סגול זה זיכרון או אשליה?
21/3/1999 1:49
@מיקי
miani10@hotmail.com
–
כבר זמן מה שהתמונה הפכה לחלק מהתפאורה
כבר זמן מה שהשלמתי עם היופי הזה
כבר זמן מה שהמשאבה פועמת, למרות החורים
רק שכל נשימה מלווה בשריקות חרישיות, כמו שאני.
ובלילות, האישה שלי שוכבת, מחכה לי
לפעמים אני באה אליה, נוגעת, מרגשת, מענגת
והימים רגועים, חולפים, שקיעה רודפת זריחה
הבזקים נדירים ממיסים פסים שחורים
מעטים מידי, נדירים מידי
אל מול הצללים, אל מול עיניים של אש
אני כבר לא צועקת ולא לוחשת
אני כבר לא מנסה לזכור ולא לשכוח
רק מנסה להתרגל
ואף אחד לא שומע
אני שותקת וממשיכה לחפש את הצבעים
ואף אחד לא יודע
אני שותקת וממשיכה לחפש את הרסיסים
ואף אחד לא נוגע בי
אני שותקת ותוהה אם שמיים יכולים בכלל להיות סגולים.
–
D20
21/3/1999 14:23
Nuk
–
המספר הגבוה לא השאיר מקום וספק: משהו חייב להיעשות.
אספתי בזריזות האופיינית לי (16) את חפצי, עטיתי את השריון
ונדנתי את חרבי. רגע לפני שיצאתי לדרכי, חשש מוזר התגנב ללבי 'משימה מוזרה מעט,
הלא כן?'
תוך שאני מהרהר בדבר גמרתי אומר לברר מי בדיוק שלח אותי
למשימה משונה זו…
הרכיבה הטיבה עימי. ריח האורנים והעשב הטרי, מהולים ברוח
קלילה ואביבית השרו אוירת רוגע וסיפוק.
תמיד אהבתי את הירוק הזה, הטבע המתגלם בדמותו.
צעדיו של פלן, סוסי הותיק, נשמעו ברורים מתמיד, חזקים
ובטוחים.
הצצתי שוב בכתב היד :
Every toddler should know
the colour of snow
any man can easily guess
which colour the trees
possess
but sir, can you say –
the colour of day?
can you look above and cry
what's the colour of the
sky?
עצרתי למנוחה קלה, והשקיתי את פלן. איוושת העלים וקרני
השמש החמימות ליטפו את הפטריות החבויות לרגלי העצים. כשנשענתי על אחד מהסקויות,
שמעתי לפתע קול דקיק. הצצתי לתוך גזע העץ החלול וראיתי סנאי קטן.
בהיותי ריינג'ר מדופלם, הבנתו את שפתו.
הוא הפנה אותי אל האגם הקרוב ביותר:
"משם" אמר, "ניתן להשקיף על קצה האופק
ואחריו"
עשיתי כדבריו, ואכן הגעתי לאותה נקודת תצפית.
ככל שטיפסתי גבוה יותר (ולא היה זה האויר הדליל) שמתי לב
שכל חפצי קבלו גון אדמדם לא מוגדר. הבטתי סביבי וראיתי שכל הצמחים באיזור זה הינם
בעלי צבע סגלגל משונה…
כשהגעתי לקצה הגבעה (בהיותי כבד משקל, המשימה הייתה מעט
קשה עבורי) נשכבתי תשוש על כר דשא ועצמתי את עיני.
תחושת הזמן אבדה וכשפקחתי שוב את עיני נפער פי וקריאת יראה
פרצה מגרוני: "סגול!.. סגול!!" הבטתי כלא מאמין בשמיים שמעל לראשי, כיוון
שאלה היו ס ג ו
ל י ם לחלוטין!! אמנם בגוונים שונים, ובמרקמים
משונים, אבל סגולים!
רצתי כאחוז תזזית למטה (פלן חיכה שם מבולבל, כי לא הבין את
פשר הצעקות) רסנתי אותו כאילו חיי היו תלויים בכך, ובדיוק כשעמדתי לדהור משם,
נעצרתי –
מבט סוקר וחשדני לכל הכיוונים גילה שהכל כרגיל.
ירוק של צמחים, כחול של מים, שמש צהובה ותכלת של שמים…
גירדתי בפדחתי ושרקתי משהו במבוכה עצמית.
לאט לאט, הבנתי מה פשר כתב היד:
There's a certain mound
climb it, and then you'll
have found
all the colours you crave
will at last be yours to
have…
–
קראתי, עצמתי עיניים חזק ונשמתי עמוק. יפה יפה יפה.
