13/3/1999 0:46
אני
–
דיאלוג שותק
ומילותיך אלי שותקות
ושתיקתך רווית מילים
דומה שחיפשת
אותך בתוכי.
בשתיקתי אליך כעת
אני מדברת
ומילותי השותקות
לך מנסות לומר
שמכל המילים שבמילון
את הנרדפות
הותרתי במקומן
כשתחפש אותך בי
כל שתמצא הן מילים משלימות
למילותיך שלך
עכשיו יש בי קצת ממך
יותר ממני.
ובעצם כשאמרת שאתה אוהב
התכוונת
שאתה אוהב את עצמך
את איך שאתה נראה
דרכי……
–
את ישנה עכשיו.
13/3/1999 2:31
אוהד באך
–
קובץ חדש. מסמך ריק. עברית.
עריכה. בחר בהכל. טהומה .12 .
את ישנה עכשיו. עבדתי עד השעה הזאת ממש.
יום שישי. את נחה מהשבוע. תקופת בחינות. כל שעה מובאת
בחשבון.
היום מין יום מנוחה כזה. אחרי שבוע מטורף, או שסתם הפכת
מפונקת.
מרגישה קצת רע, על בטלת היום, אבל מגיע לך. תשני.
עשית יופי של פשטידה, קראת את "החיים כמשל"
וראית איזה סרט אירי,
לא יודע, שמעתי רק את היריות והצעקות.
דיברת עם ההורים, הם התחנפו אליך ואת אליהם. מתגעגעים.
אחות של סבא מתה והייתה לוויה. סבא מעצבן את אימא ואימא
מעצבנת את אבא. אחותך עצבנה את כולם, גם אותך, גם היא רוצה
את הפינוקים שלה, אבל לא יכולה כי יש לה ילד בן שנה וחצי.
זה אחריות. ואת מספרת לה איך אני דואג לך יפה, והיא חושבת
לעצמה:
חכי, חכי.
את ישנה. ואני עם קצת תדלוק עכשיו. מודה. אל תכעסי עלי. גם
אני צריך
את הפינוקים שלי לפעמים. כל היום עבדתי. יום שישי היה
היום. לא יצאנו,
לא הזדיינו, רק אכלנו בצהריים את ארוחת הבוקר המתפנקת, שאת
כל-כך אוהבת. ומאז רק עבדתי. נכון, ניסית באמצע להסית
אותי, אפילו
שילחת אצבעות, בתובענות לא אופיינית לך, אל מבושיי הזכורים
לטוב
מאתמול, אתמול היה אחול-מניוקי-זיון, לא יודע מאיפה יצא
ככה, זאת את.
את ישנה עכשיו . אני בדרכי. קצת נפרדנו היום, וזה טוב.
לא סתם יש לנו שני login name
נפרדים. בשביל הביחד הזה, שקורה
יותר ויותר. לא יודע אפילו אם את שמה לב, אבל לאט לאט
את הופכת לברירה היחידה שלי.
ושלא תתעוררי לי פתאום. תשני. תחלמי על מה ומי שאת רוצה.
אני כאן.
ואת אפילו לא יודעת.
אין לי מושג למה.
–
חיוך ענק, זה מה שקרה לי
13/3/1999 2:36
המטורפת
revital_z@hotmail.com
–
עוד נותרו בחורים טובים.
אתה מביא לי תקווה ללב.
באמת.
מתה על הכתיבה שלך.
–
חיוך נוגה, דמעות בזוית העין
13/3/1999 3:3
מלפומנה
–
כי אני פולניה כזאת, לא יעזור כלום (ניסיתי, בחיי. ולא רק
אני)
ולמה אני אף פעם לא מוצאת את האנשים האלה, שיודעים להצחיק,
לרגש, לאהוב.
ואם פעם תעזוב את הפוסטמה, תוכל למצוא אותי משוטטת ברחוב
בשמלת ויניל אדומה ומגפים עד הברך, מחפשת אהבה לחצי שעה ב-50 שקל בחצר האחורית.
