בתחילה
9/12/1998 22:53
יהודה
avalonrish@hotmail.com
–
בכניסה למסיבה כותבים, לפעמים, "ברוכים
הבאים", מבלי לדעת מי יבוא בשער.
כל שיבוא ברוך יהיה בחום הבית ובתזזית האנשים.
ובתחילת אהבה אומרים, לפעמים, "ברוכים
יהיו ימינו", מבלי לדעת מה יולידו הימים.
כל שיהה ברוך יהיה בחום הגוף ובתזזית האהבים.
–
ולכבוד הימים השלווים שעוברים עלינו
9/12/1998 23:6
יהודה
avalonrish@hotmail.com
–
בעורקי בניאדםכבר לא זורם דם,
חיילימסתערים על הקבר החם,
מנהיג שמצהיר – מאז עד עולם!
בני האדם בחרמש אחוזים,
חיילים למשלוח עפר ארוזים,
מנהיג שמרעים – בנים נועזים!
על בני האדם ירדה דומיה,
חיילימבכים את כל שהיה,
מנהיג ששבוי במציאות לא שפויה.
תפילות אחרונות לא אמרו בעדם,
חייל מוטל כאביון שנרדם,
רק קול המנהיג, באש לא נדם.
ואחד מעט יותר ישן……
23/10/96
מסביב ההרים כנחושת,
ואפר נביאים ודורות.
ברחובות צעדו מלכים,
חזרנו לארץ אבות.
בנכר כסרטן בכלובו,
בין גדרות הלכה ומצוות.
לא הייתה לנו כל נחלה,
רק בלב פיעמו התקוות.
ומדור אלי דור
חוט שני,
נעימת קלרינט וכינור.
ירושת התקוות הם הורישו,
תקווה לתפארת אבות.
והיום התקוות כבר הנצו,
ואפוד הכהן מחושל
מצבא, עצמאות ודם.
ולנו היא ארץ אבות,
אך התקוות, צפורים,
נודדות.
מה תקווה אוריש לילדי,
נחלה נצורה בקרבות?
מה תוחלת ללא התקווה
לשלום, יש לארץ אבות?
–
משעמם לכם כאן?
9/12/1998 23:29
שרונה1
–
ממש לא ייאמן, אבל עורכת האתר הזה, תחת השם
"תפוח" באה אלינו ללוח שלנו כדי לסחוב
משוררים לכאן!
ממש עלוב!
אז לכל הכותבים ולכל המשוררים: אם אתם רוצים שנשמור לכם את היצירות בדפי ווב
משלכם,
תפרסמו אותם אצלנו ב"לוח-דואר". לוח דואר זה מקום טוסס. אין לנו דוד זקן ועייף כמו עתון
"הארץ"
ותמיד אצלנו יש משהו חדש, צעיר,
ומעניין.
אבל בנוסף לכל,
אנחנו לא מלוכלכים. לא נלך לפורום אחר
כדי לגנוב מהם משוררים.
ביי
שרונה
–
אם יהודה הזה נשלח לכאן מלוח דואר אז "המנהלת"
10/12/1998 1:8
מקיאוולי
–
לא עשתה לנו כזה שירות טוב.
ובכלל מלחמות הפורומים האלה כבר עלו על העצבים.
תעזבי פורום מת לנפשו.
–
סליחה, אבל עם כל הכבוד לזכותך להתחסדות
10/12/1998 1:20
ותיק בשטח
–
אני כאן בשטח הרבה זמן ואתם גם הזמנתם אליכם אנשים מכאן –
והרבה יותר מפעם אחת.
הפורום הזה צריך להירקב עוד שנה לפחות כדי להגיע לתת הרמה
של לוח דואר.