21/3/1999 19:26
ליתוספרה
iasap@hotmmail.com
–
(הודעה ללא תוכן)
–
הגבול העדין בין סגול לארגמן עושה לנו לזכור
21/3/1999 2:47
LoneStar
shin13@netvision.net.il
–
דברים טובים ודברים רעים.
וכל זכרון הוא סוג של אשליה של זמן אחר. הווה מעורפל, עתיד
מעורפל ועבר מעורפל, לאו דווקא בסדר הזה – כולן אשליות על קו הגבול הדקיק. ובכולם
יש התחלה, אמצע וסוף והסדר (שוב) לא מחייב.
–
דרך האבנים
21/3/1999 2:51
LoneStar
shin13@netvision.net.il
–
"זוכר
שלפני כמה גלגולים אמרת לי שתחזור?" הוא שאל אותי, מחייך. נבוך מעצמו.
"ו… זוכר גם שהבטחת לי לעצור ליד האנדרטה ולשים פרח
בשבילה? עשית את זה, נכון?"
לא עניתי. הסתכלתי עליו. שחור ולבן. עצוב כזה, אבל זורח.
איש זקן בגוף צעיר. שולה מעליו את גופו הצעיר ומתחיל
להשלים עם האובדן.
"המוות הוא דבר די פשוט." פסקתי בשלווה.
"ועכשיו אתה כבר יודע את זה, לבד. כל חיינו אנחנו מתקרבים למוות, לאט, עד
שהוא מגיע. יש בעלי מזל כמוך, שכבר חוו את זה לפחות פעם אחת ולכן כבר לא מפחדים.
מכירים בע"פ את חווית הבריאה מחדש שמגיעה מתוכו.
אתה איתי?" שאלתי מציץ בשלווה עמוקה אל תוך עיניו.
הוא איתי תמיד מאז. חי כל פעם מחדש את רגע השלווה הקסום
הזה, אז, בעוד כמה אלפי שנים מעכשיו.
שלשום עזבתי אותו והמשכתי את המסע. רגע אחרי שאמרתי לו
שאני אחזור, גם הבטחתי לו שאני אניח פרח במקום ההוא. נו, זה עם האבן. הלכתי המון
כבר. בדרכים האמיתיות אני כבר יומיים. פוגש אנשים. המון אנשים. כולם כמוני בדרך
לאנשהו. לפעמים באותו כוון, לפעמים לא. לכל אחד סיפור משלו והבטחות משלו. לעצמו,
להם, לאבנים, לדרך שמרכיבה אותם ומוליכה ביניהם.
רוצה כבר להגיע למפגש באמת! והדרך לשם היא ארוכה ופתלתלה.
מלאת הפתעות מרגשות והמון המון אנשים. איזה כיף של דרך!
רוצה להגיע ולתת לו את המתנה הזו שבשבילה הכל באמת היה
שווה כמו שחשבנו שנינו תמיד. רוצה לראות ולהרגיש את חיוך הנצחון בשניה שלפני שהוא
נרדם…
–
טוב, ממש 10 דקות לפני שאני יוצא לבסיס
21/3/1999 6:52
הזבוב
hazvuv@walla.co.il
–
(הזבוב
תורן היום)
רציתי רק לכתוב יפה תודה ל-IOL, כי
לא נראה לי שהבעתי עדיין את דעתי הרשמית והלא נחוצה על הפורטל החדש שלהם.
אז שיחקתם אותה אנשים. אם IOL היה
פעם האתר בו אני מבלה את רוב זמני (בעיקר בגלל הפורומים) כיום הוא באמת הפך
לפורטל, זה האתר הראשון שאני נכנס אליו, זה וWALLA (אבל
לשם רק כדי לבדוק דואר 🙂 )
פתיחת הפורומים היה צעד חכם, בהחלט הגיע הזמן לזה,
והאפשרות לעיצוב עמוד הפתיחה כרצונך היא מצויינת. טוב, אז אולי אין לי משהו מקורי
מאוד לכתוב פה על זה, בטח לא משהו שעוד לא שמעתם, סתם הבעת הערכה של בוקר יום
ראשון, מהולה בשביזות יום א' (מהחמורות שבהן).
שאו ברכה.
וכו…
אה, רציתי גם לומר שאני מסכים עם אורי בקשר לכותבים החדשים
פה.
אע"פ שחסרונם של הישנים עדיין מורגש.
לאן דיוניסוס ואודין וסמדר נעלמו שוב?
ואיפה לעזאזל טורוס וקונוס?