–
איזה כיף לה. גם אני רוצה ככה
13/3/1999 9:55
@
–
(הודעה ללא תוכן)
–
קסם הכתיבה השלווה
14/3/1999 23:55
LoneStar
shin13@netvision.net.il
–
הוא מה שקנה אותי. למרות מערבולות הנפש. אהבתי.
–
לפני ארבע שעות הלכת
13/3/1999 2:57
המטורפת
revital_z@hotmail.com
–
ואני כאן, מהורהרת יותר מתמיד, חושבת המון, מנסה להבין.
לפני שבועיים נחתת, אחרי שבעה חודשים שלא התראנו.
חזרת עם זקן, וחיוך ענק, וניצוץ בעיניים, ומה לא.
וישבת כאן, ממש כאן, וחייכת את החיוך הכל כך מוכר שלך,
ונגעת בי עם הידיים החזקות שלך, וליטפת לי את הלחיים,
ואפילו אמרת שהתגעגעת.
גם אני התגעגעתי. המון-המון. היו ימים שחשבתי שאני הולכת
להשתגע.
היו לילות שחשבתי שאני הולכת לתלות את עצמי, לחתוך ורידים
ולירות
לעצמי בראש ליתר בטחון, רק מתוך געגועים.
ועכשיו אתה כאן, בארץ הזאת שנראית לך כל כך קטנה ומשוגעת
והזויה מתמיד.
היה לך טוב שם, עם הטיולים הרגליים, והכתיבה שלך,
והמחשבות, וכל העסק
הזה של ניקוי ראש.
ואני הייתי כאן, סופרת את הימים, מחכה שיגיע מרץ 99,
והנה הוא הגיע, וגם אתה, וחשבתי שאני אקבל שיתוק כשאראה
אותך.
שאני אחבק אותך עד שלא תוכל לנשום, שאכסה את כולך במלא
נשיקות קטנות קטנות כאלה, כמו שאהבת, ו……
זה לא קרה. ישבנו ככה, ביחד, חצי מחובקים.
סיפרת לי מה עבר עלייך כל הזמן הזה, על נופים, ואנשים
וריחות וצבעים.
ואני ישבתי לי, מביטה בך ולא מבינה למה אני לא מתרגשת כמו
שחשבתי שאתרגש.
ואז קמת ונישקת
אותי במצח והבטת בי במבט מבולבל.
והלכת.
ואני נותרתי כאן, מהורהת, משחזרת את השיחה שלנו,
ומנסה להבין לאן לעזאזל נעלמו כל הרגשות שלי כלפייך.
עדיין מנסה.
לילה טוב, אישלי.
לילה טוב.
–
יפה, ונוגע ישר במקום של התהיות.
13/3/1999 8:45
שלום
anti945@hotmail.com
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
13/3/1999 9:29
Kipod
kipod@netvision.net.il
–
כן, את עדיין כאן. מהורהרת מתמיד, מהורהרת מדי.
ואני חוזר לארץ הקטנה הזאת, ואלייך, אחרי כל כך הרבה זמן,
ואת עדיין כאן מחכה. והארץ כל כך קטנה, וגם את, נראית קטנה, או בעצם רחוקה, לא
שייכת. אולי אני בעצם לא שייך?
ואני מספר שוב את אותם הסיפורים שסיפרתי לכולם, אותם מקרים
משעשעים, או שקודם שיעשעו אותי. כמה פעמים אני יכול לדבר על אותה מסעדה שכוחת אל,
והטבח המטורף שלה?
ועכשיו אני שוב כאן. חשבתי, שאולי כשאחזור, תזנקי עלי,
ותחבקי אותי עד שלא אוכל לנשום, ותכסי אותי בנשיקות הקטנות האלה שתמיד שנאתי. יותר
טוב ככה.
ואני נזכר בשקט הלבן ההוא, שאפף אותי, ומתגעגע – מתגעגע
ל-'אין'. אין צרות, אין בעיות, אין מחויבויות.