–
"שרונה,
אביתר" ושות'
10/12/1998 8:58
מיכל אור
michal_or@hotmail.com
–
* לפני
כמה חודשים פירסמתי (בלוח דואר ובעוד כמה פורומים) את ההודעה הבאה:
"אני מזמינה את כל הכותבות,הכותבים, הקוראים והקוראות
לפורום המגירה של IOL:
http://www.iol.co.il/forums/scripts/forum.asp?forum=77
בפורום המגירה של IOL
תמצאו מגוון כותבים וכותבות, מגוון דיעות וביקורות. הפורום
מיועד לכתיבה, כותבים וקוראים (נושאים אחרים ניתן למצוא בשאר הפורומים המעולים של IOL)
הפורום פתוח לכל ולכל סוג כתיבה – אין צנזורה על תוכן
היצירות.
מערכת הפורומים של IOL
הינה ידידותית ביותר ומאפשרת הצבת הודעות ותגובות, העברה למעבד תמלילים, מנוע חיפוש המאפשר לחפש
הודעות קודמות או את כל כתביו של כותב מסוים וכו… וכל זאת בצורה נוחה וקלה.
מידע נוסף על מהות הפורום ודרך ניהולו ניתן למצוא במכתב
הפתיחה:
http://www.iol.co.il/forums/scripts/openltr.asp?which_forum=77
בברכה,
מיכל, מנהלת פורום המגירה של IOL."
להלן מספר עובדות:
1 – ההודעה הנ"ל התפרסמה בלוח דואר לפני מספר חודשים.
מלבד ההודעה הנ"ל (ועוד כמה תגובות שהתלוו אליה),
מעולם לא פירסמתי בלוח דואר!
מעבר לכך, ברשימת "ההיסטוריה" של הדפדפן שלי, לא
תמצאו אפילו כניסה אחת ללוח דואר!
(ואגב, הדפדפן שלי מציג את ההודעות אצלכם ב
"יוונית" או איזושהיא שפה מוזרה אחרת. כך שאפילו אם הייתי רוצה לקרוא,
אין לי אפשרות כזאת).
2 – שימו לב
להבדלים העבים בין ההודעה שלי לבין ההודעות שלכם (שמתפרסמות כאן ובעוד פורומים של IOL, בתדירות
גבוהה).
השיטה שאתם נוקטים בה, ז"א להכפיש פורום אחר על מנת
להראות עד כמה אתם "טובים" – מעידה אך ורק על רגשות נחיתות וחוסר
ביטחון. אבל אם ע"י הכפשה אתם מרגישים טוב יותר, אז שיבוסם לכם!
אתם מעליבים אך ורק את עצמכם.
* מערכת הערכים שלי אינה כוללת "גניבת משוררים"
או כל סוג של גניבה, ואינה כוללת "התלכלכות".
מעולם לא כתבתי מילה רעה על הפורום שלכם! למעשה מעולם לא
כתבתי אף מילה על הפורום שלכם.
אבל אם כתיבת משפט כגון
"אין לנו דוד זקן ועייף כמו עתון הארץ" גורמת לכם להרגיש טוב, אז היי, מי אני שאמנע
מכם את התענוגות שלכם.
אגב שימו לב כיצד אני הגבתי, כאשר משתתף באורט
"תקף" את זכותכם לפרסם בפורום של אורט
ההודעה של לוח דואר:
http://mop.ort.org.il/forums/scripts/showsm.asp?which_forum=44&mess=24214
תגובת משתתף:
http://mop.ort.org.il/forums/scripts/showsm.asp?which_forum=44&mess=24216
התגובה שלי:
http://mop.ort.org.il/forums/scripts/showsm.asp?which_forum=44&mess=24220
לסיכום: ההאשמות שלכם מגוחכות (בלשון המעטה).
מעבר לכך, דעתי (כפי שפירטתי אותה באורט) היא שיש מקום לכל
הפורומים, כן ירבו.
פורום המגירה של IOL
הינו פורום איכותי ומרתק. אני מפיקה ממנו הנאה מרובה ולא
מרגישה צורך "להתחרות" עם אף פורום אחר (ובטח שלא עם לוח דואר).
