהו ידע,

ובבית אני עליך לא מספרת,

אז לך ותקנה לי מתנה אחרת".

נעלב,

נו, מה אפשר לעשות.

צחקתי,

זה נחמד לגלות בגבר את האידיוט.

לפעמים כשהחיים מושכים קדימה

אתה דוחף בחזרה

מין צורך לחבל בתבניות החרסינה

שנימצאות בתוכך

אתה יושב עכשיו ואין לך כבר חשק

אתה חושב שהכל ניגמר

אתה יודע שגם מחר בבוקר

הכל יהיה אותו דבר

היא: רוצה עכשיו לישון בלי שום שאלות

הוא: את בורחת מעצמך

את יודעת אין בכלל תשובות

ששום דבר לא יספק

ואת חושבת שאין טעם לחפש עוד

או שכבר לא מספיק מה שנימצא

ואת יודעת שמחר כבר מהבוקר

תמשיכי באותה ריצה…

מילים- נועם פאוסט

לחן וביצוע –אריאל קליינר

מתוך הדיסק המופלא של אריאל קליינר "כשאנחנו קורים"

בהוצאת קקטוס-פאקט

גם אתם בטח פסולת אנושית ובכל זאת. מתוך סובלנות
אינטגרטיבית, אתן לכם לטעם מכתב ידי.

נויה

בספטמבר 2001, פרסם יועץ ראש הממשלה לענייני טרור הנחיות בדבר מקרה של
פיגוע התאבדות במסעדות ובתי קפה. הרעיון המרכזי היה שבכל בית עסק שכזה
יותקן צופר קטן ורב עוצמה, כך שבמקרה של זיהוי מחבל מתאבד, יופעל ויסמן
לסועדים במקום להשתטח על הרצפה במעין פזצטא ולזחול תחת שולחן. הרי ידוע
שרסיסי המטען ומסמריו מתפזרים בצורה של שושנה כלפי מעלה. נכון שזה לא
סימפאטי לשבת במקום שאמור להקנות תחושת מנוחה ורוגע סתלבטני תחת תרגולת
קרבית כמעט, אבל מה לעשות זה מה שהיה באותה תקופה.

נויה ואני ישבנו בבית קפה ירושלמי ידוע שבשכונת רחביה. המקום המה

בלמעלה ממאה אנשים וממש הזמין לתוכו את המחבל המתאבד.

מכונית סובארו ג'אסטי, חנתה בצד הכביש במקום אסור, איש צעיר בעל

חזות מזרחית לבוש מעיל בלשים שלא התאים למזג האוויר החמים יצא

מהמכונית וסחב איתו תיק עור ישן ולא אופנתי. האיש הצעיר פסע אל

עבר המסעדה. רציתי לצעוק "מחבל" אבל עד שהחלטתי שאני הולך על זה
מישהו הקדים אותי. כולם השתטחו בהיסטריה וזחלו אל מתחת לשולחנות. אפילו
"המחבל" שהתגלה בסופו של דבר "כהסוכן החדש של קוקה
קולה". רק נויה לא השתטחה על הרצפה. המשיכה לשתות את מיץ התפוזים
הסחוט, מרחה לעצמה חמאה על הלחם הטרי שסיפק בית הקפה, כאילו כלום.
"איך ידעת שהוא לא מחבל", שאלתי נבוך?

"לא ידעתי" ענתה נויה. "אז למה לא השתטחת על הרצפה כמו
כולם?",

"כי החיים אינם זכות גדולה כל כך", "מה, השתגעת, מה זה
הקשקושים האלה, נויה, אני אוהב אותך, אני מאוהב בך, את אהבת חיי, זחלתי
מתחת לשולחן כדי לחיות בשבילך, אני מוכן למות למענך, לא מסכים שתמותי לי,
האדישות שלך למוות, מעליבה אותי" .

