אורגת החלומות – מובא כאן בגלל פרק ההמשך…..
11/12/1998 15:57
תור
–
אורגת החלומות
4/11/1998 20:57
תור
thor@newmail.co.il
–
ערבלים של כחול, אדום וצהוב וכל ערבוב אפשרי של
הגוונים הללו, ניתזו על פני רקיע התכלת,
וזרמו בצורת פסים מתעקלים, מתפתלים עולים
ויורדים, כשקו הגבול ביניהם מתפוגג ויוצר פסיסים חדשים כקשת שבעננים. ואז, נמוגו
הפסים לאיטם, והפכו לכדורים צבעוניים מבריקים גדולים וקטנים, שחלקם עולים לאיטם
מעלה מעלה, וחלקם יורדים . ולעתים כדורים
עולים פגשו כדורים יורדים והתמזגו איתם ליצור צורות נפלאות ומעוגלות רבות גוונים. כל אותו הזמן נשמעה מוסיקה מופלאה שהופקה
בעזרת ה*ארבול*- אורגן המחשבה, וכעושר
הצורות והצבעים, כך היתה המוסיקה עשירה ומקפצת, מרגיעה ומשמחת, ורגש של אהבה אין
קץ ושמחה ללא גבולות, הציפו את דרידיירה
בחלומה.
ועם הנץ החמה כשהחלו הזמירים לשיר, התעוררה דרידיירה
משנת-לילה, ובפנים מחייכות שאלה את יוריק- (יהורם) מחשב-אל הבית: "כמה היו
הלילה"? ויוריק 'החכם מכל מחשב', הבין בקלות את שאלתה
וענה:"1512204 בני אדם. " כשבקולו השתתפות ופירגון אין קץ. דרידיירה לא כל כך חשבה על השכר שהשתכרה באותו
לילה: 1$ ישן לנפש, אלא על יותר ממיליון האנשים שהצליחה לשמח, לרגש ולעשות להם את
יומם.
צעירה בשנים היתה דרידיירה: רק בת חמישים. ורק בעשר השנים
האחרונות החלה לעסוק ב'אריגת חלומות'.
כבר בילדותה התגלה אצלה הכשרון, אבל דרידיירה פחדה
מהאחריות הגדולה להשפיע על מליוני בני אדם,
וגם לא הרגישה את עצמה בשלה לכך. אבל בשנה הזאת, השביחו חלומותיה כל כך, שחולמיה
סיפרו עליה
האחד לשני, ותוך מספר חדשים, טיפס ועלה מספרם מעלה מעלה.
בכל לילה התחברו אליה מאות אלפים חולמים שהאמינו בכשרונה. "את עושה לי את
החיים", "את התגלמות היופי והאהבה"…
כך זרמו אליה בבקרים תגובותיהם של שותפי חלומותיה. אבל
לאחר שהתרבו כל כך, אמרה דרידיירה ליוריק:"תן לי כל בוקר את חמש התגובות
המיוחדות ביותר" והיא אכן היתה בטוחה שיוריק 'החכם
והרגיש מכל מחשב',
אכן ימצא ויסנן עבורה את התגובות כפי שביקשה.
הבוקר, קיבלה מיוריק
תגובה מיוחדת שלא היתה כמותה עד עתה: "את דרידיירה ה ת מ י ד
של חיי".
ומה שקנה אותה, היו פחות המילים, ויותר הנגינה שלוותה את
דבריו ואשר נשמעה כמו עשרה מסורי נגרים ישנים שכאשר מפתלים אותם לצורת גל ופורטים
עליהם עם קשת של כינור, נשמע בחלל קול רוטט מזמין ומבקש, ועם זאת, מבטיח וממלא
אהבה. בעבר ניגנו בכלים כאלה בבית המקדש
של היהודים בכוכב הארץ.
היה זה *מליאן* נגן ארבול צעיר- בן שישים, אשר מהתגובה שלו נשבו אליה תחושות של
געגוע וכמיהה ויופי שרעף משבעת הרקיעים, וגם תאווה בלתי מרוסנת אליה, ואל כל מה
שהינה. לא עברה שעה, ודרידיירה הזמינה את מליאן לביתה. בהגיעו, הופתעה דרידיירה לראותו בכניסתו: אל צעיר ויפה
שקרן הארבול המסורתית תלויה לו מכתפו.