שיהיה לכם יום נהדר!
בברכה,
מיכל אור
–
אי אפשר לגנוב אנשים.
10/12/1998 10:1
שנטי
–
וחבל"ז להתווכח על הנושא הזה.
יודעים מיכל שאת נהדרת ולעניין, והעניין אינו טעון
הוכחה……….
ולאביתר , שרונה ושאר המתלוננים, בשביל פורום פרטי יחסית
הגעתם להישגים יפים.
וחבל על הזמן להתלונן………. יותר טוב להשקיע זמן
בשיפורים.
תפרסמו במדור שלכם בקשת הצעות לשיפורים, ואני בטוח שתקבלו.
בהצלחה.
–
ttt 🙂 rrr 🙂 eeee 8-P
10/12/1998 12:43
–
(הודעה ללא תוכן)
–
בא לי עליך הגבר הנחשק….
10/12/1998 14:27
vzubv
–
עם אתה גבר נחשק חמוד ועם זין גדול תשאיר הודעה ותכתוב
בהודעה איך אתה מענג
שאתה מזיין בחורה אולי ניפגש ואז ניראה את יכולת השאר
הודעה אני יחזור אליך
עד שתיכתוב אני דוחפת לעצמי אצבעות….. 😦
–
ששש….. את לא זוכרת מה הסבירו לנו בפגישה השבועית?
10/12/1998 16:18
גם אני בלונדינית
–
1) טמיד טמיד לטקן שגיעוט קתיב.
2) לא לדחוף אצבעות לשקע. זה מסוכן!
3) לא לכתוב יין, יה לא מכובד.
4) לא לאיים על יונה – היא מחרבנת.
5) והכי חשוב : לעולם, אבל לעולם, לא ללחוץ על Submit!
בשבוע הבא, הפגישה היא בנושא "למה אסור לשתות
אקונומיקה"
נתראה?
–
לי נראה שהייתי בפגישה השבועית הלא נכונה בכלל
10/12/1998 16:27
בלונדינית אלק (שורשים חום כהה והכל…)
–
כי אצלנו הסבירו הכל הפוך ממה שהסבירו לכם ובשבוע הבא
המורה אמר לנו שהוא מאד חפץ ללמדנו מדוע יש לשתות אקונומיקה, וככל שנרבה – כך יהיה
לו משובח!
–
בהודעה הקודמת השם החושני שלי לא נתפס….
10/12/1998 14:28
זונה
–
(הודעה ללא תוכן)
–
על החיים ועל המוות
10/12/1998 19:37
תור
–
החיים זה מצב קצר מועד. לעומת זאת המוות……….
לא! טעיתם. בטח חשבתם שאגיד שהמוות הוא
נצחי.
אבל לא. המוות הוא שינוי מצב שמתרחש באפס זמן. לאחר מכן,
האדם כבר אינו מת, אלא פשוט לא קיים בגוף שאנו מכירים. גופה, אינה אדם מת, אלא
תזכורת למצב החי שהיה…..ולמעשה תאי הגוף ממשיכים לחיות זמן ממושך לאחר שהמוח
חדל…. אז? מה שתחליטו מקובל עלי.
ההתייחסות לסוף החיים שונה בין אנשים. כשהאדם היקר לך נאסף
אל אבותיו, ואתה יודע שלעולם לעולם לא תראה אותו יותר ולא תוכל לדבר איתו, זו מכה
עמוקה שנשארת כצלקת לתמיד. יתכן גם שלו המשיך לחיות, הייתם מגיעים במוקדם או במאוחר למריבה או ניתוק
יחסים בגלל הבדלי השקפות….. וכאן המוות הנציח את קשר האהבה ביניכם, שימשיך להתקיים כל זמן
שמקיים אחד מאלו שהוו את הקשר הזה.
