הצרצר
21/3/1999 23:15
שלום
–
על הקיר תלוי צרצר
בסיכה אליו סומרר
עודו חי מדמם
מליבו הפועם
מילות אהבה עודו שר
מרטיטות כנפיו במיצר
נאבק להחלץ לאלתר
אל החופש חותר
ובליבו הבוער
תהום עצב עמוק ומר
נאבק ולבסוף שוחרר
והחופש נראה נהדר
אך גדול המחיר
את גפיו הוא השאיר
דבוקות אל הקיר הקר.
–
אורי ב. היקר
22/3/1999 8:51
michali
poratmichal@hotmail.com
–
אורי ב., תאמר לי יקירי, האם שמת לב שאתה פלצן נוראי?
אני בטוחה שהאנשים פה לא מתיימרים להיות שלו, עוז, או
יהושוע
ואף לא וולש, אורוול, או נבוקוב.
פורום זה, לדעתי, מטרתו להנות, להוציא בצורה פיוטית את אשר
על הלב
וזה שאתה מתיימר להיות מבקר הספרות החדש-תעזוב תעזוב-כמו
שאומרים
אצלנו בצ'כונה חליק!!!!
אתה פלצן! לך תכתוב בכל עיתוני הספרות הפלצניים עם הסופרות
ששמן
שיבולת הוי ארצי שכותבות על המחזור החודשי שלהן.
–
תשובה פשוטה ולא פלצנית (ככל הניתן) למיכל –
22/3/1999 19:14
אורי ב.
uriba@netvision.net.il
–
את הביקורות לליתוספירה אני כותב על פי בקשתה.
עושה רושם שהיא מרוצה מאוד מהביקורות האלה.
מאחר ושיערתי שזה יעורר מרבצן כל מיני נשמות טובות – הצעתי
לה להעביר את זה לערוץ פרטי כמו אי-מייל.
לא הגעתי לפורום הזה אתמול וגם לא בשבוע שעבר. אני בפורום
הזה מאז ינואר של שנה שעברה. פעם כתבתי ביקורות כאלה כאן לעתים קרובות, ורב
המשתתפים מצאו את זה יעיל.
הפורום הזה הוא לא דבר אחד בלבד, לכל משתתף הוא משהו אחר.
נכון, יש כאן כמה שכל המטרה שלהם היא כיף בלבד – זה לגיטימי לחלוטין. ברור לי
לגמרי שלאנשים שבעיניהם זה כיף בלבד באמת לא יהיה עניין בביקורת שלי ולכן הייתי
ממליץ להם, וגם לך – פשוט לדלג עליהן.
יש כאן מספר משתתפים שמחפשים פידבק קצת יותר מורכב
מ"אהבתי/לא אהבתי" על הכתיבה שלהם – מהסיבה הפשוטה שהם רוצים לשפר את
הכתיבה שלהם.
אני חייב להעיר שאין בביקורות שלי טענה שיש
"חוקים" לכתיבה – זה באמת היה יכול להיות פלצני. אבל תסכימי איתי שכן יש
משהו משותף לטקסטים שונים – אחרת קצת קשה להסביר מדוע נוצרת לעתים קרובות הסכמה כל
כך רחבה לגבי טבע ואיכות שלהם. לכן, יש "עקרונות" שאם שמים לב אליהם זה
יכול לעזור ולשפר את הכתיבה. כתיבה יותר איכותית עושה יותר "כיף"
לקוראים – תסכימי איתי שלפעמים את קוראת משהו כאן ונהנית ממנו יותר כי הכתיבה בו
יותר טובה.
וכפי שציינתי, יש כאן אנשים שזאת מטרתם – לכתוב יותר טוב.
הם באים הנה כדי שיהיה קהל שיוכלו להיעזר בתגובותיו על מנת להשתפר ולחדד את הכלים
שלהם.
את לא מוכרחה לקרוא את הביקורת הפלצנית שלי אם את לא רוצה.
יש כאן כמה אנשים שדווקא מעריכים אותה ולבקשתם אני כותב אותה. לי, אישית, לא ממש
יוצא מזה כלום. יש לי מספיק מקומות שכשאני כותב בהם ביקורות פלצניות, מסוגים
שונים, או כותב בכלל – אני מקבל על זה כסף או לפחות מקדם את עצמי מבחינה מקצועית.