והרפורמים?
בלי משה, את משה אני פחות אוהב.
סתם.
או שלא.
אה, ביי.
–
זבובוניק!!!!
21/3/1999 10:56
michali
poratmichal@hotmail.com
–
הו, זבובון יקר, ליבי ליבי עמך.
עכשיו אני קולטת איזה טעות היתה להתגייס לצה"ל.
אני שולחת לך חבילה וירטואלית ליום העצמאות עם:
סבון נקה 7, טיים ותופינים לרב.
באהבה עד אין קץ
(פוף-נהייתי דודה באגודה למלחמה בחייל)
מיכלי
–
נעלבתי….
21/3/1999 14:49
משה, בלי הרפורמים
moshe_reformim@thedoghousemail.com
–
(הודעה ללא תוכן)
–
לא התכוונתי
22/3/1999 22:20
הזבוב
hazvuv@walla.co.il
–
היה בוקר, הייתי עייף.
–
21/3/1999 16:38
Kipod
kipod@netvision.net.il
–
הרשי לי לצרף זוג גרביונים, ומקדחה נטענת לחבילה.
–
21במרץ
21/3/1999 19:31
נרקיס (מלךהביצה?)
daf_12@hotmail.com
–
היום זה יום מיוחד כי היום והלילה שווים באורכם. אז מה זה
עושה לין וליאנג?
היום הם מגיעים לאיזון המושלם? וגם יורד גשם לכבוד יום
ההולדת של האביב.
(ואביב בשבילי זה הילד היפה עם העיניים הכחולות).
ורק אותי מטרידה השאלה למה העצב הולך איתי לכל מקום? גם
למסיבות
ובמקום לחשוב על חגיגה הוא מושיב אותי בפינה כעונש. אבל
המורה הרי לא עשיתי כלום זה הצד האפל שבי לא נותן לי מנוח. תני לי בבקשה עוד
הזדמנות אני לא אשמה זה רק העצב הזה שנדבק אלי לכל מקום.
–
פונקציה של זמן
21/3/1999 20:9
ליתוספרה
iasap@hotmmail.com
–
שחר ואני יושבים על המרפסת בבית של שחר, מסתכלים על העיר
מחשיכה.
נעים במרפסת של שחר. שקט, ויש ריח טוב של הדשא ששחר כיסח
קודם.
הפה שלי מלא בטעם חמוץ-מתוק של לימונדה קרה, ומולנו האורות
של העיר נדלקים יחד עם הכוכבים.
שחר מחייך אלי ואומר לי: "תראי אותו זורח",
ומצביע אל מאחורי הגגות. הירח שם, מציץ, גדול ולבן ועגול ומחייך.
שחר מחיייך אליו בחזרה.
גם אני מחייכת, אבל לא בגלל הירח. אני מחייכת כי שחר שמח
כמו ילד קטן, והוא מצחיק אותי, בעיניים המהופנטות שלו ובחיוך שנמרח לו ככה סתם על
הפנים.
שחר ואני יושבים על המרפסת בבית של שחר, מסתכלים על האנשים
נעלמים מהרחוב. שחר עושה בועות סבון ואני סופרת כמה זמן לוקח להן להתפוצץ. שחר
צוחק כשבועת סבון גדולה ורטובה מתפוצצת לי ליד האוזן. אני חוטפת את הסבון משחר
וממלאה אותו בבועות קטנות. שחר מושך אותי אליו לתוך הבועות, שגם אני אירטב מהן
קצת.
שחר ואני יושבים על המרפסת בבית של שחר, מסתכלים על הירח
עובר מצד אחד של השמיים לצד השני.
הידיים שלי דביקות מהסבון של הבועות. גם הידיים של שחר
דביקות. אני הולכת למקלחת של שחר לשטוף ידיים. שחר שוטף את שלו במטבח ומכין לנו
שוקו.
שחר אוהב שוקו. גם אני.
רגע לפני שאני חוזרת למרפסת אני פותחת את הבקבוק הקטן שליד
המראה ומריחה שם את שחר. "תרכיז שחר להסנפה", אני חושבת, צוחקת בלב,
ויוצאת למרפסת, קצת מרחפת, מהעייפות והריח והחושך.
שחר ואני יושבים על המרפסת בבית של שחר, מסתכלים על האופק
מתבהר ועל הירח שוקע.
כבר קצת קר, ואני ושחר יושבים קרוב קרוב ושותקים.
הידיים של שחר חמות מחבקות אותי, ואני נשענת על הכתף
שלו. נעים לי.