אצל רוברט היינליין בספרו "גר בארץ נכריה", מותו
של חבר הוא סיבה לחגיגה. היות ואותו חבר עולה במותו כיתה, ועובר לשלב חיים גבוה
יותר. וכדי לממש את האהבה שהם רוחשים לו, החברים עורכים סעודה ואוכלים מבשרו.
מזעזע. כי אימת הקניבליזם טבועה בדמנו. אבל במחשבה שניה, מה יכול להיות יותר קרוב?
אני גם מאמין שמה שאנשים בוראים מדמיונם וכותבים בספרים,
מתקיים הלכה למעשה בחלק מהיקומים, ואני
סתם ספרות בדיונית.
כבר מזה זמן, שמתי לב שכמעט תמיד לוויות עשויות להיות
מיפגש חברתי משמח. לא כל המלווים הכירו את
הנפטר, ולרוב הם באים, כדי לכבד מישהו מקרוביו של הנפטר.
ולכן כשהם מגיעים, הם פוגשים לעיתים
חבר או חברה שלא ראו מזמן: "אהלללללןןןןןןן. חיוך רחב מאוזון לאוזן לחיצת יד או חיבוק. לא
רחוק מהם
נמצאים הקרובים באמת, וליבם נשבר. אבל החברה……אצלם זה
מיפגש חברתי. הרי לא התראו מזה חמש שנים. ובין מצבות משיש חברוני אדמדם, למצבות
משיש קרארה אפור ומבריק, למצבות מגרניט שחור, צומחת כאן הזדמנות לעדכון הדדי: מה עושים, ואיך הפרנסה,
וכמה ילדים, והמהדרים שבהם זורקים קריאות שמחה על המיפגש המחודש מקצה בית הקברות,
ועד קצהו…. ובסוף אחרי שהגוויה כבר נטמנה באדמה,
הם נזכרים למה הם כאן, ובארשת רצינית עד כמה שאפשר, הם
לוחצים את ידו של המתאבל הטרי, ואומרים לו:" שלא תדע צער. ומיד לאחר שמילאו את החובה הלא נעימה, הם
חוזרים לחברים כדי לחגוג את האיחוד מחדש.
ראיתי גם תאוות מיניות פראיות שמתעוררות בנוכחות קהל מתאבל, בצל מצבות
השיש. אבל זה כבר סיפור בפני עצמו.
לפני מספר ימים, ביקרנו, ביקור ניחום אבלים, את ידידתנו
גלית ובעלה עמית לאחר שאימה של גלית נפטרה.
לאחר חיפוש ברחובות העיר, הגענו לבית ובארשת הכי רצינית צלצלנו בדלת. גלית
קיבלה את פנינו בחיוך של אושר, כשעמית עומד ליד השולחן בפינת האוכל, עם מצלמת
וידאו ביד, ובקול רועם מחלק הוראות לבני המשפחה המצולמים אצלו לפני התור, ובין
צילום למשנהו, הוא מכוון את מצלמת הוידאו לתמונות של הנפטרת ובני משפחתה, ומעלה
אותם אל הזכרון האלקטרוני, בכדי להעבירם אחר כך למחשב. בי זאת לדעת: עמית הוא חובב
מחשבים היסטרי…..
הוא קיבל אותנו בצהלה, והציג אותנו לאביה של גלית,
ולאחיותיה. מסתבר, שפנינה- האחות הגדולה של גלית, גדולה ממנה ב15 שנה. וכשהאמא ילדה את גלית- בת הזקונים, טיילה לה
פנינה ביערות הכרמל. וכשחזרה הביתה, כך מספרת האגדה מפיו של עמית, הסבתא סטרה לה
בתוכחה:" האמא שלך יולדת לך אחות, ואת הולכת
ליערות…….."