מזה עשרים שנה לא היה צורך בקרני הארבול הישנות, לאחר
שפותחה שיטת התחברותו של נגן הארבול בגלים ללא חוטים, ממוחו שיצר את המוסיקה,ישר
למחשב-אל הבית. אבל מסיבות של מסורת וגאווה מקצועית, המשיכו נגני הארבול לשאת את
קרן הזהב המבריקה תלויה ברצועה משכמם.
היא הופתעה לראות את ההתאמה בין יופי דבריו ונגינתו, לבין
יפיו החיצוני. ומליאן נשם עמוק את מראיה של דרידיירה וכולו זרם אליה כששניהם
מתרגשים יותר ויותר ממה שמתגלה להם, וממה שעומד לקרות.
התואם ביניהם היה כה מלא, ששניהם איינו בו זמנית את השדה
של מראית ביגדיהם, והתמזגו עירומים למשך שעה ארוכה של יופי , תאווה והתעלות. וכל
אותו הזמן חלמה דרידיירה אליו חלומות של צבע בהקיץ, ומליאן קלט את כל ששידרה אליו, והפך אותו למוסיקת ארבול נהדרת
שעוד לא היתה כמוה, אשר הדהדה בצליליה המופלאים בכל הבית, ומילאה את שניהם עוד
ועוד אושר ושמחה.
וכשנפרדו לאחר שעה ארוכה, ידעו שניהם , ללא צורך לאמר דבר,
שנקבע גורלם לחיות זה לצד זו, בחמש מאות השנים הבאות ל פ ח ו ת .
–
היי תור, זה מזכיר לי את "אני חולמת בשכר" של
12/12/1998 13:14
אישה אחת
–
גארסייה מארקס, מתוך 12 סיפורים נודדים, מכיר??????
מקסים!!!!!
תודה על הלינקים וכל השאר, כרגיל עסוקה..
השגת את הספר ההוא? לא? אז הנה עוד אחד..
שמור על עצמך, שבת שלום, נתראה בסיבוב..!
–
אישה אחת. כה לחי…..
12/12/1998 13:32
תור
–
Busy bee…..
–
אני אוהב דיסקים
11/12/1998 21:52
yb
dnyht@internet-zahav.net
–
בדיסקים יש אחלה מוסיקה
–
דיסק קשיח, דיסק של מסור…
11/12/1998 22:22
כינוי (אבל למה הכוונה ב"מוסיקה"?)
–
(הודעה ללא תוכן)
–
חזרתי. סיפור קצר לרגל יום הולדתי
11/12/1998 22:3
נמרוד צפנת
jarvis@netvision.net.il
–
ישראל – מאת נמרוד צפנת
ובכן, אני
יושב כאן, באוטובוס. אין מזון. הבטן כואבת כל כך… "מה יהיה?" שואל אחד
הנוסעים את ידידו. "יהיה טוב" האחרון עונה. כל כך ברור. כל כך בנאלי. כל
כך חוזר על עצמו. כל כך חסר משמעות. גל חום עוטף את האוטובוס. מרוב החום והראשים
נוטפים הדם, אני ממש רואה את הגג עף.
הגעתי לגיהנום.
מתברר שהיה פיגוע באוטובוס. "היי, זה לא אמור להיות ככה" אני אומר לבחור
שלידי. הוא מחזיק קילשון ביד. מוזר. אני ממשיך "אם נהרגתי בפיגוע, אני אמור
להיות בגן עדן!" אני צורח. הבחור לידי מחייך. השערים נפתחים. המקום נראה
בדיוק כפי שתיארתי לעצמי. אש, לבה לוהטת ותמונות עירום של שרה נתניהו. מכניסים
אותי לבריכת הלבה. כל כך כואב. העור נצרב, נאכל מהחום, אבל אני לא מת, הרי, איך
אפשר למות בגיהנום? מקלחת של שמן רותח. כל כך כואב. את כאב הבטן כבר שכחתי.