נויה ביקשה שאעביר לה את המלח והוסיפה: "נגמר לי ממך לגמרי, זהו,

מה-אתה לא יודע שכשצד אחד אוהב יותר- אז צד שני אוהב פחות?" יאללה
לך, אני אשלם. הרמתי את המזלג שלה כשפיסת חביתה עדיין תלויה עליו- ותקעתי
לה אותו ישר לתוך העין, היא צרחה שכואב לה ולמה עשיתי את זה. הסברתי לה
שזה כאין וכאפס לעומת ערמת ברגים שעלולה לחדור לכל מיני איברים חיוניים
שלה.

ככה כמו שהיא עם המזלג בעין, חיבקה, נישקה, הודתה לי והתנצלה, אבל כבר לא
רציתי אותה, אולי בגלל שכשצד אחד אוהב יותר, אז הצד שני רוצה פחות, אבל
אני מניח שזה בעיקר בגלל המזלג. השארתי אותה לשלם כמו שביקשה והלכתי.
הסוכן החדש ההוא של הקוקה קולה, רץ אחרי ושאל מה על הפואנטה. אז הצעתי
שייקח אותה למגן דוד אדום לטיפול רפואי ואחר כך יתחתן איתה. אחרי חודשיים
באמת התחתנו והיום יש להם שני ילדים חמודים. אני אוכל את הלב על הכל ובכלל
אני לא מבין איך היא התחתנה עם סוכן של קוקה קולה תוך חודשיים, אחרי
שנתיים שהיה לנו קשר כל כך משמעותי.

עודסיפורים

עוד סיפורים: http://stage.co.il/Authors/1670

מוכן למות בעד ארצי

לא בעד שטחים

מוכן למות בשם החיים

ולא בשם העקרונות

מוכן למות בשביל שלום

לא בקו 5

תנו להם את השטחים

תנו לנו את החיים

גם ככה זה יקרה בסוף

אז למה שזה לא יקרה עכשיו

כשפחות אדם הלך.

קבצים מצורפים

קובץ

מדהים, 120 דקות של מוזיקה, חיבור usb למחשב + תוכנה לניהול קבצי מוזיקה והמרה מדיסקים,
אקוליזר, יציאה לאוזניות , ניתן לחבר לרכב ולכל מערכת.

במחיר של – 250$.

לכל המעונינים נא לשלוח e-mail

adh72@zahav.net.il

inbetween our exhausted bodies

we are building a small new world

we let in only what we chose
to

and we chose slowly and carefully

we let in laughter and love

then we let in silence

inbetween us – peace

outside – chaos doesn't cease

=================================

כותב בלילה שחור

כותב על נקודה בהיסטוריה

כותב על אלפי אלמונים

שיש להם הרבה כסף

אבל עכשיו אין להם חיים

כשצמרת העולם מיתרסקת

כשגאווה נופלת קומה קומה

כשאנשים עם פנים של חול מיסתכלים למעלה

ורואים ענן של אבק מעל העיר של העולם

רק אז מיתעוררים ומבינים

שזה לא כזה רחוק כמו שחשבנו

ספק-אדם-ספק-חיות, תנו לחיות.

קבצים מצורפים

sony mp3

מדהים, 120 דקות של מוזיקה, חיבור usb למחשב + תוכנה לניהול קבצי מוזיקה והמרה מדיסקים, אקוליזר,
יציאה לאוזניות , ניתן לחבר לרכב ולכל מערכת.

במחיר של – 260$.

לכל המעונינים נא לשלוח e-mail

adh72@zahav.net.il

קצת אירוני,

השיר הראשון שברחתי לפרסם כאן, האנשים השמחים,רק כדי לקבל דיעה של קוראים

מדבר בדיוק על התופעה של אנשים שעסוקים רק בעצמם,

ומסתבר שגם האנשים כאן יצגו את התופעה הזאת יפה מאוד..

סתם חומר למחשבה

תמיר.

לא הגבתי בגלל שאני אישית, לא נוהג להגיב על מילים של
שירים.

להגיד "זה אחלה שיר" לדעתי יוריד את הרמה שלו.

ככה גם לגבי מוזיקה, אלא אם כן זה ממש גאוני ואני לא שולט בעצמי :)…

אני מרגישה

"חשובה נורא",

היום הודיעו לי

שעליתי בדרגה,

רב"ט,

זה מה שאני עכשיו,

בגאווה אני אלך לי ברחוב.