שחר רוכן אלי פתאום ואומר לי בסוד: "את הדבר הכי טוב
שקרה לי בחיים".
העניים שלי פתאום נרטבות, ואני עוצמת אותן ומחבקת את שחר
הכי חזק שאני יכולה.
אני ושחר יושבים על המרפסת בבית של שחר.
אני מסתכלת על שחר והוא מתקרב אלי, מנשק לי את האף.
"לפה שלך יש ריח של שוקו", אני אומרת.
שחר צוחק.
שמש צהובה שולחת קרניים ראשונות לפזר את הלילה.
אני אומרת לשחר שאם הייתי יכולה, הייתי עוצרת עכשיו את
העולם ונשארת ככה איתו בין לילה ליום.
שחר מרצין פתאום, מסתובב אלי ולוחש כמעט בלי קול:
"אני אוהב אותך",
ואני לוחשת לו שגם אני.
שחר ואני מתנשקים על המרפסת בבית של שחר, והעולם לא עוצר מסביבנו.
השמיים מתבהרים, ושמש גדולה שולחת קרניים סקרניות דרך מסך
עננים.
אני נושמת עמוק את הריח הזה של הבוקר, של עוד יום שמתחיל,
ואני מבינה שבשביל שחר חיכיתי כל כך הרבה ימים,
ואני מחייכת כי כל הזמן הריק הזה שעבר לי בלעדיו,
היה שווה
בשביל לילה אחד כזה.
–
תלחשו לי מה אתם נושמים, ומה אתם מבינים, ומה אתם
חושבים עכשיו כשהגעתם לשורה הזו בתחתית המרפסת של
שחר…
–
לכל אחד יש את השחר שלו
21/3/1999 21:45
המטורפת
revital_z@hotmail.com
–
אני צודקת?
–
אשמח להמשיך לתת לך פידבק
21/3/1999 21:52
אורי ב.
uriba@netvision.net.il
–
אבל לא כאן.
כתבי לי לאימייל – זה יהיה יעיל יותר.
–
ובינתיים
22/3/1999 0:14
אורי ב.
uriba@netvision.net.il
–
יש משהו שחשוב לזכור.
יכול להיות שכתבתי את זה פעם כאן… לפני איזה מאה שנה.
אחת הדרכים הכי יעילות לבחון טקסט אחרי שגמרת לכתוב אותו
כתיבה ראשונית (אפשר גם לתכנן מראש אבל לא כל הכותבים בנויים לזה) היא לזכור
שבכתיבת טקסט יש שילוב בין אלמנטים של
סלקציה וקומבינציה.
האלמנטים של הסלקציה יוצאים מהשאלה מה יהיה בטקסט ומה ישאר
בחוץ? האלמנטים של הקומבינציה יוצאים מהשאלה איך יאורגנו החלקים שהחלטנו שנכנסים
פנימה?
במילים אחרות – באמנות טובה אין שום דבר מיותר. תסתכלי על
הטקסט שלך ותחשבי כמה חלקים או משפטים שנמצאים בתוכו את יכולה פשוט להעיף החוצה
בלי שזה יגרע מרמתו של הטקסט. הצעה מנסיון – כל מה שאפשר להעיף – כנראה שצריך
להעיף אלא אם מצליחים למצוא סיבה אחרת מדוע זה צריך להישאר בפנים.
בטקסט טוב, מורכב והדוק, אין שום דבר מיותר ואי אפשר לוותר
על כלום. כל זה לפי החוקים הפנימיים שבונה לעצמו כל טקסט.
לגבי הקומבינציה שואלים שאלות דומות – האם זה הסדר הנכון?
האם הפיזור של ההתרחשויות (מבחינת היחס בין הייצוג המילולי להתרחשות המיוצגת) הוא
האידיאלי?(ביחס למטרות הרטוריות שלך כמובן) או שיש סדר/קצב יותר נכון.
ואחרי שדיברנו קצת על עקרונות מבנה, מה עם עקרונות צורה?
דוגמה- אם תרצי ואם לא תרצי, החזרה על השם שחר יוצרת תבנית
צלילית בראש של הקוראים (שחר שחר שחר), בעיני השם הזה לא כל כך מוזיקלי – או יותר
נכון, הצבע של הצליל שהוא יוצר (מטאפורות… מטאפורות… אי אפשר לברוח מהן) לא
מתאים לאווירת הרכות והחום הכללית של הקטע (אין חוק נגד ניגוד – אבל גם ניגוד צריך
לעבוד טוב). תהיי מודעת לתבנית שיצרת – תשחקי איתה ותשלבי אותה בתבונה. בתבונה –
בלי לבזבז, לפי הצרכים של הטקסט ולפי מטרותיך.