כאן אני, במובן מסוים, מבזבז את זמני. אבל אחת המסורת הותיקות והמבורכות של הרשת
ושל בני האדם בכלל היא לבזבז זמן בשביל לעזור למישהו אחר, ללא ציפייה לתמורה.
נ.ב.
מהחלקים בהודעתך שכל מטרתם היא סתם ניסיון פאתטי להעליב,
אני אתעלם, ברשותך.
הם קטנוניים והתמונה שעולה מהם לא עושה עימך חסד.
–
אוריבה
23/3/1999 14:14
טיווית
tvt@walla.co.il
–
אני משוכנעת שהתכוונת לפסאודו פאתטי.
–
ודאי. (-:
23/3/1999 19:33
אורי ב.
uriba@netvision.net.il
–
(הודעה ללא תוכן)
–
למיכלי ברוב
פלצנות והדר
22/3/1999 23:45
מבקר הביקורים מר פ. לצן
–
וכמו שאומר מאיר
אריאל
עם הרבה טקס
בישבן…
שקי לי בתחת
או כנסי וצאי מצופה
העיקר שתפסיקי
להיות חסידת אומות העולם, חסודה
ופלצנית.
שלך
פ. לצן
–
מיכלי, וגם אורי ב, תבינו…
23/3/1999 10:24
ליתוספרה
iasap@hotmail.com
–
אני יכולה לדבר רק בשם עצמי, בעצם רק לכתוב בשם עצמי.
אני כותבת המון המון המון, גם בכמויות וגם מבחינת הזמן.
רוב מה שאני כותבת הולך למגירה, ולא כמטאפורה, ולרוב אף
אחד לא קורא אותו.
ואז הגעתי לפה, ואמרתי לעצמי שאולי כדאי לי לשמוע מה אנשים
חושבים,
ופתאום אנשים אהבו, ו-כן, זה עשה לי טוב.
זה עושה לי טוב, אבל מוזר, כי אני קוראת את מה שאני כותבת
ולפעמים מרגישה שמשהו לא בסדר ולא יודעת מה, ופה אף אחד לא אומר לי.
אורי ב. מעיז ואומר, לרוב דברים שהרגשתי אבל לא ידעתי לשים
עליהם אצבע.
אני חושבת שהביקורת שלו
גורמת לכתיבה שלי להיות קצת יותר מודעת. (עד עכשיו היא באה בפרצים שיצאו
ושטפו ונעלמו, אבל לא חילחלו והצמיחו. ואנידווקא רוצה להשאיר איזה צמח מוריק
אחרי).
מאז שהוא כותב לי, אני חוזרת לדברים ומתקנת, ואני חושבת
שזה משפר. לפעמים זה מעצבן, כי נדמה לי ש-הופ, יצא לי משהו יפיפה, שמתרגם למילים
מדוייקות את המחשבה, ואז אורי אומר שהתרגום מפורש מדי.
אני לא אומרת שהוא התנ"כ שלפיו אני כותבת, ולא תמיד
אני מקבלת את מה שהוא אומר, אבל אני מקשיבה, ולוקחת לתשומת ליבי.
ו-אורי ב. – הבנתי למה התכוונת כשביקשת לעבור לאיי מייל.
🙂 . יש בזה משהו. אני מודה.
–
אורי ב. וביקורות בכלל
23/3/1999 13:47
אמיל והבלשים
–
אמיל: מה אתם חושבים על אורי ב. ?
והבלשים: אנחנו משתדלים להמנע מלחשוב עליו.
אמיל: אתם נגד ביקורת בונה?
והבלשים: אנחנו נגד מבקרים מתיימרים.
אמיל: כלומר?
והבלשים: אנחנו מחכים לקרוא את סיפור המופת שהוא יכתוב.
אמיל: אתם חושבים שהוא פלצן?
והבלשים: זה רק בשבת אחרי השעועית.
–
מה אומר ומה אגיד מיכלי?
23/3/1999 15:19
LoneStar
shin13@netvision.net.il
–
יצא מרצעך משקך ולא נותר אלא להתבונן בו בתדהמה מהולה בעצב
בלתי מתפשר.
וחוסר התייחסותו של אורי להעלבותייך נטו משולות לקילוף של
רימון שמסתבר שאינו טעם מבפנים. ההשקעה בקילוף המעצבן והמרטיט הזה – לא היה שווה
ת'עבודה, את מבינה?
