2-7-2001 עד 3-7-2001

את שונאת אותי

כשאני אוהב אותך,

אני אוהב אותך כשאת

שונאת אותי

כשאני אוהב אותך.

אנחנו שנינו

כביש של מנהרות,

איפה האור

בקצה המין הרע,

שנינו ערפאת חשוך של

דו קיום, של תלת כיוון,

לי רק יש זיפים

עד הסנטר

לך רק צעיפים

להסתתר.

אמא ואבא יקרים

יש לי משהו להגיד לכם. משהו שרציתי כבר מזמן להגיד ולא העזתי. האמת היא
שכבר הרבה זמן אני מחפש הזדמנות להגיד לכם את זה, וכל פעם קרה משהו שגרם
לי להחליט לחכות עוד קצת, אבל עכשיו אני מרגיש שאני כבר לא יכול להסתיר
מכם את האמת:

אני אני.

טוב, טוב, אל תסתכלו עליי ככה במבט של "איפה טעינו?!" זה לא
משהו שעשיתם או לא עשיתם. האמת היא שאני חושב שנולדתי ככה. לא אבא, אין
לזה טיפול. זה פשוט משהו שצריך לקבל אותו. מה, אתה חושב שלא ניסיתי לברוח
מזה? כל החיים שלי ניסיתי להיות מישהו אחר. תמיד חיפשתי דמות להזדהות.
מישהו שחשבתי שאני אוכל להיות כמוהו. אבל זה לא הלך, ובסוף הגעתי למסקנה
שאין מה לעשות. אני אאלץ להיות עצמי.

אתם יודעים מה, עכשיו כשאני חושב על זה, אני מבין שכל הכעס שהרגשתי כלפיכם
תמיד נבע בעצם מזה שרציתי להיות כמוכם ולא הצלחתי, כי אני לא כמוכם, אתם
מבינים? זאת אומרת ברור שיש בינינו דמיון, הרי אתם אמא ואבא שלי, אבל אני
אני ואתם אתם, וזה לא אותו הדבר.

אני מקווה שתצליחו לקבל את זה בהבנה, ולתת לי סוף סוף ללכת בדרך הפרטית
שלי. בלי להשוות אותי אליכם, בלי לשפוט אותי ובלי לצפות שאני אצליח איפה
שאתם הצלחתם – ויותר חשוב מזה, בלי לצפות שאני אצליח איפה שאתם נכשלתם. כי
אני לא איזה אתם משופר יציר נסיונכם, שאמור לכפר על הכשלונות שלכם. אני
אני.

ואתם יודעים מה, בטח עמוק בתוככם יש גם "אני" כזה שרוצה להתפרץ
החוצה ולא יכול. אולי עכשיו אני מפחיד אותכם כי אני מזכיר לכם את זה. אולי
הגיע הזמן שגם אתם תפסיקו לפחד מה-"אני" שבתוככם. הלוואי. אבל
גם אם לא, אז לא אכפת לי. תחשבו מה שאתם רוצים, אתם אולי אמא ואבא שלי,
אבל אתם לא אני.

רק אני אני.

עמודים יצא לך "באדולינה" "ג'ונתן
ליווינגסטון השחף" או "האלכימאי". יופי.

…
שהצלחתי לתמצת את הנ"ל לחצי עמוד.