ואני קם, ויושב, וקם. ורוצה ללכת, אבל לא יודע לאן, העיקר
ללכת, רק ללכת כל הזמן, אבל לא יודע לאן.
מנשק אותך במצח, והולך. לא יודע לאן.
לכי לישון, ילדה, וגם אני אלך. לא יודע לאן.
–
מה זה כאן?
13/3/1999 13:42
טורוס וקונוס (חברה שיתופית 1999 בע"מ)
–
"פלורנטיו" ?
–
13/3/1999 15:56
מה זה שמאלני….
–
(הודעה ללא תוכן)
–
מצמרר…
13/3/1999 16:1
אור
–
גם אני כותבת ,
וגם אני כותבת קצת שונה מאחרים…
ולא כל שיר אני מסוגלת להבין…
אין ספק שריגשת אותי,
ממש מצמרר!
–
ואולי… רק אולי… ככה…
15/3/1999 0:0
LoneStar
shin13@netvision.net.il
–
מותר קצת להודות שלא ממש אליו התגעגעת?
ואולי… ככה רק קצת… להודות בינינו לבין עצמנו שלפעמים
מתאהבים בתשוקה ולא במושא השתיקה…
… רק ככה בינינו לבין עצמנו כשאף אחד לא שומע?
–
הזיות פרוזאק – לכאורה מונולוג:
13/3/1999 5:11
קצה
–
יום שלישי האחרון
נכנסתי אל הפסיכיאטר שלי ואמרתי לו –
ד"ר יש לי
הזיות פרוזאק.
אמר: מה זה?!
אמרתי: לא אומרים "מה זה?!", אומרים
"סליחה?"
אמר: סליחה? (שזה לחלוטין דבר בלתי מקצועי בעליל לפסיכיאטר
להגיד למטופל שלו).
אמרתי: הזיות פרוזאק.
אמר: אין דבר כזה.
אמרתי: אז ממה ההזיות?
אמר: אין שום קשר. אין שום קשר בין ההזיות לתרופה.
אמרתי: אז ממה ההזיות?
אמר: ההזיות מהמחלה. לא מהתרופה.
אמרתי: והתרופה מה?
אמר: נגד דיכאון.
אמרתי: וההזיות מהמחלה?
אמר: מהמחלה.
אמרתי: אז למה התרופה במקום לעזור למחלה גורמת בעיות?
אמר: איזה סוג של בעיות?
אמרתי: הזיות פרוזאק.
אמר: אין דבר כזה.
אמרתי: לי יש. עובדה.
אמר: גם אם יש לך הזיות. אתה לא מוסמך לקבוע ממה הן
נובעות. רק איש מקצוע יכול לעשות דבר כזה.
אמרתי: גם אני איש מקצוע.
אמר: כן. אבל ממקצוע אחר.
אמרתי: אה.
אמר: על מה ההזיות שלך?
אמרתי: פרוזאק. הזיות פרוזאק.
אמר: אתה שופע התנגדויות היום.
אמרתי: זה לא אני מתנגד – זה אתה. אני אמרתי
הזיות פרוזאק אתה אומר שלא. איך יכול להיות שאני יוצא כאן המתנגד?
אמר: אתה המטופל – ההתנגדות זה ממך. לי אין
אינטרס.
אמרתי: מה זאת אומרת אין אינטרס? אתה המטפל, לא?
אמר: יש אינטרס – אבל לא להתנגדות.
אמרתי: אהה.
אמר: אני חושב שיש לך הפרעות בפרספציה.
אמרתי: במה?
אמר: בתפיסה.
אמרתי: אתה זה שלא תופס. אני אומר לך – הזיות
פרוזאק, ואתה – כלום.
אמר: כן. ללא ספק – הפרעות בפרספציה. אתה חווה
את זה כהזיות.
ומהר הוסיף: הזיות. לא הזיות פרוזאק. סתם הזיות.
אמרתי: תעביר אותי תרופה, ותראה – פנתר (מילה
אקזוטית פנתר – מההזיות פרוזאק באה לי).