אני רואה את
החיים שלי עוברים. הנה אני משחק כדורגל בשכונה. והנה אבא שלי. הוא נראה שמח. אמא
אמרה שהוא בארץ אחרת, עובד. הנה אני באימונים הקדם צבאיים. היה כל כך כיף אז…
החברה הראשונה, הנשיקה הראשונה, האהבה הראשונה, הפעם הראשונה שאני נוגע בחזה של
בחורה. הזיון הראשון.
הצבא. אימונים קשים. השבועה… "טוב למות בעד
ארצנו" הייתה הסיסמא שלנו.
אני נכנס
לאוטובוס, ספר קוראן ביד. אני יושב ליד הילדים הקטנים, לוחץ על הכפתור שמפעיל את
המנגנון. האוטובוס מתפוצץ, וכולם, חוץ מהנהג נהרגים. אלו היו הימים…
–
המון מזל טוב ליום ההולדת! מתי?
11/12/1998 22:26
כינוי (אבל לא הזמנת אותי למסיבה)
–
(הודעה ללא תוכן)
–
היום הולדת ב-15, המסיבה אצלי
11/12/1998 22:50
נמרוד צפנת
jarvis@netvision.net.il
–
(הודעה ללא תוכן)
–
אולי תעשה גם כאן מסיבה? אליך לא אוכל להגיע
11/12/1998 23:5
כינוי (אבל שולח לך מתנה צנועה)
–
|flowers|
–
וואו! איזה כישרון
11/12/1998 23:12
נמרוד צפנת
jarvis@netvision.net.il
–
למה לא תוכל להגיע? 😦
לא נורא. אם באמת לא תהיה מסיבה בעולם האמיתי, אבוא לפה
כדי להקל על נשמתי, שהשב"כ מענה אותה על בסיס קבוע כל יום הולדת
–
נמרוד, קבל נא ברכות גם ממני.
12/12/1998 0:18
@מיקי
miani10@hotmail.com
–
אה, ולא רק כינוי מוכשר (אל תחמיא לו יותר מידי! גם ככה
הוא שוויצר גדול).
|rose|
מזל טוב ואושר!!!
–
לנמרוד
12/12/1998 0:45
ברכה
–
תהיה בריא ומאושר
–
הבועה שלי – 9
11/12/1998 23:58
@מיקי
miani10@hotmail.com
–
הימים עוברים ביעף, ואני? אני רק כאילו כאן.
עובדת, מבצעת את כל המטלות, מדברת, מסתכלת, מגיבה, שומעת,
חושבת ורואה…
אבל בעיקר שותקת. שקט עמוק כזה, כאילו שלו. אף אחד לא רואה
מה מסתתר בתוך עיניי. רק ש' באה ורואה
הכל. לפעמים אני חושבת שדרך העצב שלה אני מנסה להרגיש משהו.
היא באה ומצחיקה אותי. אנחנו אומרות משפט או מילה, נאנחות
וצוחקות מעצמינו. נוצר לנו מעין הומור
ציני, שחור ומקפיא כזה.
הימים עוברים ואני עדיין נוסעת בתוך השדה. מביטה במילים
החולפות מעלי, בצללים שהן מטילות על הקרקע, על הגבעולים הכפופים.
הכל רגוע ושקט, עדיין אין רוח, אף גבעול לא זז.
מידי פעם השמים משנים את צורתם, את צבעם. לפעמים התכלת עז
וברור ולפעמים עננים לבנים ורכים מרחפים בו בקלילות. לפעמים השמים לבנים לגמרי,
עומדים, ואז העננים נמרחים כמשיכות מכחול.
לפעמים העננים מתקבצים סביב השמש במעגלים, הם נמשכים אליה כאל מגנט ענק ומשתדלים
לכסות אותה לגמרי.
אני מקשיבה לרעש המנוע, הוא מרגיע אותי. אני מסובבת את
ידית הגז עד קצה היכולת ואז, בבת אחת, לוחצת על הקלאצ' ומעבירה להילוך שלישי.
המנוע מגיב באנחת רווחה והאופנוע מאיץ ברכות. אני מרגישה את המהירות ואת קלות
התנועה, אני מחייכת.
אני כאן לבד, בדרכי אל המדבר. אין בי שום תחושות, אני
נוסעת בשדה כמו בתוך סרט מצוייר. יודעת ששום דבר לא יכול לפגוע בי.