אבל מאחר ואיני רוצה להשמע כמבקר פלצני בעינייך בואי ואומר
לך רק זאת – "לא אהבתי".
–
22/3/1999 10:14
חפויה
–
תיק תק תיק תק
עוד יום
ועוד שבוע של מחנק
והשעון ממשיך
לתקתק
ולמי אכפת שהזמן
חונק
חוץ מאשר לי
שיושבת בחשיכה
מנסה להקשיב
ושומעת אותך
וברגע תקתוק השעון
שאינו פוסק
מלווה את קולך
בעומק החשיכה
למרות שאתה
הרי כבר
אינך
–
הים האחרון
22/3/1999 15:24
המטורפת
revital_z@hotmail.com
–
אני לא יכולה להסביר מה קרה לי בזמן האחרון, אני לא מפסיקה
לכתוב. אז הנה עוד אחד.
קוראים לו הים האחרון. תגיבו, תפרשו, תגידו מה אתם חושבים.
רויטל.
הים האחרון.
חלמתי עליו חצי שנה לפני שהופיע בחיי. זה היה מסוג
החלומות, שלא תמיד רוצים לזכור בבוקר. חלום רע שכזה, עם הרבה עצב. קמתי מהחלום
כשהכרית ספוגה מדמעות והעיניים מרוטות ואדומות מבכי. הלכתי לחדר האמבטיה ושטפתי את
הפנים מתחת לברז בכיור. שיעלם החלום, שיעלם כבר, אמרתי לעצמי שוב ושוב. אבל הוא לא
עזב. הוא נחרת בזיכרוני כל העת. הייתי נזכרת בדמויות שדיברו אליי בחלום: "אל
תדאגי, את תכירי מישהו אחר, דברים כאלו קורים, יש הרבה דגים בים". אבל אני
רציתי את הדג הפרטי שלי, זה שמת לי בחלום ואהבתי כל כך במציאות.
במשך ימים הסתובבתי כסהרורית, החלום מהלילה ההוא המשיך
להטריד אותי. קראתי בספרים על פירושים של חלומות. מכל הספרים קיבלתי את אותו מסר:
"את הולכת לאבד אותו, יהיה לך רע למשך שנתיים אבל את תצליחי לאסוף את השברים
שלך ולהמשיך הלאה". פחד אלוהים. חלמתי על אהבה שמתה. אני אפילו יודעת על איזה
טווח של זמן מדובר.
אני מאמינה גדולה בחלומות, אני חולמת המון, כל הזמן.
בלילות, בתנומות של אחר הצהריים, אפילו בנסיעות באוטובוס במידה ואני מצליחה
להירדם. חלומות בכל הצבעים ועל כל האנשים שאני מכירה וגם על אלו שלא, חולמת בשפות,
חולמת ריחות, טעמים וקולות, חולמת דברים שקרו אחר כך. חברות שלי כבר לא שואלות מה
חלמתי. הן התחילו לפחד מזה. פעם חלמתי שאחי הגדול מעורב בתאונת דרכים עם משאית
והוא עף מהמשאית דרך החלון לתוך כביש צר. כשסיפרתי לו על החלום הוא רק חייך בביטול
ואמר: "אני? משאית? מאיפה הרעיונות האלו?". שבועיים אחר כך הוא קיבל צו
גיוס למילואים. הציבו אותו בשיזפון. בשישי בבוקר הוא תפס טרמפ בחזרה למרכז. עלה על
משאית והנהג נרדם בזמן הנסיעה. אחי התעורר על כביש הערבה המום והדבר הראשון שהוא
עשה כשהגיע לבית החולים בבאר שבע היה להתקשר אליי ולבקש יפה שלא לחלום עליו יותר.
ואם אני כבר חולמת אז לא לספר לו, אלא אם כן אני אחלום שהוא זוכה בלוטו.
עכשיו גם אני התחלתי לפחד. לחלום על מישהו שאת פניו לא
ראיתי לעולם, לאהוב אותו במשך חלום שלם, להרגיש הכי טוב שבעולם ואז לאבד אותו.