אמר: ציניות לא מקדמת אותנו לשום מקום.
אמרתי: וההתנגדויות ממקודם, זה עדיף?
אמר: רק עם מעבדים אותן.
אמרתי: אוקיי – נסה אותי.
אמר: מה דעתך לנסות לעבור לתרופה אחרת?
אמרתי: לאיזה?
אמר: זה משהו חדש – קוראים לזה סרוקסט.
אמרתי: לא תודה. זה לא מתחרז עם פרוזה. אני הולך רק על
תרופות מתחרזות.
אז הוא אמר: המממ… זאת חריזה נשית, לא?
אבל זה כבר סיפור אחר.
–
כל יום לומדים משהו חדש
13/3/1999 5:13
קצה
–
בכל מקום שיש מספר מג'וברש צריך להיות "דאש" שזה
כמו מקף רק יותר פלצני.
תקעו לי ג'יבריש בדש היואל האלה…
–
וואו, אני רץ
13/3/1999 16:24
חרק 2000
–
לבית המרקחת הקרוב
–
גדול!
15/3/1999 0:6
LoneStar
shin13@netvision.net.il
–
עושה כיף לקרוא. עובדה!
נ.ב.
אצלי אין שום מספר מג'וברש. אני רואה רק דאשים.
אולי ההזיה מהפרושאק הביאה לך את זה?!
–
From another forum, but read
it.
13/3/1999 8:38
Kipod
kipod@netvision.net.il
–
http://www.iol.co.il/forums/scripts/showsm.asp?which_forum=170&mess=510919
–
המרד
13/3/1999 11:3
פרוקסימה
scholar_1@hotmail.com
–
אדם קטן אמר אסור
האמנתי
אדם קטן אמר עשה
עשיתי
אדם קטן ציווה
צייתתי
אך אז קרתה התאונה
והוכיתי
בתבונה
אדם קטן אמר אסור
פקפקתי
אדם קטן אמר עשה
עשיתי
אדם קטן ציווה
צייתתי
עקב שימוש מוגזם ובלאי
פחדי
אזלו מהמלאי
אדם קטן אמר אסור
עשיתי
אדם קטן אמר עשה
חיפפתי
אדם קטן ציווה
סירבתי
התאספו אז ציוויים,הורים,מורים,ומפקדים,איסורים ומנהיגים
ועל
מוחי היו צרים.
אך מצאתי הריפוי בעזרת עפעף רפוי ,
אצבעות לא נחוצות באזניים נעוצות,
ולהשלים את המיסוך,
זמזמתי לעצמי בקול מעוך.
בין לבין ההמהומים החלו הם נעלמים,
וכשפקחתי את עיני גיליתי תופעת לואי,
קיר מרופד סגר עלי.
אדם קטן שאל
עניתי
אדם קטן שאל
בהיתי
אדם קטן שאל
בכיתי
בין גלולה למכת חשמל קרה
נחתה עלי ההארה
אדם קטן שאל
חייכתי
אדם קטן שאל
החכמתי
אדם קטן שאל
הבנתי
מאז אני וציוויים
אורתוגונלית
מתקיימים
אדם קטן אמר אסור
חייכתי
אדם קטן אמר עשה
צחקתי
אדם קטן ציווה
ריחמתי
ריחמתי.
–
אהבתי מאוד!
15/3/1999 0:8
LoneStar
shin13@netvision.net.il
–
(אין TOHEN להודעה)
–
אוספת הקנקנים
13/3/1999 11:7
פרוקסימה
scholar_!@hotmail.com
–
אני ויוסי היינו חברים מילדות
חיבבתי איתו כי הוא היה גורם לי לחשוב על דברים שלא הייתי
חושבת או מגיעה אליהם בלעדיו.
יוסי היה קטן ומאוד מאוד מכוער, לא סתם כיעור שיגרתי אלא
משהו שצורב לך את הרישתית וגורם לך
למצמץ.
אבל יותר ממה שהיה מכוער , היה חכם.לא סתם חכם, אפילו
המורות היו שואלות אותו כשלא היו
בטוחות במשהו.