עוד משהו – יש לך נטייה לכתוב לצד רעיונות מדהימים (הקטע
עם בועות הסבון, עם עוד טיפה קטנה של ליטוש יכול להפוך להיות מ-ד-ה-י-ם ךדעתי.)
קטעים קצת קלישאים (כמו כמה חלקים מתוך עניין השוקו או חלק מהטיפול בירח). אם
תחשבי על כמה מהעקרונות המנחים / טיפים שציינתי ותראי איך הקטע שכתבת משתפר.
אני בטוח.
זהו. זה מספיק.
להפעם בכל אופן.
–
לאורי ב. הפונקציונאלי (בדרכו הוא)
23/3/1999 15:10
LoneStar
shin13@netvision.net.il
–
אני מסכים עם מה שכתבת. על הקריאה לאחור. תיקון. עריכה
ושיפוץ מבני. אבל על זה שליתוספירה צריכה להיות ככה? תראה איזה דברים נפלאים
יוצאים אם אתה נותן להם לזרום בלי שום עצירה בדרך… נותן לעצמך לזרום בלי שום
צורך לשפץ. כלום. כי כמו ששנינו יודעים. כשאתה מתקן לאחור, אתה צריך להרגיש את
הנקודה המסוימת בה אתה נעצר ומתחיל לבדוק אחורה. ואם עצרת בזמן הלא נכון ומגלה
שאתה משעמם את עצמך אחרי שני משפטים? תמחק את המשפט התפל, השני, זה שחוזר על
הרעיון כבר פעם שניה, אבל מכניס את הנושא לתיאור שסוחט ממך שמץ של התרגשות או
דווקא את הראשון שמסביר גם ככה את הנושא, אבל השני לא מובן מספיק טוב בלעדיו? בכל
מקרה, אני בעד כתיבה חופשית ומשוחררת – דווקא לא זו הערוכה לגמרי, דווקא עם הקצוות
החדים. הלא פלאסטית. הצורמת קמעה. אתה מסוגל להתחבר לחלק ממנה והשאר פחות טוב? זה
מספיק טוב כבר מאלף אחרים ששיעממוך עד מוות בלי פאנץ'ליין. אבל, בגדול, אני איתך
בדרכך הצודקת ידידי 🙂
–
לליתוספירה הפונקציונאלית
23/3/1999 15:1
LoneStar
shin13@netvision.net.il
–
בשביל השורה "תלחשו לי מה אתם נושמים" היה שווה
לחכות כל הימים האלה.
יש לך מוסיקה במילים. זה מלודי, זה הרמוני, זה מרגיע 🙂
לגבי שחר… הוא הגבול הדק של הציפיה למתנה לפני שהיא
מגיעה ונפתחת ולפעמים היא צריכה להשאר סגורה.
הסכנה בקשר לחלומות היא האכזבה מהציפייה אבל אם היה שווה
לחכות כל הימים הריקים בשבילה – לילה אחד ממלא אותנו לפעמים בעוד אלף חלומות
לפחות… ואם זוכרים את כולם… אפשר למלא רק חלום אחד בכל לילה שיעבור והנה…
עברו עוד אלף לילות קסומים… ואם לא זוכרים? – אפשר לכתוב מה שזוכרים כשחולמים
וככה חיים באותם חיים רק עם המבט החולמני בעיניים והריח הקסוס של הדשא באויר
(יכולתי לכתוב – "… של הירוק באויר" – אבל זה היה מתפרש שונה לא?).
בכל אופן, העצה הכי טובה שקיבלתי ממנה, אז כשהיא הייתה חלום ממומש שניפצתי מהר
מדי, היה – "חייה את החלומות שלך ביום ואל תפסיק לחלום בלילה." – ככה
פירשתי אותו. זה עובד!
–
ולי היה את אריק
21/3/1999 21:48
המטורפת
revital_z@hotmail.con
–
טירונות.
ג'וליס, יולי 95, כמעט בת 19.
לילה שקט באוהל אפור ומוזנח, יש ירח, ומלא פרחות מקטמון
ומדי ב' והצדעות למ"כיות זונות.
עייפות חוסמת לי כל יכולת לשבת ולכתוב משהו הגיוני אחד,
אני מקבלת שיתוק כשאני לא ישנה מספיק.
