|
לא כל כך רחוק מכאן איפה שהשמיים מתחילים לדמם לתוך
הים
בשעה כזו,כשהעולם פשוט נרגע ואתה מתחיל לחשוב שאולי הפעם תצליח
להימלט מפגיעתה של השקיעה
פגשתי אותה עומדת על המזח בין העיר לבין השחפים.
"נעים מאוד"
היא אמרה
"אתה לא מכיר אותי אבל אני זוכרת אותך "
רציתי רק לשתוק לתוך עיניה
לשתוק ולפענח את כל מרחקים האבודים שבן שפתיה
יכולתי להרגיש אותה נושמת
"אה, כן אני בא לפה לפעמים בשביל לראות את הים "
יכולתי לראות את הפיטמה שלה דרך שמונה מראות שבורות
עולה ויורדת, עולה ויורדת.
"אתה באמת חושב שיש במילים האלה משהוא יותר ממה שנראה ?"
לא ידעתי מה להשיב ובכנות גמורה חשבתי שהגברת,
איך לומר זאת בעדינות , קצת משונה.
משכתי בכתפי בתקוה שהיא תבין מזה את מה שהיא רוצה
היא צחקה.
ואז הבנתי שזה אבוד
עם צחוק כזה גם דון קישוט היה נכנע
מחזיר את הכידון, הסוס, המגן העקום מפח
ואת היאוש הבלתי מנוצח
ומתחתן עם כל אחת שתעזור לו לשכוח אותך
שתים עשרה דקות אחר כך באותה הנקודה
רק מזוית אחרת של שארית היום מישהוא מלמל לעברה
"תגידי, את חושבת שאפשר להתגעגע למשהוא
שעוד לא קרה ?"
ברקע איקרוס נפל אל תוך הים
מפרפר בכנפי נוצות מוזיאון השעווה שלו
מנסה להאחז באויר לשווא
ועיניו נצצו אל המרחק
"תראי… "
הוא אמר לה
"עוד כוכב נופל."
היא רק חייכה והזיזה לו את השיער עם היד
"באמת נראה לך שמיתולוגיה תעזור לך הערב ?"
מוזר לחשוב שאם תשב פה מספיק זמן
מתישהוא הגלים ימחקו את כל הזכרונות
אולי אף פעם לא אהבתי אותה באמת,
אולי ביליתי יותר מדי זמן בלחפש את כל מה שלא קרה
ולהפוך אותו למה שהיה יכול להיות
אבל בכל שביל שבו היא אבדה לי
בכל צומת שבה דמותה השתקפה מזגוגית המכונית שחלפה
בכל מקום שאליו הגעתי בדיוק שתי דקות אחרי שהיא עזבה
היתה לי סיבה להמשיך ולנסוע
שבוי נצחי של קוי הפרדה
אפילו לא הבנתי את מה אני מחפש או מה יהיה שמה
כי ידעתי שיום אחד אני אמצא אותה שוב,
את זאת שעדיין לא אבדה
|
מהמגירה לדיסק 