החלק הראשון של החלום היה נהדר. כל כך אהבתי אותו, והוא חיבק ונישק אותי כל הזמן
ואמר שהוא אוהב אותי מלאן ת'לפים, וכל הזמן טיילנו יד ביד והיו לו פנים נעימות
שרוצים ללטף כל הזמן. ואז אני הולכת לטייל עם חברה בים ואנחנו אוכלות גלידה בבית
קפה בטיילת של תל אביב. אני יודעת שהוא מחכה לי בבית אז אני מתחילה ללכת לכיוון
הבית שלנו. בדרך מישהו עוצר אותי ברחוב ושואל אותי אם שמעתי שאודי מת. אודי היה
השם של האהוב שלי מהחלום. אני לא מבינה מה האיש הרע הזה רוצה ממני. הרי אודי מחכה
לי בבית והוא אומר שלא ועוד פעם אומר שאודי מת. שעכשיו הוא בגן עדן ואני צריכה
להיות שמחה שהוא לא הלך לגיהינום. אני מתחילה לבכות ורצה לבית שלנו, ומאבדת את
הדרך לשם. אני מתחילה לרוץ ברחובות לא מוכרים כאחוזת שיגעון וצועקת לכל עבר:
"איפה אודי?! שמישהו יביא לי אותו!". וכולם ברחוב פתאום לובשים שחור ויש
קול של חצוצרה, כמו בלוויות צבאיות, ואז יש תהלוכה ברחוב וכולם הולכים בשקט ומידי
פעם מישהו נעצר ומנחם אותי ואומר לי לא לדאוג. ואני לא מבינה מה קורה שם, איך זה
שאף אחד לא סיפר לי כלום, והרי אודי הבטיח לא לעזוב אותי אף פעם והוא נשבע לי
לאהוב אותי תמיד ואז האיש ההוא מההתחלה בא ואמר לי :"את רואה? אמרתי לך שאודי
מת." והוא מחייך אליי ואני בוכה וכל הגוף שלי כואב ואני מרגישה איך לאט לאט
אני מתפרקת. אני מתיישבת על המדרכה בישיבה מזרחית והגוף שלי רועד והדמעות לא
מפסיקות לזרום לכיוון החולצה. ילדים משחקים על ידי כדורגל ואני משתיקה אותם ואומרת
להם לכבד את המת. ורק אז אני מבינה שהוא מת לי ואני לא יודעת אפילו איפה אני
נמצאת.
ואז התעוררתי.
בוכה וכואבת.
ערב אחד, כשחזרתי מהעבודה, ראיתי מודעה על עמוד חשמל:
"פותחת בקפה ובקלפים-עבר הווה ועתיד". תלשתי את מספר הטלפון מהמודעה
והכנסתי לכיס של המעיל. בערב התקשרתי.
"שלום".
"שלום, זה בקשר למודעה."
"אמא! רוצים אותך בטלפון".
"הלו?"
"כן? במה אפשר לעזור לך?"
"זה בקשר למודעה. מתי אפשר לבוא?"
"מה את רוצה? קלפים או קפה?"
"כמה זה עולה?"
"כל אחד עולה 120 שקל, אבל אם את עושה את שניהם, את
משלמת רק 200".
"מתי אפשר לבוא?"
"את יכולה עכשיו. קליינטית אחת שלי ביטלה. חולה, את
יודעת."
"כן, ככה זה בחורף."
"אני עמליה. אני גרה ברחוב ז'בוטינסקי ברמת גן".
" אני יודעת. כתוב במודעה. אני אגיע עוד חצי שעה. זה
בסדר?"
"אין בעיה. אני שמה מים על האש".
ניתוק.
אני מתארגנת, לוקחת מעיל, שמה ליפסטיק ויוצאת החוצה. אחרי
עשרים דקות, אני מקישה על הדלת שלה. משפחת בלום. מהבית נשמעים קולות של ילדים.
"רגע", נשמע קול מעבר הדלת. אישה פותחת לי את הדלת. אני אומרת שלום
ונכנסת פנימה. "מה שלומך?", היא שואלת. "יהיה בסדר", אני עונה
לה. היא מחייכת. "תסלחי לי על הבלגאן. הילדים שלי החליטו לארח היום חברים.
בואי ניכנס לחדר. יהיה לנו קצת שקט. כמה סוכר לשים לך בקפה?".