מתגעגעת הביתה, למרות שרע לי שם, מתגעגעת לחיוך של אבא,
שפתאום הבין כמה הוא הזדקן כשראה אותי במדים, מתגעגעת לאחי הקטן המעצבן, מתגעגעת
לסבתא שהיתה אמא בשבילי יותר ממה שהיא מתארת לעצמה. מתגעגעת לאריק, לפרטיות שלנו
ולטיולים הרגליים, לקפה של הבוקר עם הסיגריה, לספרים שלקחו אותי רחוק רחוק למקומות
טובים יותר, עם דמויות שבאמת התכוונו כשאמרו "אני אוהב אותך".
אני חיילת עכשיו. עשו לי סיווג בטחוני בבוקר, ויתרתי על
זכות השתיקה וסיפרתי כמעט הכל. רק על אריק לא סיפרתי, בטח לא על הג'וינטים שלו
שעשו אותו מחייך גם כשסיפרו לו שאח שלו נהרג בעת מילוי תפקידו.
הם אומרים שהצבא מבגר, אבל הם לא הכירו אותי, צחקתי על
כולם שם, ריחמתי על הרבה. לא התנשאתי, חלילה, אלא היתה בי הבנה מסוימת שהבנות האלה
לא עברו שליש ממה שאני עברתי, עם החיים הבטוחים שלהן, והחבר מגיל 14, והאמא שתמיד
מחבקת ואבא שדוחף כסף, "בשביל שיהיה". לכל אחת היה חבר עם פוטנציאל
לחתונה באולמי בון-טון, עם כל הקריסטלים והמראות והמנות ב 35 דולר, והתקליטן ששם
את "בואי כלה" כשהכלה נכנסת לאולם עם שמלת קצפת ואיפור כבד.
לי היה את אריק, שהיה נעלם לפעמים בשביל להרגיע את הנשמה
שלו שצעקה בלי קול. הבנתי את ההיעלמויות
שלו, הוא היה צריך אותן בדיוק כמוני. סיני היתה הבריחה של אריק. אריק היה הבריחה
שלי. הוא אף פעם לא שפט אותי, אהב אותי כמו שאני, היו לו כל מיני סטיות קטנות
שהטריפו אותי, היה אוהב לסרק אותי בבוקר, או לעזור לי להתאפר. לפעמים כשהייתי
שואלת אותו מה שלומו, היה מחבק אותי חזק, ואומר: "ככה אני מרגיש" ומחייך
את החיוך הזה שלו ומנענע את הראש, והתלתלים שלו היו נצבעים באור זוהר מהשמש, וכל
כך אהבתי אותו בימים האלה.
ואז אח שלו מת, ואריק לא ממש הבין מה קורה, הוא היה מסטול,
כשבאו מקצין העיר בשלוש בבוקר.
אמא שלו התעלפה, אבא שלו שבר כסא ואריק היה מסטול, זה מה
שאני זוכרת מאותו לילה. התעוררתי מהצעקות, אריק ישב על המיטה וחייך באפאתיות.
"מה קרה?", שאלתי אותו. "אני חושב שאח שלי מת", הוא ענה,
מחוייך. הבנתי שהוא מסטול.
רציתי להכניס לו מכות באותו רגע, להעיר אותו, לצרוח לו
באוזן שאח שלו מת, אבל הוא בשלו, מחייך ומאזין ללד זפלין. למחרת קברו את אחיו, לא
נרשמו אירועים מיוחדים של איבודי הכרה. ככה זה בהלוויות של אשכנזים. בערב של
ההלוויה, אריק כבר היה על אוטובוס לאילת, לא היה מסוגל להישאר בבית. כל העסק הזה
של לשבת שבעה לא היה בשבילו. התחנונים שלאמא שלו לא עזרו, אריק פשוט לא היה מסוגל
להישאר בבית. תמיד ברח כשהיה לו רע, בדיוק
כמוני.
אחרי שבועיים הוא
חזר.
הוא גילח את הראש שלו, ואני ידעתי שמשהו רע קרה. הוא בא
אליי הביתה, ותפס לי את היד חזק והשביע אותי שבחיים לא אעזוב אותו, כי אני הדבר
האחרון שנשאר לו בעולם. אז הבטחתי, כי באמת חשבתי שנועדנו להיות יחד. היה בא אליי
כמעט כל ערב, נשכב לצידי ומדבר על אחיו. כמה היה יפה ומוצלח ומפקד טוב, ואיך כולם
אהבו אותו. ואני ראיתי אותו מתפרק וכואב, ולא ידעתי מה לעשות. הוא היה מסתכל עליי וידעתי
שהבין שהתשובות לא נמצאות אצלי, שאין לי תרופה, או נוסחת קסם להחזיר את אחיו.
