כתבתי שיר….
12/10/1998 17:38
שירה
–
(השיר נכתב ביום כיפור)
סליחה אמיתיתשירה
כל פעם שאני עושה משהו רע
ואפילו שכולם אומרים לא נורא
משהו בי נקרע
אנ אזכור ואז ביום אחד
הכל יפתח ואני אהיה לבד
אני אחשוב
ואכתוב.
ואבקש סליחה.
סליחה מכולם
סליחה מאלוהים
סליחה מהוריי
וסליחה גם ממני אם אתם תוהים.
–
סליחות
12/10/1998 18:47
טורוס וקונוס (שותפות מוגבלת(
contour@newmail.co.il
–
– סליחה,
אלוקים, פשוט היינו ח*י*י*ב*י*ם לעשות את זה עם פרוכת.
–
סליחה, דוקטור, אתה בטוח שאתה מבין בזה?
–
סליחה, את לוקחת על זה כסף?
–
סליחה, איפה זה קו סיסים וסלוס ?
–
סליחה, אשתי, אבל הסימנים הכחולים מדגישים לך את העיניים.
–
סליחה, חשבתי שזה האוטו שלי.
–
סליחה, לא חשבתי שאתה כ"כ רגיש למכות.
–
סליחה, מלצרית, את מקבלת במזומן?
–
סליחה, אדוני, מה אמרת על אמא שלי?
–
סליחה, מסעודה, את לא ממש שחורה
–
סליחה, אבל אשתי הייתה קצת יותר שמנמנה, אולי בתא ליד?
– סליחה
ששאלתי
–
סליחה, לא חשבתי שתתנגדי.
–
סליחה, איפה זה מרכז השלום ?
–
סליחה, לזה אתם קוראים אינטרנט ז*ה*ב ?
–
סליחה, של מי האצבע הזאתי?
–
סליחה, אפשר לעזור לך עם הכפתורים ?
–
סליחה, את איתו ?
–
סליחה, תזכירי לי את השם שלך.
–
סליחה, כפרה, לא ידעתי שאת בתולה.
–
סליחה, כבוד הרב, לרך הנימול נוזל דם מהאף.
–
סליחה, טעות במספר יים.
–
סליחה, התבלבלתי בקלפי, אבל כולם התבלבלו.
– אלפי
סליחות, ביבי, לא חשבנו ששרה והילדים יעלבו כ"כ.
–
סליחה, רבין.
–
כמה מילים על אהבה…
12/10/1998 17:42
שירה
–
הוא אהב אותה. הוא אהב אותה כל כך שכשהיה
חושב עליה היה שוכח מכל העולם. היה חושב על השיער שלה על העיניים האפורות שלה. על
השירים שהייתה כותבת. לפעמים על אהבתם. והייתה מראה לו. לפעמים. ואחרי כמה דקות
כאלה של מחשבה הוא היה מתקשר אליה. והיא הייתה עונה לו. והשער שלה והעיניים
האפורות שלה היו מרוכזים בדבריו, בו. היא אהבה אותו. היא אהבה אותו כל כך שכשהייתה
חושבת עליו הייתה שוכחת מכל העולם. היא הייתה חושבת על השפתיים שלו, על היידים
הרכות שלו ועל המוזיקה שהיה מלחין לכבודה והיה משמיע לה. לפעמים. ואחרי כמה דקות
כאלה של חשיבה הוא היה מתקשר אליה והיא הייתה עונה והם היו מדברים.
כזאת הייתה האהבה.
–
לשירה
13/10/1998 1:26
משה והרפורמים
moshe_reformim@thedoghousemail.com
–
אהבנו.
מאוד
אהבנו.
מאוד
נעים ופשוט.
יש לנו ידידה בשם
שירה שמתחתנת השבוע.
אנחנו
מקווים שהיא ובעלה לעתיד אוהבים
ככה.