"שניים", אני אומרת וצועדת אחריה. אישה יפה, עמליה. מבוגרת, אומנם,
לפחות בת חמישים. היא לובשת שמלה כחולה ויש לה טבעות כסף על האצבעות. העיניים שלה
מאופרות בקו שחור ארוך ויש לה עיניים מטרפות שממגנטות אליה את המבט שלי. מעניין
איך זה שיש לה ילדים כאלה צעירים. "את הילד הראשון שלי ילדתי בגיל שלושים
ושבע", היא אומרת תוך כדי מזיגת מים לספלים. "את קוראת מחשבות?",
שאלתי. "גם", היא עונה ואנחנו נכנסות לחדר. אני סוקרת את החדר. שולחן,
שלוש כיסאות, קולב עם מעילים וצעיפים וכובע מגבעת, מהסוג שהסבא שלי חובש. שטיח ישן
ומדף עם המון ספרים. "תשבי, אל תפחדי", היא אומרת, "אני לא מכשפה.
בואי, תתקרבי. תספרי לי מה מציק לך. אני
רואה שאת מאוד מוטרדת". "כן, היה לי חלום מאוד מיוחד, מוזר. קמתי בבכי
חזק. אני ממש מפחדת." עמליה מביטה בי ואני ממשיכה, "אני חולמת המון
ואפילו מנהלת יומן של החלומות שלי. הוא מונח לי ליד המיטה באופן קבוע. אבל את
החלום הזה אני לא צריכה לרשום. אני זוכרת כל פרט ופרט כאילו התעוררתי ממנו
הרגע."ואז סיפרתי לה על החלום הזה שהשאיר בי רושם רע כל כך, סיפרתי לה על
הילדים ששיחקו ברחוב והאנשים שריחמו עליי ועל הבחור הזה, אודי, שאהבתי כל כך למשך
חלום אחד בלבד ושאת פניו לא ראיתי מעולם.
עמליה מביטה בי בעיניים המטרפות שלה ולוקחת לי את יד שמאל.
היא מביטה ארוכות ביד ומעבירה אצבע על הקווים שמצויירים על כף ידי. הנשימות לי
מהירות והיד קצת רועדת. עמליה לוקחת את היד הימנית שלי ומביטה גם בה. שתי הידיים
שלי מונחות על השולחן והיא בוחנת אותן בשתיקה שמקפיאה אותי. "נו", אני
אומרת בחוסר סבלנות, "מה את שותקת כל כך הרבה, תגידי משהו".
היא מרימה אליי מבט מחוייך. "אל תדאגי, הכל יהיה
בסדר", היא אומרת. "מה בסדר? מה עם החלום שלי?", אני מתעקשת.
"תפסיקי לדאוג כל כך הרבה, את צעירה, יהיו לך קמטים", היא אמרה בחיוך.
התעקשתי בכל זאת. "אני רוצה שתגידי לי מה יקרה", אמרתי. "אני לא
יודעת אם תרצי לשמוע הכל, זה לא רק דברים טובים, את מבינה…..", אמרה עמליה
ושתקה.
הבנתי. שלחתי יד לכיס האחורי במכנס, הוצאתי שתי שטרות,
הנחתי לה על השולחן והלכתי. עמליה לא עצרה בעדי, גם היא הבינה. לפני שיצאתי מהחדר
עמליה אמרה: "תביני, גורל זה משהו דינמי, בתכל'ס את היא שקובעת את הגורל
לעצמך, ולא משנה מה אני אומרת או מה אומרים לך החלומות המשוגעים שלך. אל תעצרי את
החיים שלך בגלל בחור שחלמת עליו. יבוא-יבוא. לא יבוא-יותר טוב. תקשיבי לי, אל תעשי
את זה לעצמך, אל תשקעי בתוך זה, בסוף את תשתגעי מהציפייה".
לא עניתי לה, ידעתי שהיא צודקת במובן מסוים, אסור לתת
לחלום להשפיע על כל החיים שלי. החלטתי לא לחשוב על זה יותר מידי והתחלתי לצעוד
לכיוון האוטובוס. יחד איתי המתין בחור שלבש מעיל שחור מצמר שלא הפסיק להביט בי כל
הזמן. לא הרגשתי בנוח מהמבטים שלו וכשהאוטובוס לבסוף הגיע, חשתי הקלה כשלא התיישב
קרוב אליי. בזמן הנסיעה הבטתי החוצה, היו פקקים ורעש של מכוניות. הרדיו של
האוטובוס היה דלוק וחבורה של ילדות פיטפטו כל משך הנסיעה על הסרט החדש של החתיך
ההורס ההוא. השיחה שלהן עשתה לי לחייך, הן דיברו על הסרט כאילו זה היה מציאות ואני
נשכתי את השפתיים לא לצחוק בקול רם. הבחור מהאוטובוס קלט אותי מצותת לבנות וחייך
גם הוא, למשך נסיעה קצרה חלקנו מין סוד שכזה.