וכשעמית מספר
סיפור, ולא חשוב אם אמת או בדיוני, כווולם מקשיבים. כי יש בו בעמית מין התלהבות
נעורים ומבט מקורי על החיים, שמאפשרים לו להדגיש את הנקודות המעניינות בסיפור,
ולהשאירך פעור פה מתדהמה. אפילו אשתי
שמתחילה לרוב לפהק אחרי שני משפטים של בני תמותה רגילים, מקשיבה לעמית מרותקת ואם
אפשר היה , היא היתה נשארת שם להקשיב לו עד היום הזה. ועמית, כאשר הוא מוצא מעריצה
כמו אשתי, רמת התבטאותו עולה והוא מגיע לשיאים של סיפורת
במיטבה.
לאחר מכן, סיפר עמית איך הגיע לארץ הסבא של גלית עם הון,
והשקיע אותו בכל מיני עסקים מבטיחים. ואחר כך, עזב את הדר הכרמל, והתיישב בהר
הכרמל במקום שומם, כשמסביב תנים ושועלים. הוא עשה זאת ממניעי איכות סביבה טהורים:
"אני רוצה לגור במקום עם אויר נקי"…, וללא כל מחשבה עסקית. במשך
השנים, התמוטטו כל העסקים שהשקיע בהם, והוא נותר רק עם הבית שבסביבת 'האויר
הנקי'….. אבל הסביבה הזאת נעשתה הכי יוקרתית בחיפה, וכך יצא שההשקעה החפה מכל
שיקול עסקי, היתה ההשקעה הרווחית היחידה….. לאחר מכן פתח הסבא שהיה דור חמישי
למשפחת אופים, מאפיה גדולה בחיפה, וגם בנו- האבא של גלית עבד שם. ועמית מספר ששנים
מספר לפני שהכיר את גלית, עשו להם טיול מטעם בית הספר למאפיה. והוא זכר בדיעבד שמי
שהסביר לו על המאפיה היה האבא של גלית.
שטף הדיבור של עמית לא פסק, תוך שהוא מצלם באותו זמן, מכיר
לנו את כל בני המשפחה, ומספר אנקדוטות מחיי אותה משפחה. מסתבר שהאמא של גלית חיתה
חדשים רבים בצל המות, והמות היה בשבילה
גאולה, ואיפשר לבני המשפחה שהתייסרו לראות את אימם סובלת,
לנשום לרווחה. עמית שהתנסה באבא שמת צעיר
ביסורים, ובאמא שחייה נמשכים עכשו ביסורים, יודע להעריך את הברכה שטמונה במוות שבא
בזמן. וכשנפטר אבי, לפתע, במלוא חושיו כאשר כל יום צעד כעשרה ק"מ ברחובות
העיר, אמר לי: "אתה לא יודע איזה מזל היה לו וגם לכם." ואני בידעי את
תולדות משפחתו, ידעתי למה התכוון. עמית שמותו המוקדם של אביו הכניס בו פחד מוות
מהזדקנות מואצת, ניתב את פחדיו לנתיב חיובי, והכין תכניות שלמות להקמת בית זקנים
מודרני, שבו יוכלו הזקנים לחיות ואף למות בכבוד. בינתיים עדיין לא ביצע את התכניות
הללו,
אבל אני בטוח שהוא עוד יפתיע.
בהמשך הגיע לשם אמן ידוע מלהקת פרודיות שמשכיבה את הצופים
מרוב צחוק. הוא ידיד של פנינה, שעוסקת באמנויות הבמה….. הוא הוצג בפני כולם
בקולו הרועם של עמית, תוך ציון שם הלהקה….פרודיות הוא לא עשה שם, בכל אופן לא
בזמן שהיינו. ו…. אה עיקר שכחתי. האוכל: בת האחות של גלית הכינה מאפים נהדרים
פיקנטיים שמזכירים קצת את מאפה הסבאנח (תרד) הערבי. אז מה היה שם? חברה טובה, שמחת חיים, שמחת
המיפגש, צילומי וידאו, אוכל טוב. ממש כמו
בכל חתונה מוצלחת.