–
משפשפים עיניים, ולא מאמינים, חזרו
הרפורמים
13/10/1998 1:43
טורוס וקונוס (שותפות מוגבלת)
contour@newmail.co.il
–
* טורוס:
תן לי לשפשף לך, אולי יופיעו כל השדים האחרים
*
קונוס: שפשפי, שפשפי, תמ~נו~ן, שפשפי, יל~ד מזדיין, כן, שפשפי, דיוני~סוס, * אוס
*, * אוס * ,
שפשפי, מל~ך, אני מלך, שפשפי עוד, צפ~נת
נמרוד. עוד.
–
12.10.98 לפנות ערב
12/10/1998 19:45
ניחוש-חוש
–
היא יושבת מולי, מחייכת , ומביטה הישר אל תוך עיני
אין לי מושג מה היא רואה בתוך הדבש.
"אוהבת אותך" היא אומרת ברכות …
אני
לא עונה.
אני מסיטה את מבטי ממנה .
שמש כתומה של לפנות-ערב
מפנקת את פני ומדגישה גומת-חן
כמעט בלתי נראית.
אני מביטה הישר אל שמים ,
מתעקשת להתעלם מהסנוור
מתעלמת ממילות האהבה.
וכך, בעוד השמש מהתלת בין הדבש לצהוב ועיני עדיין נשואות אל קו האופק
הפרטי שלי,
אני שומעת אותי אומרת ל ך כמעט בלחישה:
"אוהבת אותך"
בעודי מחפשת מטוס
–
וואו….
12/10/1998 20:5
ילדונת
Yaldonnet@hotmail.com
–
יכולתי ממש לראות את התמונה…
–
גם אני ילדונת, גם אני.
12/10/1998 21:13
@מיקי
miani10@hotmail.com
–
)הודעה ללא תוכן(
–
ממש לא
13/10/1998 2:51
–
אולי רק בשבת , עד שכל השפנים עוזבים…
–
הפיפטה של פרידלנדר
12/10/1998 20:33
טורוס וקונוס (שותפות מוגבלת(
contour@newmail.co.il
–
* קונוס:
יש לך תמונות מחזור מבית הספר היסודי ?
*
טורוס: לא, אבל אתה יכול לצלם אותי מחובקת עם הטמפון שלי
אם אתה מאד רוצה. אבל מהר, לפני שהדם
יקרש.
*
קונוס: (בוהה ארוכות בתמונת מחזור מכיתה א' שלו) תגידי,
גם את היית מאוהבת במורה שלך בכיתה א' ?
*
טורוס: לא. הייתי מאוהבת בפיפטה של פרידלנדר, בכיתה ט'.
*
קונוס: מה ?
*
טורוס: כן, תמיד הייתי מתאמנת על הפיפטה שלו.
*
קונוס: יא מגעילה, ידעו בבית הספר ?
*
טורוס: בטח ידעו. גם ראו ושמעו. בפעם הראשונה שפרידלנדר
נתן לי לתרגל עם הפיפטה שלו – התעלפתי
והפיפטה נשברה.
אא.ח. כזאת הייתה הנשיקה הראשונה שלי.
עם הפיפטה של ד"ר פרידלנדר. המורה
לביולגיה..
–
09/10/98
12/10/1998 21:17
@מיקי
miani10@hotmail.com
–
כן
כך, ללא היסוס
בדיוק כמו שרצית לשמוע
או שלא רצית
הפליאה שלך הפליאה אותי
או שלא
ואני עדיין לא מבינה כלום
לא מבינה
לא.
–
ירוק מהול בדבש = ס ג ו ל
13/10/1998 2:44
ניחוש-חוש
–
כן
בדיוק את זה רציתי לשמוע
בדיוק את זה,
כ ן
– ללא היסוס.
הפליאה שלי הפתיעה אותי
כי ידעתי
שתגידי
כ ן
ולא היה לי מעולם דבר כל כך בטוח
כמו
ה כ ן הבטוח שלך
ולא היה לי מעולם כל כך בטוח
כמו באהבה שלך !!!
אומר לך הכל, אספר לך עלי ,
כדי שתביני ,
הייתי צריכה לעשות זאת מזמן…
ואם רק תהיי נכונה להקשיב ולדעת –
אעשה זאת , אם לא
מאוחר .
לא טעית בי .