אני מה זה בטוחה

שעכשיו,

אני אדם הרבה יותר טוב…

שהוא נותן זכות קיום לפורום הנאלח הזה בכתבו כאן.

טפו עליך

פשוט ככה. נשבר.

אז הוצאת (הפניה לזכר) ספר *בהוצאה עצמית*, הצלחת (הפניה שוב לזכר) לשכנע
את רויטל לראיין אותך (כמובן, הפניה לזכר), עדיין לא ברור למה היא הסכימה
להשתתף בתרמית. אבל די. אם בהתחלה הייתה בשירים שלך (זכר, כן כן) חינניות
מסוימת, ביטויים של מיניות מקסימה, זה הלך.

נשבר לשמוע עליך (זכר, זכר) ועל המפקד שלך (שוב, זכר). לא כל נאד שאתה
תוקע מעניין או שווה שיר.

מי יתן ונפטר בקרוב מעונשו של זה.

הספר שלה יצא בגוונים, שזאת הוצאה מכובדת ולא הוצאה
עצמית. ויש לי אותו, הוא דווקא נחמד.

יאללה לכי שימי ניוואה, יא מחלועה.

אגב, גם אני התחלתי להגעל מ"ציפי" במיוחד אחרי
ה"ראיון" המזוייף והטפשי שהעיד הן על המרואיין והן על המראיינת
(רויטל קראת לה?)

יאללה סלאמאת

אה כן, בואו תקראו, אני כותב נפלא…ממש נפלא-(תיחנקי "אורלי
ריש" אלאק)

http://stage.co.il/Authors/1670

שאתה בטוח שאתה יכול לכתוב סאטירה על תחלואי החברה

ומחאות של חוסר הצדק בעולם.

אבל כל מה שכתבת היה פשוט חארטה. חא-ר-טה.

גיבובי מילים. לערבב שפה "נאותה" (השתמשת במילים מאוד לא
מקוריות) ושפת רחוב גסה אינה מעידה כלום. אתה מנסה להיות מה שאמינם מנסה
להיות. רק יותר "ספרותי"

כמה זמן בזבזתי בלקרוא את מה שכתבת.. אלוהים.

לא הייתי חושב על לבזבז עוד זמן בלכתוב שורות אלה אבל מספיק לי שאחד יקרא
את ההודעה שלי לך וזו אולי תניא אותו מלקרוא את השטויות שאני בטוח שישבת
עליהן הרבה זמן בשביל להפוך אותן ל"שנויות במחלוקת".

נדפקתם?

שוב נגמרה הגנג'ה??

האנשים השמחים הם הצגה

האנשים השמחים הם הצגה

כמו כל העולם על בימת האושר

האנשים השמחים מיתרכזים בעצמם

האנשים השמחים יודעים בדיוק מה קורה איתם

לאנשים השמחים יש בועה

האנשים השמחים תמיד מחייכים

רק כשהם לבד לבד בבית

ונמאס להם

פתאום הכל נראה חשוך

האנשים השמחים תמיד יעזרו לחבר

רק שהחבר תמיד עסוק בעצמו

האנשים השמחים תמיד היו הטובים

וטוב מדי – זה רע מדי

האנשים השמחים הולכים לישון

כי זאת אחלה דרך לברוח

אבל אף אחד לא מבטיח לאנשים השמחים

שמחר יהיה יום שמח

לשירה יש

אחות קטנה

בת ארבע עשרה בערך,

היא יפה נורא.

כבר יש לה חבר

אבל הם עוד לא,

היא רוצה אבל היא לא חושבת

שהיא מתאימה בשבילו,

אז אתמול עשינו לה

סידרת חינוך

הסברנו לה שבעצם

המצב הוא הפוך

ושמכל בחור שהיא אי פעם תפגוש,

אין לה מה לפחד, להתלבט או לחשוש,

והשאלה היחידה שהיא צריכה לשאול את עצמה

זה אם היא אוהבת אותו ומה היא בעצם רוצה.

הגעתי