בתיכון היה ברור לי שיוסי התאהב בי , הוא התחיל להעיר לי
כל מיני הערות על הבחורים שיצאתי
איתם , על כך שאני בוחרת אותם בעיקר לפי המראה ןכשאמרתי לו
על "אז מה רע בזה?",
זה פשוט שיגע אותו
הוא ניסה להסביר לי, אבל כמה שהיה חכם לא הצליח לתת לי הסבר משכנע.
"מה שחשוב זה לא הקנקן אלא מה שבתוכו" היה אומר
אבל ידעתי שהוא מתעניין בקנקן שלי
שנראה ממש טוב למרות שהוא הכחיש .
בחנתי אותו ע"י זה שהייתי אומרת משפטים אידיוטיים
לחלוטין והוא היה מתיחס אליהן כאימרות שפר,
כאילו היה מנסה לשכנע את עצמו שהוא נמשך למה שבתוך הקנקן
שלי.
מסכן,
מלכתחילה לא היה לו סיכוי איתי, כי אני אספנית של קנקנים
ואם גם יש להם ידית גדולה אז מה טוב.
שהבין לבסוף שלא אהיה שלו החל שוקע במלנכוליה, הוא החל
לקרוא בכל מיני ספרים משונים,
לחפש את עצמו ולהתקרב לדת.
החלטתי לנתק עימו קשר כי כבר לא אהבתי את מה שהפך להיות
וידעתי שאם אשאר עימו בקשר
שנינו ניפגע.
הפילוסופיה שלי שיוסי מעולם לא קיבל הייתה שאם הקנקן יפה
אז גם מה שבתוכו יראה יפה .
יש כאלה שיגידו שזה עובד גם ההפך , אבל לי זה נראה חשוד
כי כשמישהו אומר לי את זה בדרך כלל 10 דקות אחר כך הוא
מנסה להתחיל איתי..
–
במלאות שנה
13/3/1999 12:34
החרדון
–
קרום לח מכסה תכלת-עיניים,
צמר גס משפשף בשר,
גוף קר ניתק ממיטה חמה,
אדם שוקע בהזיות על זקנה.
לילה מתחלף ביום,
חתולים מנומנמים מציצים מפחי-אשפה.
אישה עטופה בקמטים ומהודקת בחלוק אדום
ממהרת לשוב אל שיגרת יומה.
גופה הכבד מתנדנד בין חדרי הבית,
ידיה הגדולות שוקדות על התקנת פת שחרית.
במטבח קטן מורחת על צנים שכבה נדיבה של חמאה,
בעלה מגרגר בהנאה לעומתה.
שמש תלויה בחצי היום,
חתולים מייללים מתחת לחלון ביתה.
חזה אדיר מתנודד בהתאמה עם מכונת ZINGER ישנה,
כיסוים חדשים תופרת ביד אמונה.
יוצקת חום וזיעה אל נייר מכתבים,
סבתא רוקמת ברכות לאהובותיה.
ירח בוקע בשמים,
חתולים מיוחמים צורחים בחצר בית משותף.
אישה עטויה בתכריכים וחנוטה בנעלי בית,
מזדרזת לסיים את יומה.
חלוק עבה מתחלף בכותנת שקופה,
פנים מאופרות נשטפות בקפידה.
על מיטת עץ רחבה שוכבת אישה זקנה,
מתבוננת בתמונות אהובותיה לפני השינה.
קטרקט מתגנב אל ירק-עיניים,
המית מים מתעופפת מבין חניכיים,
נשמה ניתקת מגוף,
בשר שוקע אל תוך עפר.
–
למה הפסימיות?
14/3/1999 0:7
הזבוב
hazvuv@walla.co.il
–
ועיקר שכחתי
בהצלחה מחרתיים 🙂
את השיר דרך אגב פחות אהבתי מדברים קודמים שלך, אבל אני
ממורמר מעט היום אז לא לקחת אותי יותר מדי ברצינות 🙂
–
מהמגירה לדיסק 