על גופי בגדים ארוכים המגינים מפני שריטות הגבעולים, ראשי
נתון בקסדה המגינה עלי מפני נפילות
פוטנציאליות ועם זאת מאפשרת לי ראייה ברורה וחדה.
וליבי? הוא המוגן ביותר, האדיש ביותר לכל…
אני בוחנת כל דבר בקלות, שמה לב לכל פרט, דבר לא ניסתר
מעיניי.
אבל לא מרגישה כלום.
לפעמים אני חושבת שאולי כבר הגעתי אל המדבר, מבלי לשים לב
(כמה ציני! איזה לב?).
לפעמים אני חושבת שאני עדיין בתוך השדה, סתם נוסעת
במעגלים. שבסוף השדה יש קיר, כמו תמונה, התמונה ההיא… שאפילו אם אאיץ למהירות
בלתי אפשרית לא אצליח לפרוץ מעבר לשדה, מעבר לתמונה.
והמילים ממשיכות לשוט מעלי ללא קול, שחורות וארוכות.
אני עוצרת לרגע, מעבירה להילוך סרק, מניחה את רגלי על
הקרקע ומביטה למעלה. השמיים מלאים במילים, גם הן נעצרות וממתינות מעלי.
אני מביטה על כולן, בתקווה לראות מעט צבע, אבל כולן
שחורות!
לאן לעזאזל נעלמו כל הצבעים, אני מהרהרת ותוהה מדוע הן
עוקבות אחרי כל הזמן. מה הסיבה לכך? הרי אני מעולם לא בגדתי בהן! מדוע הן נהפכו
לשחורות ודוממות?
אני מנסה לקוות שבמדבר החם הן תעלמנה. אולי האויר החם
יסחוף אותן גבוה למעלה, עד שלא אראה אותן, עד שלא יהיו צללים.
בשבת בלילה, הלכתי למסיבת נשים בקוליסאום. רציתי לשמוע
מוסיקה מרעישה, לרקוד… נזכרתי בריקודים באמפי הפתוח, בנסיעה ההיא…
אז הכאב היה חזק, כאב על חוסר הבנה שלי, על החלטה שלי לנתק
קשר, על כל מה שאני צריכה לשכוח… אז ניסיתי לעייף, לטשטש את הגוף כדי שלא ירגיש
את הכאבים הבלתי נסבלים.
והפעם? למה הלכתי?
השומר בכניסה הטביע חותמת על גב ידי ונכנסתי. בפנים היו
כמה עשרות נשים, חלקן על רחבת הריקודים, נעות לצלילי דאנס טכנו מרעיש. מסביב לרחבה
הקרינו קטעי וידיאו על גבי מסכים גדולים. היה חשוך ולקח לי כמה דקות לסגל את עיניי
לתאורה הדלה והזרחנית.
הייתי שם כמעט שעתיים.
ישבתי ליד הרמקולים הגדולים, הנחתי את ידיי עליהם, להרגיש
את הרטט. הסתובבתי, הבטתי על הרוקדות, הבטתי מסביב.
הצפיפות גדלה והשתדלתי לעמוד בצד, כמה שיותר רחוק. נשים
הלכו ובאו, חלפו לידי. השתדלתי להיצמד לקיר ולפנות מקום, כדי שאף אחת לא תיגע בי
בטעות. לא יכולתי לשאת את המחשבה שמישהו יגע בי.
המשכתי להסתובב והתבוננתי בכל הנשים, לא ראיתי אף אחת
מוכרת. תהיתי מדוע כל אותן נשים שפעם היכרתי, במקומות אחרים, במסיבות אחרות, מדוע
אף אחת מהן לא באה. ניסיתי למצוא לפחות פרצוף מוכר אחד. לא ראיתי, כולן היו זרות.
אחר כך חזרתי הביתה, לחדר העבודה והתחברתי לרשת.
במשך השבוע היו עוד כמה שיחות בסגנון ההופך כמעט לשיגרה:
"אז מה יהיה?… אני לא מבינה למה את לא יכולה לגעת
בי… אני מרגישה שאת לא רוצה שאגע בך… זה מעליב, זה פוגע… לא נראה לי שזה
ישתנה… אני כבר לא מכירה אותך…" היא אומרת לי ואני רואה עד כמה קשה לה,
עד כמה העצב עמוק.