ובאמת. כולנו יודעים בחוש שזה לא הסיבוב האחרון שלנו, אלא
שלב בהתפתחות. ולעתים, כשמגיע הזמן,
צריך לאפשר לאדם שמשתוקק לכך, למות, כדי שיוכל לעבור לשלב הבא. ואז השמחה הטבעית
היא על כך
שנגאל מיסוריו,
ויכול הוא להמשיך במסע המרתק של חייו הבאים.
בטח שמתם לב, כי הובאו כאן בערבוביה שתי ההשקפות: שהמוות
הוא סופי, וגם שיש גלגולים נוספים.
יש גם נוסחת פשרה: המוות הוא סופו של האדם שבגוף הזה. אבל
האדם ממשיך לגופות נוספים.
–
שיר שכתבתי בשביל הדוד שלי אחרי שלקח אותי לסרט
11/12/1998 0:3
דפנה מרגלית (בת 9.5) מהצפון
–
הדוד שלי
מחליף חברות כמו גרביים
החליף אחת
החליף שתיים
(וזה רק בינתיים)
כולנו אומרים לו
תבחר כבר בחורה
בעתיד זו תהייה
אכזבה בשבילך!
–
בצבא כבר לא עובדים בימי שישי
11/12/1998 1:0
המעורער-מהר-אדר (ליד ירושלים)
–
וכולם חברים של כולם.
עשרה ימים תרגלנו גירוד ביצים
ולינה אצל קרובי משפחה.
מכרתי גיטרה ישנה, ניקיתי את האוטו
החלפתי אי-מיילים וטלפונים, לקחתי
את בת אחותי לסרט, נתתי
טרמפ לאישיות אינטרנטית בכירה
יום-יום צעדתי לחדר האוכל, קינחתי בסופגניה
עד התקרית של היום.
פתאום היום
נפל דבר:
תפסני גשם זלעפות.
–
ובלילות. . .
11/12/1998 1:2
המעורער-מהר-אדר (ליד ירושלים)
–
מתהפך מצד לצד
מגלגל את שיחתנו היומית
בראשי, בשמיכות, בחדר המשחקים שלה
שידענו בו אושר רווי.
מה היה לנו רע?
–
Well מה
היה רע?
11/12/1998 5:20
המפגר משדה בוקר *שליד באר שבע*
היא בגדה.
כך אמרת, לא?
–
היזהרי, האיד נשפך לך על הפנים
12/12/1998 0:40
מקורות יודעי דבר
–
קצת מוקדם מדי
–
בפעם האחרונה שדברתי עם משהו עם מקור הוא דקר אותי.
12/12/1998 4:39
המפגר משדה בוקר *שליד באר שבע*
–
אז בדרך כלל אני נזהרת.
הפעם הסקרנות דוחפת אותי לעשות צעד מסוכן ולדבר אתך.
מה מה מה אתה יודע?
גלה גם לי?
–
זוכרת מה קרה כשדברת איתי?
12/12/1998 10:43
לשון הרע
–
(הודעה ללא תוכן)
–
לא , מה ?
12/12/1998 12:18
המפגר משדה בוקר *שליד באר שבע*
–
.
–
ב"פרו פרוזה": סיפור חדש של נעמה כהן
11/12/1998 10:31
היריב
proprose@iname.com
–
(הודעה ללא תוכן)
–
רדוף – פרק המשך לאורגת החלומות
11/12/1998 15:55
תור
–
"הולך…… הוללללךךךך ……….הולך………..
נתקל מחבק עמודי חשמל
איפה אני?
איפפפפפפפ? ולמאמה השמיים סגואולים כל כאך?
נתקל בחלון ראווה. משאיר אצבעות טובעות על הזכוכייייייייית
האף נמרח ונמחץ אל החלון
זה לא שם שם שם שם……
הולך. כושל מתנדנד
למה דוחפים אותי?