חשבתי שהוא עובר שלב של אבל פרטי על האח שלו שמת, אבל לאט לאט הבנתי שמשהו נשבר
בתוכו. כבר לא היה לו כוח לכלום, לא לעבודה, לא להורים שלו, לפעמים גם לא אליי.
היה בא באמצע הלילה, מעיר אותי. היינו מדברים קצת, מזדיינים הרבה ושותקים עד
הבוקר. אפילו כששכב לידי, הרגשתי שהוא לא שם, שהוא במקום רחוק, במקום אחר, איפה
שכשאומרים "אני אוהב אותך", אז באמת מתכוונים לזה.
ואז הוא נעלם עוד פעם. לא הייתי מופתעת. חשבתי שירד לסיני.
חודש לא שמעתי ממנו.
יום אחד קיבלתי ממנו מכתב. הוא הסתובב בלונדון, הלך
להופעות, השתכר כמעט כל לילה, כתב לי שהוא הולך להשתגע, שהוא לא מסוגל לעשות כלום
חוץ מלחשוב על אחיו שמת, האח המוצלח, היפה. האח המועדף, היה קורא לו. באותו ערב
התקשרתי למוטל שבו התאכסן. התחננתי בפניו שיחזור הביתה, שאני אקח אותו אליי ואטפל
בו עד שיבריא. הוא בכה כל הזמן, אמר שהוא מצטער, אבל הוא לא יכול לעשות לי את זה,
שיש לי בגרויות עכשיו, שאני צריכה ללמוד תנ"ך וספרות. לא לטפל בו. והוא כל כך
בכה באותה שיחה, שבכיתי גם אני, והייתי כל כך חסרת-אונים, לא ידעתי מה לעשות. אז
אמרתי לו שאני אוהבת אותו. הוא שאל אם אני באמת אוהבת אותו, ושאני מתכוונת לזה כמו
הדמויות בספר ההוא שכל כך אהבתי. אמרתי לו שכן, כי באמת אהבתי אותו. ואז הוא אמר
שגם הוא, ושהטיימינג שלנו הכי דפוק בעולם, ומה יקרה כשאני אתגייס לצבא, ושהוא
ישתגע כשאני אהיה בטירונות, ככה לא לראות אותי שלושה שבועות.
שבוע אחרי זה מצאו אותו תלוי באותו מוטל בו התאכסן.
אריק שלי חזר בארון, והיתה הלוויה מאופקת, ומשהו בי מת יחד
איתו, כמו בשיר של חווה אלברשטיין.
אריק שלי נכנע לחיים האלה ששברו אותו לרסיסים ואני לא
הפסקתי לבכות שבוע, ולא ישנתי ורק חשבתי על זה שהיה מחייך רק כשהוא מסטול.
ועכשיו אני שוכבת לי באוהל של ג'וליס, כותבת ביומן, חושבת
על אריק שמת כבר חודשיים וחצי, חושבת על
אחיו שמת בעת מילוי תפקידו ממש לא רחוק מאיפה שאני עכשיו. חושבת על אבא שלי ועל
כמה שהזדקן ועל השכנה שלי שמתחתנת, ועל זה שבסוף עשיתי רק בגרויות בספרות
ובתנ"ך, כי ככה אריק אמר לי.
–
עוקב אחריך ואת כבר בת 19. אוהב את מה שאת כותבת
21/3/1999 22:52
מודא מחכה ל-21
–
(הודעה ללא תוכן)
–
ולי היה אותה…
21/3/1999 23:45
ירח מלא
–
1995. גיל 16. תמימות מהולה בהרבה מרד נעורים. ימים
שגרתיים למדי בבית-ספר עד לאותו יום. בדיוק באותו יום היא ביקשה, בעודה מסתכלת
עליי עם העיניים הירוקות האלה, שאלווה אותה עד לשער. עוד הברזה משיעור אנגלית.
אני, ילדה טובה, ליוויתי אותה עד השער, קיבלתי מבט ירוק של פרידה, ונשארתי מאחורי
הסורגים. השעות עברו לאט נורא, או לפחות ככה אני זוכרת. היה מבחן ענק ביום למחרת
וישבתי ולמדתי בבית (ילדה טובה או לא?). פתאום טלפון. "אל תשאלי מה קרה, ע'
התקשרה אליי עכשיו וסיפרה שא' התאבדה."