ואז אני שוב שותקת, מורידה את עיניי ולוחשת לה שאני לא
יודעת מה לעשות, הלוואי שידעתי. שאני מצטערת על העצב שאני גורמת, שאני אוהבת אבל
לא מצליחה להרגיש כלום…
היא מלטפת את ראשי והולכת לישון, לבדה.
לפנות בוקר אני באה למיטה, קפואה מקור. אני מחבקת אותה
ומנסה להתחמם, מנסה להירדם, חוששת מהסיוטים. אלו שבאים אלי ללא פנים, ללא צלילים.
מ' היא חברה קרובה ביותר, כבר שנים רבות. היא קטנטנה
ועדינה, בגופה ובנפשה.
לפני מספר חודשים היא נסעה לחו"ל. התגעגעתי אליה מאוד
ולא היה ברור מתי היא תחזור, אם בכלל.
במהלך החודשים האלו, דיברנו כמה פעמים בטלפון, אבל כמובן
שלא הייתה אפשרות של ממש לדבר, לספר…
דווקא בחודשים האחרונים, כשהייתי זקוקה לה כל כך, להבנה
העמוקה שלה, למילים השקטות שלה… דווקא אז, היא לא הייתה כאן.
היא מכירה אותי היטב ויודעת להבחין מיד בין העיקר לטפל.
היא תמיד מסתכלת לי בעיניים ואומרת את האמת הכי כואבת, ברכות ובאהבה.
ביום חמישי הייתי עסוקה בעבודות בית. מהבוקר הסתערתי עליו
ומירקתי כל פינה, רציתי להספיק הכל עד שיעור האופנוע שלי. לפתע הטלפון צילצל,
רטנתי מעט על ההפרעה, אבל רק עד ששמעתי את קולה.
"שלום לך, מה שלומך?" היא עוותה את קולה בנסיון
לעבוד עלי.
"את ליד חלון? תסתכלי ותגידי לי מה את רואה"
אמרתי לה בחיוך (בפעם הקודמת שדיברנו היא ניסתה לשכנע אותי שהיא כאן, בתל אביב.
ורק לאחר כמה דקות הסתבר שהיא עדיין בחו"ל. התאכזבתי והיא הבטיחה שהיא חוזרת בקרוב).
"אני רואה בנין גבוה והמון מרחבים פתוחים" היא
ענתה בצחקוק קל.
"המממ… ושלג? את רואה שלג?" הקשתי עליה
"לא, אין שלג, רק קצת גשם. נו, טוב אני לא יכולה
לעבוד עלייך יותר. אני כאן, בבית, בתל אביב".
"אני לא מאמינה לך, אני רוצה הוכחה!" המשכתי תוך
נסיון להחניק קריאת התפעלות.
"קונץ, בוא הנה ותגיד שלום לאימא שלך" שמעתי
אותה קוראת. קונץ הוא חתול יפיפה ומקסים, אני יילדתי אותו, עוד בתקופה ש מ' ואני
חיינו ביחד. קונץ ואימו עדיין חיים אצל מ'.
שמעתי אותה מנסה לשכנע אותו להתקרב לטלפון ואז שמעתי את
היללה המוכרת שלו.
"את באמת כאן!" קראתי בשימחה. "אני באה
לקחת אותך, מיד אצא. תבואי איתי, יש לי הפתעה בשבילך, ואחר כך נבוא אלי
הביתה".
נסעתי אליה, כל הדרך ירד גשם ותל אביב הייתה פקוקה ורטובה.
קיוויתי שהגשם יפסיק, שהשיעור לא יתבטל.
בדרך אל השיעור הספקתי במהירות לספר לה על מעללי בחצי שנה
האחרונה. התחלתי במעט רקע, סיפרתי לה על הרשת, על ה icq, על
חוויות שונות. התנצלתי שעדיין לא התחלתי לספר את העיקר.
"זה בסדר, גם אני טלה, הרי אנחנו תמיד חייבים לתת רקע
כשאנחנו מספרים משהו" היא אמרה עם חיוך גדול וליטפה את ראשי ברכות.
חייכתי אליה וחשבתי כמה היא נהדרת, איזו שלווה היא משרה.
"איזה כיף שאת כאן" אמרתי לה.