🙂

אני אצלוף בך בלשוני החדה

אך אתה תחייך ותגיד תודה

אני אנעץ בך בעוז את טלפי

ואתה תרים כוסית לחיי

אבעט בך בעוצמה במרכז השוק

ואתה תביט בי ותשתוק

שיערך אמשוך עד לכתף

ואתה את ראשי תלטף

אגרופיי אטיח בך בעוצמה

ואתה תגיד כמה את חמה

אלעג לך באוזני חבריך

כשתאמר כי בלעדי אין טעם לחייך

אכה בך חזק בשתי ידי

כשתושיט לי יד ללטף את פני

אטרוק לך את הדלת בפנים

כשתגיד את אצלי עמוק בפנים

אצרוב אותך בברזל מלובן

ואתה תרצה בי עכשיו וכאן

שיני אנעץ במרכז צווארך

שלא תראה אותי בוכה

בשוטי אצליף בך בחיוך ניחר

ואתה תצחקק מולי דק ומר

אלקק בסניטה את דמך החם

ואתה תלחש את יחידה בעולם

אירה בך ככיתת יורים

ואתה שותת דם, תכתוב לי שירים

ארמוס אותך כחרק

ואתה תתבונן בי ותצחק

עצמותיך ארסק אחת אחת

ואתה תהמה בשקט, רק את

אחסום אותך בחומת שקרים

אך כל פעם שאפול אותי תרים

אשרוט אותך עד זוב דמך

ואתה תפציר בי לישון אתך

אני אשבור לך שוב את הלב

ואתה תצמיתני במבט אוהב

אדקורך בחרב, סכין, כידון, גרזן

ואתה תעניק לי חיוך מדמם

אותיר בך כוויות של צער ויגון

ואתה תאהב אותי ביד ובלשון

אכלא אותך בכלא עורג ואפלולי

אתה רק תמלמל שלי את, שלי

איבריך הפנימיים ארטש בשקיקה

ואתה תענה לי בנגיעה רכה

אקפיא את ורידיך בקור לבבי

ואתה תאמר רק אל תעזבי

אז אל תמית אותי, בייבי, ותשלחני ממך

כי איך אמשיך לענותך?

זה מעניין…

שתי השורות האחרונות מאכזבות.

הרעיון לפאנץ' חמוד, אבל חרא ביצוע.

שתי השורות שלפניהן הרבה יותר חזקות.

וחסר קצת אקשן.

נמרוד אומר: החיים קצרים וממילא אין

שמשות חדשות להכניס תחתן דברים חדשים

אבל אבלים אומר נמרוד ונע אליי בראש

צר ומכונף. כפתורים שהייתי איבדו עצמם

מחורי מעיל בחרותי ואתה שא עיניך אליי

וראה כי לחמך אני השלוח על המים והנה

הגיעו רבות הימים ומצאתני מרוט כנף

כעוף קפוא חסר תוחלת ללא אבקת מרק

צהובה כעור היושבים בסירתי המחוררת.

נמרוד שוטף: יפה לך שתיקתי אך בשוטפי

אקבע תועלת לזכרונותיך ויתד אפסוק

בצינורות ליבך הזב. תפארת היא העת

בה ידעת כי אני הוא יגונך החף שבילים

טובים או דרך קלה כחמורה ובאת אל

פיתחון ימיך הרטובים זיעת נשי זמנך

על שלושת רבדיו. אך אם תדבוק בחיוכי

יפה המרירות ותפרשנו כחידתך תדע כי

אין דמותי עופרת על תיליך

ופלגה לא באה אל שנתך

כמה מתקתקה חתימת הנצח הזו

שהוטבעה באותה עת

שמילות הייאוש כמעט

כיסו את הדף

(בקצה שם למטה משמאל)

ואז הייתי צריך להוציא

עוד חבילת ניירת מהארון

להניח בצד על שולחן לח

לשאול ולשאול

מה יקרה הלאה לשם

באופן מוחלט זה בטוח

להתהפך ולשאול

האם זה בטוח

להניח לספקות להספק

בדף ההוא המתמוסס בפי

ככרמל לא טעם מר הוא

טעם של עוד

טעם של עוד

כמה מתוק הוא טון הפתיח

הזה שנתן טעם של עוד

לקשר

השתיקה בפי.

אמנם בלי התיחסות להערה שלך אבל זה בינתיים עוד משהו.

כמה מתקתקה חתימת הנצח הזו

שהוטבעה באותה עת

שמילות הייאוש כמעט

כיסו את הדף בכתם דיו אגמי

ואז הייתי צריך להוציא

עוד חבילת ניירת מהארון

להניח בצד על שולחן לח

לשאול ולשאול

מה יקרה הלאה לשם ומכאן

באופן מוחלט זה בטוח

להתהפך ולשאול בהתרפקות

האם זה בטוח:

זה בטוח

להניח לספקות להספק בבהלה

בדף ההוא המתמוסס בפי

כקרמל לא טעם מר הוא

טעם של עוד

טעם של עוד

כמה מתוק הוא טון הפתיח

הזה שנתן טעם של עוד

לקשר

השתיקה בפי.

2.7.01

תיקון שגיאת הכתיב (קרמל, כרמל) לא שפרה. להיפך, חוסר
הוודאות הוסיפה מצלול לא ברור, דימוי מעניין של הר הכרמל, או טעם של קרמל,
או טעם של זיכרון משם. העריכה פגעה, התוספות פגעו וההחסרות גם.