פתאום איבוד חושים לרגע. הרי לא ייתכן, רק בבוקר היינו
יחד. רק בבוקר היא חייכה אליי ואמרה שאני המלאכית השומרת שלה…טרקתי את הדלת
מאחוריי. רצתי את הריצה הכי מהירה שרצתי בחיים לבית שלה. צלצלתי באינטרקום. אין
תשובה. המשכתי לרוץ ברחוב. פתאום כל האנשים נראו לי מוכרים. עברתי על פניהם מודעת
ולא מודעת למה שקורה סביבי. בסופו של דבר חזרתי הביתה. לא היה לי שום קצת חוט. זה
קרה? זה לא קרה? לא ידעתי כלום. אמא שלי שמעה את הסיפור ואמרה שבטח אלה רק שמועות.
משום מה לא נרגעתי. ועוד לילה לבן. הררים של מחשבות. הבוקר הגיע לאט אומנם. שני
מטר מהבי"ס נעצרתי. ראיתי את מה שכל כך לא רציתי לראות. מודעת אבל גדולה
ולבנה על גבי סורגים שחורים. התמוטטתי. מאז אני לא כל כך בטוחה במה שקרה. ראיתי
הכול כמו צופה מבחוץ. אמרו שהיא קפצה מקומה שמינית בבניין. בשכונה שלי.
למה היית צריכה לקפוץ בכלל? ולמה דווקא משם? למה עכשיו כל
פעם שאני מסתכלת החוצה מהחלון כל מה שאני רואה זה הגג שממנו קפצת קפיצת ראש אל
התהום ההיא? הרבה לילות לבנים היו לי אז (ועדיין), זאת היתה תקופה מוזרה של לשבת
עם חברים בחוץ ולדבר ולדבר ולדבר. ולהסתכל לשמיים. קראנו לכוכב על שמה. הכוכב שהכי
קרוב לירח. 4 שנים לאחר מכן ואני בסדר. כל עוד אני זוכרת אותה, זוכרת את העיניים
ההן, את השיחות הארוכות שאף פעם לא רצתה לסיים, את היופי המדהים שהיה מסחרר את
כולם, את השנינות, את הרגשות שהיו בוקעים פתאום מאמצע שומקום, כל עוד אני זוכרת,
אני יודעת שאי שם למעלה, על ענן לבנבן, יושבת מלאכית ירוקת עיניים, מסתכלת למטה
ושומרת עליי.
–
ולי לא היה (מחשבות של לבד)
22/3/1999 0:11
גלילי
noalevi@internet-zahav.net
–
אני חושבת לעצמי
למה זה עכשיו ,כשאני לא רוצה לחשוב
אני מוצאת את עצמי עושה שום דבר פרט ל.
זה כמו לרצות לכתוב שיר ללא תוכן
כש"תוכן" הוא הנושא המרכזי.
מחשבות של לבד.
במין שקט מופתי.
בהיסוי מציק.
קריאה מעלה אסוציאציות.
כתיבה אולי עוזרת.חושפת. מזהה. מחייבת קונקרטיות וקורקטיות
עם עצמי , אך לא משנה ולא משפיעה על מוסכמות שיקול הדעת והמחשבה.
הם אינם נענים לי.
יש להם רצונות ומאויים משלהם ואפילו פלישה לתחום הפרט.
הפרט שלי.
הם תופסים פיקוד ומשפיעים.
נהיית חלשה , אבל זקוקה לכתיבה שתמלא את החלל הריק של
מחשבות של לבד.
דמעה.
אף פעם לא חשבתי שכל כך לבד…
נ.ב
מטורפת, את לא לבד…
–
ולי לא היה אריק.
22/3/1999 0:57
Kipod
kipod@netvision.net.il
–
נכון, לא רציתי אותו. אבל גם אם הייתי רוצה, לא היה לי
סיכוי.
אריק היה חביב כולם… למה לו לבחור בי? הוא היה יכול
לבחור בכל מי שרצה, ואכן עשה זאת.
ואני תמיד נתקעתי עם שמוליק. שמוליק לא היה אריק. נכון,
הוא היה בחור נחמד, אבל מה לעשות, האריקיות שלו היתה פחותה משהו.
ולפעמים אפילו שמוליק לא רצה בי – ואז הייתי נשאר בצד כשהם
היו משחקים.
–
גם לי היה איזה שהוא אריק וחבל…
22/3/1999 7:27
michali
poratmichal@hotmail.com
–
כי אריק אהב בעיקר את עצמו וכשהוא הסתכל לי בעיניים
הוא ראה את ההשתקפות שלו ואמר לדמות המשתקפת:
"אני אוהב אותך"
ואני לא השכלתי להבין שלא בי הוא מסתכל אלא בעצמו…
–
מהמגירה לדיסק 