לאורך כל השיעור היא צפתה בי. מבטה עקב אחרי, תומך, אוהב.
אחר כך נסענו לקניות ובין הירקות למוצרי החלב המשכתי לספר
לה. לא היה לנו הרבה זמן וניסיתי לתמצת, ידעתי שעוד מעט יהיו איתנו עוד אנשים שלא
לא נוכל לדבר.
מיד, כמעט בהתחלה, כשסיפרתי לה את שהתרחש בשבועיים
הראשונים: כיצד פגשתי אותה, על הנסיעה שלה, על הנסיעה שלי… היא פנתה אלי ובמבט
רציני אמרה "את רוצה שאשלים את התסריט?".
"אבל עוד לא שמעת אפילו רבע מהסיפור" קיטרתי לה.
"אוקיי, המשיכי, סליחה על ההערה".
המשכתי מעט ואז נסענו לבית שלי. שם, למרות האנשים, המשכתי
לספר, בין לבין.
הבאתי קלסר עבה, נתתי לה לקרוא כמה דברים שכתבתי. היא ישבה
וקראה בשקט. לבסוף עמדנו לבד במטבח.
"מיקי" היא פנתה אלי. "עכשיו תשמעי
משהו".
נשענתי על השיש והבטתי בה.
"את יודעת שכל מה שאני אגיד לך, בא אך ורק מתוך אהבה
אלייך, נכון?"
"כן, אני יודעת זאת היטב" עניתי לה.
"אז ככה" היא התחילה. "קודם כל, כל מה שקרה
נבע מחוסרים, הרי כבר דיברנו על כך בעבר… לפני שנה, לפני שנתיים, ואפילו
יותר".
קטעתי אותה "נכון, אבל זה היה יותר מזה. אף פעם לא
הרגשתי כך, לא בעצמה כזאת…"
"רגע, סבלנות מיקי, תני לי להמשיך" היא התקרבה
אלי ונגעה בידי כמנסה להרגיע.
חייכתי והיא המשיכה.
"עם כל הכאב, שאני מצטערת שהיית צריכה לעבור! את
צריכה להבין שכל מה שקרה היה טוב עבורך, זה היה ממש מצויין… את היית צריכה את
זה…"
היא המשיכה והסבירה באריכות כיצד זה היה שיעור חשוב עבורי.
"משהו כמו You were my lesson, I had to learn?" שאלתי
אותה.
"כן, גם. ואגב, אני חושבת שאני תמימה לפעמים. אבל את
הצבת כאן שיאי עולם חדשים!" היא אמרה בתוספת של חיוך.
"כן, אני ממש אלופה, אה" חייכתי אליה בחזרה.
"אבל מה למדתי מזה? כל מה שנשאר לי זה הכעס שלי על
עצמי וחוסר התחושה המוחלט הזה" המשכתי ושאלתי אותה.
היא קטעה אותי "בטח, האגו שלך נפגע!"
הופתעתי "האגו שלי? על מה את מדברת? בגלל שהיא בחרה
להיות עם ר'? הצחקת אותי! שיבוסם לה. ככה את מכירה אותי?" הבטתי בה בחוסר
הבנה מוחלט.
"בוודאי שלא התכוונתי לזה, זה באמת מגוחך, הרי אני
יודעת מי את בדיוק… התכוונתי שהנה מיקי, בעלת ההבנה והרגישות, בעלת אהבה
אינסופית, זאת עם כל האיכויות הנהדרות שלה. מיקי, שתמיד חושבת איך לעשות טוב לאלו
שהיא אוהבת. זאת שרואה הכל, שסומכת על הרגשות שלה, זאת שלא טועה…
והנה היא טעתה ובגדול!"
לא האמנתי שהיא הבינה את זה כל כך מהר "איך
ידעת?" לחשתי לה.
היא הסתכלה לתוך עיניי ושתקה.
"אבל למה זה היה צריך להיות ככה בסוף? למה הייתי
צריכה לראות את התמונה ההיא? למה היא גרמה למצב הזה להתרחש ועוד באה לראות כיצד עושים לי דבר כזה?"
המשכתי לשאול.
"זה לא חשוב!" היא אמרה "היא בכלל לא חשובה
בסיפור הזה, היא פסיק קטן, זאת הבעיה שלה. הרי זה ברור שכך אדם לא עושה. אבל לא זה
מה שמעניין".