היי שלמה עם רגשותייך
הם לא הטעו אותך …
הייתי בדיוק כמו שחשבת, כמו שאת יודעת,
וכך גם אשאר
לבד דבר אחד:
עם
ה- לא שבו סיימת לכתוב לי
עם ה-
ל א שבו סיימת ,
משהו
בי מת .
מה
הסיבה ומהו הפחד המקונן בי
–
13 באוקטובר
12/10/1998 21:27
דפקט עם הפרעות באפקט
–
כל הלילה לא הפסקתי לכתוב.
כאשר סיימתי את היצירה, שכללה עשרות
עמודים, משוכנעת שאזכה בפרס נובל,
התמוטטתי.
לפנות בוקר שרפתי את הדפים המקודשים
והייתי בדרכי לבית-החולים.
יומי הראשון במושבת המשוגעים זכור לי
במעורפל.
נלקחתי לחדר ונתבשרתי שזהו מעוני החדש.
ניצבתי בכניסה, מביטה ארוכות בחדר המסויד,
במיטות המפוזרות סביב לקירות,
ובעיקר במפלצת כפופה, חסרת-שיניים ובעלת
חוטם פחוס וארוך,
שנדמה יותר לחתיכת-בשר שמוטה שנפלה לה
מהמצח.
"תוציאו אותי מכאן" צרחתי.
אישה קטנה, מקומטת וצפודה נכנסה לחדר.
במבט ראשון חשבתי (ניתן להתווכח על מצבי
כ"חושבת") שמדובר בגרעין של זית שחור,
מדבר ומהלך אלא שזו הייתה בנימינה.
נפלתי לרגליה, אחזתי בחוזקה, עד שסימני
ציפורני יצרו פסים לבנים אנכיים על שוקיה,
והתחננתי לנפשי.
"ואם אתן לך חדר משלך תבטיחי
להירגע"?
כמובן, שהסכמתי מיידית.
חדרי החדש היה אמנם צר ולבן להחריד אולם
כלל חלון גדול משקיף לחצר פנימית,
כיור וארון, המיטה הייתה גבוהה מדי (או
שאני מדי נמוכה).
איכשהו טיפסתי למרומי המזרן והתיישבתי.
בהביטי מטה אל החריצים בין המרצפות חשתי
כמו "הנסיכה על העדשה".
אדם לא מוכר הופיע בפתח ומסר לידי מדים
חדשים.
בטוחה הייתי כי בשלב זה גויסתי ליחידה
פוסט-צבאית, סודית, וכי כל האנשים מסביבי
סוכנים חשאיים בתפקיד, לכן תמהתי מדוע
המדים דומים יותר לפיג'מה מפוספסת.
פשטתי את מדי הירוקים והחלפתי לאלו
החדשים, מבלי להתלונן,
כיאה לחייל צייתן.
צללתי לתוך הסדינים המעומלנים ועצמתי את
עיני, קולות רבים מדברים בראשי,
המיטה משייטת בחדר והוילון מתנדנד על
הקיר.
אחרי זמן מה (לא זוכרת מתי בדיוק) הופיע
שוב אותו אדם, אברהם (כך הציג עצמו הזר),
ובידו מזרק גדול.
לא הספקתי לומר "ל.מה"? ומחט
חדה ננעצה בישבן ופצעה את העור.
איך יתכן שמעוללים לי דבר שכזה והלוא
בשליחות אני נמצאת.
חומר אפור זוחל בוורידי, עוקף את הלב
וחודר הישר אל תוך הגולגולת.
הכל כאב! רציתי להתרומם וללכת אלא שאברהם
קרא: "את לא הולכת לשום-מקום".
במהירות קרב למיטתי, חשף שתי רצועות, הדק
באבזם ויצא את החדר.
מרותקת למיטה, קשורה, נעזבתי בחדר חשוך.
דמעה רודפת דמעה, מחשבות-שווא רודפות אותי
ואני לא יכולה לברוח.
–
מזכיר קצת את המקרה של אחותי השניה,
חיה-המתה
12/10/1998 21:32
האח החורג למש' חורגין
–
חיה ?