כשירדתי בתחנה שלי, הוא מיהר לרדת אחרי. קצת הפחיד אותי
המעשה שלו. "לא יכולתי שלא לשים לב אלייך", אמר. האמת היא שהדבר האחרון
שהיה לי חשק אליו באותו רגע זה להתחיל לדבר עם בחור זר, בטח לא אחרי שהמכשפה ההיא
גרמה לי להאמין שעולמי יחרב עליי בתקופה הקרובה.
"הכל בסדר?", שאל, ואני לא ידעתי מה לענות לו,
אז הנהנתי לחיוב. "בא לך לשתות קפה?, יש איזה מקום לא רחוק מכאן, אפשר ללכת
אליו", אמר.
"טוב", אמרתי, "נלך. אני נעמה".
"אודי", אמר. "קוראים לי אודי".
–
ריק
22/3/1999 19:3
חלב
–
כשהם משיקים את הכוסות, זה נשמע כמעט כמו התרסקות.
איש ואישה ישובים אל שולחן. מבטים, צלחות חרס גדולות ומפיות מקופלות לארבע. ידיים
נאחזות זו בזו, ומילים מנוגנות ביניהן.
הוא אוהב אותה. גם היא אותו.
היא התגעגעה. גם הוא ציפה בקוצר רוח שייפגשו.
להבה רכה מטפטפת על המפה, מאכלת את שארית החמצן שנותר
ביניהם.
–
הדרך לשם
22/3/1999 20:21
ofird
ofird@haaretz.co.il
–
"חתיכת חבל, מתכת קרה,
אותה בובה
שהייתה תמיד יקרה.
זה כבר לא אותו
דבר, זה כואב עמוק בפנים,
כאב חד וחזק
שגורם לי לחוש בליבי פיצוצים.
דמעות זולגות
במחשבה על מקום אחר,
מקום שקט, שבלי
בעיות שם לעולם אשאר.
אולי זאת בריחה
ואולי זה מה שבכל זאת רצוי,
כי עם איך שזה
עכשיו, אני כבר לא נשאר שפוי".
אופיר ד. עם
דמעות זולגות
–
22/3/1999 21:43
ילדונת
yaldonnet_@newmail.net
–
5.11.98
אהבה קטנה של אמצע הדרך
מסרבת להכיר בעובדות.
החיים מחייכים מרחוק,
נעלמים באופק ערפילי.
–
מסגרות ללא תמונה
22/3/1999 22:10
נתנאלה
–
לאחרונה התחיל להימאס לי מאותם אנשים שמוכרים לי מסגרות
ללא תמונה.
והם עושים את זה טוב , הם סוכני מכירות מצויינים יודעים
יפה להפיל אותי בפח….לפעמים אני לא שמה לב שאני נותרת עם מסגרת חלולה….
בזמן האחרון הפכתי גם אני, למוכרת מנוסה של מסגרות חסרות
דיוקן. הפחד הזה מאנשים שיתלוננו על פגמים במוצר, ושיגידו שהתמונה לא נראית להם,
הפחד הזה…הביא אותי להיות מוכרת של מסגרות חסרות דיוקן…
אני מעדיפה להישאר בעסק המסגרות פוחדת להיחשף …. תמיד
מציגה את הבגדים ישרים למרות שלפעמים רוצה מאוד לקמט….רק שלא יבחינו….רק שלא
יבחינו…
–
it's good to back home
23/3/1999 0:7
עוגי
–
יומן כללי
–
1. "אני
אשם?!" (תומר בכור)
2. "מלחמה זה פוליטיקה, מותק" (תומר בכור)
3. "לא יהיה לכם מגן פלילי" (דויד נחום)
4. " כשבן אדם עצבני הוא לא מבין כלום" (דויד
נחום הארוניה)
5. "עזוב את התאריך תחייה את החיים!, …. אהההה נראה לי ה -22 " (אברי לוי)
6. "אישה שמנה מכוערת בהריון מקפצת בין
ההרים" (עליזה און)
7. " ערב טוב "
(ינון מימון)
טוב סתם שתדעו
–
מזכירה לי את תיסבי
23/3/1999 0:40
פרומתיאוס
–
בסוף הם הגיעו גם אלי…הזונות. תפסו אותי ברחוב והביאו
אותי לאיזה בית נטוש …השמועות אמרו עוד לפני כן שהם תופסים אותך ככה עוד לפני
שאתה מספיק להבין מה קורה זה בא בהפתעה.