שתקתי והיא המשיכה.
"שאלת את עצמך מדוע היית צריכה שיגידו לך את האמת
בפרצוף?"
"מה ז"א למה? בכל הפעמים הקודמות שהיא
"נעלמה" לי איפשרתי לה להתקרב אלי שוב מבלי לדעת את האמת המלאה. אבל
הפעם לא רציתי לוותר. הרגשתי שאני חייבת לדעת את האמת, לגמרי!" עניתי לה
במהירות.
היא הסתכלה עלי במבט משועשע "האמנם? האמנם לא ידעת את
האמת המלאה? את ידעת אותה היטב ולא רק בפעם הזאת, אלא בכל הפעמים. ובכל זאת בחרת
להמשיך, להתעלם מהאמת. תשאלי את עצמך מדוע היה לך כל כך חשוב לשמוע את האמת
ממנה"
המשכנו לדבר עוד כמה דקות, אבל כבר היו יותר מידי הפרעות
מסביב. אני הייתי צריכה להתכונן ליציאה והיא הייתה צריכה לחזור הביתה.
על סף הדלת היא חיבקה אותי.
"כמה טוב שאת כאן!" לחשתי לה.
–
ראית שלנמרוד יש יומולדת?
12/12/1998 0:5
כינוי (אבל גם אני רואה!)
–
(הודעה ללא תוכן)
–
נודניק, כבר אמרת לי את זה לפני חמש דקות
12/12/1998 0:9
@מיקי
miani10@hotmail.com
–
כשדיברנו.
חוץ מזה אני גם יודעת לקרוא הודעות לבד – הפיגור אינו
מוחלט עדיין!
–
אני, יבואן
12/12/1998 1:29
חן, יבואן מצטיין
–
מצטיין
–
אני עורך
12/12/1998 1:30
עדין, עורך דין
–
דין
–
אני פושע
12/12/1998 1:32
ערן, מתעסק בפשע
המאורגן
–
מאורגן
–
אני קבלן
12/12/1998 1:36
אורנן, קבלן בנין
–
בנין
–
חן, עדין, ערן, אורנן ושות'
12/12/1998 1:57
מיכל אור
michal_or@hotmail.com
–
עד כמה שאני מעריכה את היצירות שלך, מה שאתה/את עושה כאן
זה על גבול ההצפה.
אין לי בעיה עם תוכן הודעות, כל אחד וטעמו. הצב את
הודעותיך (בסיגנון זה) בשרשרת.
תודה!
בברכה,
מיכל אור
–
אני לא אני
12/12/1998 4:45
המפגר משדה בוקר *שליד באר שבע*
–
(הודעה ללא תוכן)
–
נדמה לנו
שהחוצפה היא מצידך, מיכל
אוררררר
12/12/1998 12:5
חן, עדין, ערן, אורנן וגם עידוא
–
זוהי איננה הצפה,
להפך הקפדנו בעינין
וחוץ מזה, שינוי
סדר ההודעות קיקל
את משמעותן המקורית
ועל כך רצינו
באמת ל" הודות" לך.
כרגיל כאן בפורום
המנהלת אינה
מבדילה בין טפל
לעיקר
וחבל.
אבל מה אפשר
לצפות ממשהו ששמו
אור?
אולי לחושך, במקרה
הטוב.
–
אני מכיר אותם
12/12/1998 1:44
מאיר
–
הם אוהבים אותי
הם מכירים אותי
–
Are you published ?
12/12/1998 4:47
המפגר משדה בוקר *שליד באר שבע*
–
(הודעה ללא תוכן)
–
נפתח לקהל המבקרים !!!!!
12/12/1998 3:4
Sweet Sacred Dream
–
ברוכים תהיו בצל קורתי!!!!
–
מחפש דחוף מאוד
12/12/1998 9:40
המרטש
komer@netvision.net.il
–
מעוניין להקים להקה בסגנון אלטרנטיבי
מחפש גיטריסט/ית ומתופף/ת בגילאים 12-17
מומלץ מאזור הצפון והמרכז
ליצירת קשר
EMAIL komer@netvision.net.il
ICQ: 5352703
לכתוב למרטש
–
מהמגירה לדיסק 