ובכלל, השיר החדש לא נקרא ולא נשמע זורם כמו הראשון.

את זה לא אהבתי.

מוכן להסביר לי את הפואנטה?

לוקס,

שיר יפה. רגיש. משחקי מילים מקסימים יש שם. שיר עדין. אני קורא אותך
ותוהה, כמו שאני תוהה לגבי משוררים אחרים, אם אתה בכלל מודע, מרגיש, מה
שאתה כותב, אם אתה מרגיש בעצמך את החלקים היפים של מה שאתה כותב. אני לא
בטוח. אני בטוח שזה לא משנה. אני חושב שכתיבת שיר היא תהליך לא שכלתני, לא
מודע, משהו רגיש מבפנים מוסיף את הנופך העדין הזה שמוסיף רגשות ונגיעות
ומשחקי מילים. כלומר, זה בפירוש אתה, גם אם אתה לא מודע למה שאתה כותב
כשאתה כותב.

מה אהבתי: החתימה שהוטבעה באותה עת. זה משפט יפה, משחק מילים של עט ועת.
משחק צלילים. הרוח הכללית שם.

וגם, להניח לספקות להספק. משחקי צלילים. אתה כותב שירה לפי הצליל, בלי
הרבה קשר למילים. לכתיב. בחופש מרענן, לוקאס.

מה לא אהבתי: הסוף. לוקאס, אני אוהב שירים עם אוויר.

המשכת קצת יותר מדי, לטעמי כמובן. כלומר: השורות האחרונות נדושות לטעמי.
"נתן טעם של עוד לקשר השתיקה בפי". החוכמה היא לעצור. לא להרגיש
שחייבים לחתום את השיר. לא חייבים פקק בקצה. תשאיר אותו פתוח. זורם. מה גם
שהמשפט המסוים הזה הוא הראשון בשיר שהוא שכלתני, מודע, עוצר, פשטני.

זה שיר שכתבת לעצמך, לאחר, בעיקר לעצמך.

זהו, נהנתי ממנו. רק מהסוף לא.

אני לא יכול שלא לשקלל במידה מסויימת את זה שאתה ילד, ילדון, נער. בן 17,
נכון?

מרשימה השירה שזורמת בך. שניה, הולך לקרוא שוב.

קראתי שוב. בעצם רק הסוף ממש: קשר השתיקה שבפי. לא מוצלח. ואולי זה משהו
אצלי שלא התחבר למילים האלו.

בכל מקרה, לדעתי, אחד השירים היותר זורמים שכתבת.

נהנתי ממנו מספיק כדי לכתוב לך, כמעט לראשונה אני חושב.

להוריד את המשפט האחרון,

והשאיר טעם של עוד,

גם במילה וגם במקצב.

אהבתי.

אני באמת מאושר לקרוא כזאת תגובה, וגם אם היא היתה תגובה
שעיקרה שלילי והיתה מוגשת באותו אופן שהתגובה הזאת מוגשת הייתי שמח כמעט
באותה מידה.

וכן, אני מנסה לתת לעצמי איזה טווח של פרספקטיבה, למרות שהשיר ממש טרי
ואולי קשה לי.

יש משהו בדבריך.

ולמזלי,

לאחר שהמילים נכתבות אמנם נשפך דיו

אך יש תמיד אפשרות לשנות לתקן ולעצב מחדש את מה שרציתי להגיד.

ושוב,

ממש תודה!

קבצים מצורפים

http://www2.iol.co.il/communikit/scripts/forums/live/files/35/1077/5189972/5189972.shs – קובץ מצורף

איזה כוסית אני.ותבינו למה אני לא מבזבזת את כוסי על
זרגים לא ראויים.

י-אללה להעליב אותם…למרות שהם חיות תמימות ומוצלחות
מה שאי אפשר לומר עליך .

ושיר.

לבהמה עם הכוס.

בית א

י-מיכוערת

את מיכוערת

ואת שעירה

כמו קיפוד

פזמון

ימיכוערת

נראת כמו ספה

יאללה יאללה לאמא שלך

ובעצם…יאללה יאללה לאבא שלך

שילמד אותך איך מתגלחים

בית ב

איזה מכוערת

עם תחת

לכי תתעלקי

על החיות

בספארי

כוסית אני ושכולם יקנאו.לכוס כזה מגיע רק זרג מתאים.