למה נרתעים ממני?
איפה דרידיירה?
הנה את מתוווווקה
מחבק אותך.. את
לא? דרידיירה?
דרידירה?
את כן. ואני אוהב.
אני מסריח? כן. אני מססססס………
לא טבלתי כבר שלושה….. שלושה…..
דרידיירה שלי……. את לא?
אז מי את? מי מי מי?"
מליאן התנהל כושל כשהוא נסמך על האישה שפגש וחשב בשגיונו
שהיא דרידיירה.
בגדיו כמעט מאויינים,
קרן הארבול נשמטה ממנו כבר מזמן, וחיטובי גופו מעטרת ראשו ועד כפות רגליו,
נראים ברורים מבעד לשדה השקוף שכמעט איננו. גם מערכת טיהור הריחות לא פעלה כמעט,
ומגופו עלה ריח טבעי קדמון, שגרם לכל האנשים במדרכת לזוז הרחק ממנו. טארה לא ידעה
למה לא הדפה את הכושל היפה וה'ריחני' הזה
ממנה, ומה גרם לה לרצות לטפל בו. אבל משראתה את האיש היפה הזה מועד, מזוקן בן
שלושה ימים לבוש חצי שקוף, ריחו נודף למרחקים, נטפל לאנשים ברחוב, וביחוד אליה,
מתחבק איתה וקורא לה דרידיירה, הבינה שכאן
יש מישהו שזקוק לעזרה. מסומם? קשה להניח סמים לא נראו על פלנטת שבא כבר מאתיים שנה. אולי רדוף? ואולי משוגה? 'משוגעים' לא נראו כאן מאה שנים מאז החלה
הברירה הגנטית. אבל מדי פעם נולדו כאן משוגים
– כאלה שהמבנה הגנטי שלהם היה בסדר, אבל חלו בו שינויים עכב קרינות שנבעו
משהיה של הוריהם בחלל לא רחוק מחורים שחורים. וגם אלה היו נדירים,
והיו לבושים בלבוש מיוחד בצבעי שחור וצ הוב, שיאפשר להם לקבל עזרה בשעת הצורך.
והבחור לא היה לבוש בלבוש הזה.
נשארה רק אפשרות
שהוא 'רדוף'. היו בשבא מעט מאד רודפים,
וגם הם הגיעו מפלנטות שבהן התושבים לא עברו מיון גנטי. מהגרים לשבא, היו חייבים
בבדיקה גנטית, ועד לקבלת התוצאה, נמצאו בהסגר בירח תרשיש. אבל דיפלומטים, ותיירים יכלו להכנס ללא בדיקה.
וקיומם של רודפים טלפטיים היה סיכון מסוים שעד עתה חיו איתו. פה ושם נראו רדופים,
ששימשו לצורך זה או אחר של רודפים אשר הצליחו להסתנן לשבא. אבל מלבד הרודף המרושע
'שרדו', לא נתפסו עד עתה רודפים נוספים.
טארה גררה את
מליאן איתה לבית האוכל, ודבר ראשון, הכניסה אותו לתא מנוחה.
עם כניסתו הופעל התא, גלי אלפא, ויונים שליליים ואדי שמנים
אתריים שטפו את התא. לאחר חמש דקות, יצא משם מליאן, זקוף ומאוזן.
פניו שלוו, לבושו שב והתהווה, וריחות נעימים נדפו ממנו. שוב היה זה
נגן הארבול האהוב והידוע בשבא. וטארה שמחה שיכלה לעזור
לאדם כזה רוחני נערץ ואהוב.
מליאן זיהה את טארה וזכר הכל. הוא התיישב מולה. ספל של
נקטר פרופוליס חיכה לו על השולחן, זהה לספל שלגמה ממנו טארה. מליאן התיישב, לקח
את כף ידה של טארה בין שתי כפות ידיו,
ואמר לה: "תודה שמשית, על שהחזרת
אותי לארץ השפויים. וזה יהיה בשבילך ולכבודך". צלילים נהדרים מילאו את בית האוכל.