–
קראת לי?
13/10/1998 1:11
חיה-המתה, משפ' חורגין
–
לא, כי לא הייתי בטוחה אם זה קול פנימי
שלי או חיצוני.
–
נו ואני כאן המשוגע
13/10/1998 1:31
דפקט עם הפרעות באפקט
–
יושב כאן בן-אדם סובל מרטיב את המקלדת,
שופך מועקה,
מיילל לירח,
בולע כדורים.
והנה כל משפחת חורגין ושות' מתעלקת לי על
הנשמה.
ילדים הביתה!
יש לי אחלה פסיכיאטר בשבילכם רוצים?
–
לא-תודה-כבר-אכלנו-כדורים-בבית.
13/10/1998 1:49
חיה-המתה, משפ' חורגין
–
(הודעה ללא תוכן(
–
משורר מזויף
12/10/1998 21:52
המעורער-מהר-אדר (ליד ירושלים(
soul_musician@hotmail.com
–
למשוררים, אומרים, נפש עדינה
ראיתי משורר אחד
שבכה על פרח שנבל
קבר אותו ברוב פאר, אבל
עבר על פני גופתה המתה
בהליכה מהורהרת, ושירית, ושקטה
וחרז חרוזים לכבוד השמיים.
אני יודע מה שאני מדבר
אני גם, קצת, משורר
ואולי אותו אחד.
–
זה לא בריאות הנפש פה, אז למי שלא מתמצא,
13/10/1998 1:38
הפסיכיאטרים של המשפ'
–
אפקט זה רגש אצל משוגעים.
–
איזה מזל. . .
13/10/1998 1:47
דפקט עם הפרעות באפקט
–
שיש כאן עובדת סוציאלית. . .
–
ברל'ה, ברל'ה, צא החוצה. . .
12/10/1998 22:56
טורוס וקונוס (שותפות מוגבלת)
contour@newmail.co.il
–
* טורוס:
שמת לב איך השבלול תפס פתאום פוזה של מראיין. . .
*
קונוס: כן, ופתאום יש : "הנהלה", יענו ריקי. . .
*
טורוס: וואלה, והסמדר הזאת נעלמה. . .
*
קונוס: מה סמדר, בחייך. תמנון ! מוישה והרפורמטורים ! הזבובים ! הלטאות !
*
טורוס: וואלה, ומה קיבלנו במקום: את קובי אוז הקוסם, והמשפחה הזאת. .
*
קונוס: . . עם החרבונות בפרהסייה.
*
טורוס: והמטורללים האלה, ת'שמע, אני ממש בדיכאון, והיום בכלל שמחת תורה !
*
קונוס: שנעשה שמח ?
ברל'ה, ברל'ה, צא החוצה. . .
טורוס וקונוס יקנו לך עוגה. . .
*
טורוס: לא עוזר.
*
קונוס: תעשי עם הלשון, תאמיני לי, ברל'ה יצא כמו גדול !
–
חילזון
13/10/1998 1:29
בלי חיפזון
–
שבלול חלול זה כמו
חבית בלי תחתית, קונוס בלי טורוס, עשן בלי
אש, פריס בלי אייפל, משה בלי הרפורמים, אמנון בלי תמר, דורותי בלי טוטו, קפה הפוך
בלי קצף, ירושלים בלי זהב, תל אביב בלי הפסקה, סוף בלי התחלה, עלייה בלי ירידה,
פורום בלי שבלול.
קקקררררחחחחחחחחחחח, אני מצטערת, לא
התכוונתי לדרוך עליך, ואפילו עוד לא התחיל החורף.
–
זה כמו תמנון בלי שועה(שריר?)
13/10/1998 2:5
אודין
guytag@isdn.net.il
–
)הודעה ללא תוכן(
–
אודין בשטח?
13/10/1998 2:28
קונוס וטורוס (שותפות במתח)
–
(הודעה ללא תוכן(
–
גם איש מחשבים, וגם מושך בעט ? אודין
13/10/1998 2:51
המשורר האולטימטיבי בן-זמננו
–
(הודעה ללא תוכן(
–
אני שמח
13/10/1998 15:54
שבלול
–
רק להגיד..