צלילים שחדרו לתוך הנשמה והזכירו לכל השומעים את ערגונותיהם הגדולים ביותר. הם חשו
את עצבונם על מות יקיר, את תשוקת האהבה וגם
את הצער של היותך דחוי. מליאן יצר קשר עם הארבול שבבית האוכל,
והזרים דרכו את כל עצבונו שנבע ממה שקרה
לו בימים האחרונים, את צער הניתוק מאהובתו דרידיירה, ואת שמחת חזרתו לשפיות. וכל
הנוכחים בבית האוכל, שכחו מעיסוקיהם ומתאבונם, והקשיבו לצלילים הנהדרים הממלאים את
חלל האולם. ועיניהם של רבים מהם, דומעות.
טארה היתה קצינת אהבה זוטרה: היא היתה לוקחת את הדווים
והמסכנים, אוספת אותם אל ביתה, ואוהבת אותם בנפש ובגוף. היא היתה מחייה את
נפשותיהם, ומשמחת את גופם ומחזירה אותם אל בין החיים.
כשרונה המתפתח, הביא לה
תהילה בחוגי השלטון, וגם הרבה ממון. ולפני שפגשה את מליאן, אהבה בכל מאדה,
את זוריאן- מדען נשמות ותיק, שתורתו התיישנה, גופו התנוון, והוא איבד את רצון
החיים שלו. אהבתה של טארה, החזירה לו את
רצון החיים, והוא היה באותו זמן במסלול שיקום, שיאפשר לו לחיות עוד מאתיים
שנה. טארה שמחה שנתקלה במליאן שהפך ידיד כזה מיוחד, אשר יודע להסעיר נפשות עד
דמעות, וביקשה ממנו שתוכל להיעזר בנגינתו להבא, כחלק מהטיפול שהיא נותנת. ומליאן,
אסיר התודה, שמח שאמנותו תעזור לטארה להציל עוד חלשים ודוויים.
וכשחזר אל עצמו,
מיד חשב בעצמה :"דרידיירה". שבב התקשורת שבמוחו יצר מ י ד
קשר עם השבב אצל דרידיירה. מליאן ודרידיירה היו שניהם מתנגדים ותיקים
ומוצהרים לשבב התקשורת. אבל לאחר שמצא את אהבתו הגדולה ב'דיירה', והיא מצאה בו,
הלכו שניהם באותו זמן ל'מרכז תיקוני האדם',
ועברו ביחד השתלת שבב. הם שמעו כי בעבר ניצלו רודפים את השבב כדי לתפוס
שליטה על הרדופים שלהם. אבל גם מליאן וגם דיירה לא האמינו שהדבר עלול לקרות להם.
ומלבד זאת, גם נגינת הארבול של מליאן היתה 'מופעלת-שבב'. כך שזה לא היה נסיונו
הראשון בהשתלה.
"מליאן נשמתי" נשמע במוחו קול געגועים של
דרידיירה. "איפה נעלמת לי? אני כבר שלושה ימים מנסה. וקיבלתי ממך תגובות
משוגעות לגמרי. מה קורה איתך אהובי?"
ומליאן סיפר לדרידיירה את סיפור רדיפותו
ואיך יצא מזה
תודות לנפש טובה שפגש ברחוב וחשב בשגעונו שהיא דיירה. "אשוב אליך מאד
בקרוב אהובה נחשקת". סילסל
מליאן בדימויים גבוהים. "אבל קודם
אני צריך לטפל ברודפים".
וכל אשר קרה עם מליאן, דיירה, הרודפים והשלטונות, יפורט
להנאתי, ואולי גם שלכם, בפרק הבא.
–
מהמגירה לדיסק 