ישבנו ביחד..
ידו רועדת מסיבה עלומה..
עיניו תרו ללא הפסק אחר דבר מה לא ברור
בחלל החדר,
לפתע..התרומם על רגליו והחל זועק בקולי
קולות..
ידיו אוחזות בחוזקה בשערות ראשו הדלילות
ופניו מתעוותים לבלי הכר..
שברי קול ושריקות חדות פרצו בערבוביה
מפיו..ריר קצפי לבן כיסה את סנטרו ..
לחיו האדימו ועיניו נראו כמאיימות להתפרץ
מחוריהן השחורים..
הבטתי בו ושמחתי…
שמחתי על העומד לבוא..
הוא כיווץ את אגרופי ידיו והטילן באויר..
ובעודו עושה כך קירב את פניו אל שלי עד
שיכולתי לחוש בהבל פיו החם…
הוא התבונן לראשונה בעיניי ולחש לי..
"..אני..אני שונא אותך!"
"אני שמח" עניתי..
עכשיו כשזה יצא, יהיה מקום לאהבה..
–
תאמין לי, שבי, אין מקום לאהבה.
13/10/1998 18:0
ציפורה, משפ' חורגין
–
אמנם it's a thin line between love and hate
אבל כשמבטאים שנאה, מסוגלים להרגיש אותה,
אז מתענגים עליה ואין מקום לאהבה.
הנה, דוגמא, אתה יודע כמה זמן לקח לי
לשנוא את אבי משפ' חורגין, אבל עכשיו אני עושה את זה באהבה.
ואה, כן, אני צריכה להגיד עכשיו חרא עולם.
–
the best MP3 site :
http://kodman.cjb.net
12/10/1998 22:58
kodman
kodman@altavista.net
–
–
דכאון, להישיר מבט, וגמול
13/10/1998 1:58
לולה
–
דכאון, ככל דבר, גם הוא תלוי זמן, מקום
והקשר. שונה גוש בגרון בלנינגרד על שפת המויקה, מגוש תל אביבי מהביל המאיים לפרוץ
את דרכו ולהרטיב את העינים. ובכל זאת, העצבוביות הקטנה, הפולשנית הזו המאיימת
להציף את התודעה ולהרטיט את הגוף בבכי, עשויה אולי להפוך גם אותי לבת דמותם של
בעלי הנפש הסוערת והנשמה היתרה דוברי הקירילית.
ולא נוחמתי. עצוב וקשה. וקשה עוד יותר
להודות שעצוב וקשה, ואפילו בודד, אחרי שתיאטרון הבובות הפרטי שלי הלך לישון,
והבובות נעטפו זו אחר זו, ושקט, וריק, ועצוב (וסליחה על חיבתי היתרה לפסיקים ועל
ההעטפות בהם, זה פשוט לא הרגיש נכון בלעדיהם). כן, עצוב. עצוב ואף לא קל. וכצל
מאיים נועצת בי מבט קר ההכרה שהאור בקצה המנהרה עשוי להתגלות בדיוק באותה המידה בה
הוא עשוי שלא להתגלות. וצריך לקפוץ את כפות הידיים חזק חזק, עד שהצפורניים תפצענה
כמעט את הבשר, כדי להרגיש, ואפילו זה כאב בלבד. ולנסות להבליע את הגוש ולשלוט ברעד
הזה בזוויות הפה, ולקוות (אוי כמה שהמילה הזו אנמית), או מוטב, לזקוף את הקומה
ולהישיר את המבט ולנסות לגמול לחיים בחיוך ניטשיאני חובק ולועג באחת.
–
תמשיכי, תמשיכי, אפילו אודין האגדי כבר
כאן * אוס *
13/10/1998 2:38
קונוס וטורוס (שותפות משפשפת עיניים, וכ')
–
(הודעה ללא תוכן(
–
בשיא הכאב והדיכאון את עסוקה בפסיקים?
15/10/1998 8:26
–
(הודעה ללא תוכן)
–
מהמגירה לדיסק 