אז הם התחילו לשאול אותי כל מיני שאלות…אמרתי להם שאני
לא משתף פעולה ושמצידי כל אחד מהם יכול ללכת לעזאזל. בחיי שאני משוגע, כל אחד מהם
לבד יכול למחוק אותי באצבע, אני כנראה משוגע..
אחרי כמה שעות הם החליטו לקרוא לאלכס, וכשאלכס הגיע, הבנתי
למה הם קראו לו.
מדובר בהר בריון רולה…טיפוס די מאיים….אבל אני תאמינו
לי, אפילו לא פחדתי…
ישבנו שם איזה 10 שעות בצינוק הקטן והמגיעל הזה אני אלכס
הרולה והזונות, בחייי שהיה מדהים לא יכולתי על דרך יותר טובה להעביר את הזמן ,
מזמן לא יצא לי להכיר חבורה כל כך הטרוגנית ומעניינת….עם מיומנויות ידיים
מרשימות ( אלוהים המכות שחטפתי)…
התחלתי כבר לנסח את המודעה שתהיה מחר בעיתון: גופתו של בחור כבן 23 נמצאה אתמול ב "
שכנות חיים" גופים משטרתיים משערים כי מדובר בפעולה יזומה של " משמרת
הצביעות"…..
כן, הם היום תופסים כל אחד הזונות האלה , מי שמנסה לומר את
האמת, הם תופסים אותו ומוחקים…
אבל אני החלטתי שאני לא נשברשיקפצו לי אני לא אשבר…עד
ש….
היא נכנסה לחדר ניגשה אלי בתנועה חתולית התכופפה ובקול
עדין שאלה: " אתה בסדר?"
הרגשתי שאני צולל..אני נופל…הם ידעו הזונות האלה -הם
ידעו-
רק היא יכלה לגרום לי ליפול בפח….
ואני חושב שהיא קצת צחקה כשאמרתי לה….
שהיא קצת מזכירה לי את תיסבי……
–
את תיסבי?
23/3/1999 9:39
נתנאלה
–
אני זוכרת את תיסבי…..
אהבתי מאוד, מעל הקו הפורומי…..מוקירה ומברכת.
–
תיסבי?
23/3/1999 15:29
LoneStar
shin13@netvision.net.il
–
האם יש צורך ברקע מקדים על תיסבי בכדי להבין את הסיפור או
שמא כל אחד ותיסביו הוא?
בכל מקרה, אחלה אניוואי 🙂 (והבנתי מה שהבנתי)
–
אל
23/3/1999 10:58
Kipod
kipod@netvision.net.il
–
"אל
תקפוץ," הוא אמר.
מלאך. ממש מלאך. שתי כנפיים, הילה. אבל אני לא מאמין
במלאכים… טוב, זאת בטח לא הטעות היחידה שעשיתי בחיים האלה שלי.
"בבקשה, אל תקפוץ"
קצת קשה להתעלם מבחורצ'יק עם כנפיים, שמרחף לידך באוויר.
"למה? מה אכפת לך? מה אכפת למישהו, בכלל?"
"לי אכפת. וגם לו," אמר והצביע מעלה, "הוא
אוהב אותך."
"כן בטח," גיחכתי.
"לא באמת, הוא אוהב אותך, אתה יודע, הוא אוהב את
כולכם."
"זה כל מה שבאת לומר? כי אם כן, אז שיהיה לך יום
נעים."
"תראה, הוא ביקש ממני לבקש ממך לא לקפוץ, והזכיר לך
כמה העולם הזה נהדר, וכמה הוא אוהב אותך."
"אוהב אותי? נהדר, אז יש מישהו אחד בעולם הזה שאוהב
אותי, ומה תעזור לי האהבה הזאת?"
"תהפוך את חייך למלאי משמעות? תוסיף טוהר ותוכן
לחייך?"
אהבת אלוהים!" פלטתי, "האהבה שלו תקנה לי דירה
חדשה? או אולי תחזיר לי את העבודה שלי? או אולי היא בכלל תחזור אלי, עכשיו כשהחבר
הגדול למעלה אוהב אותי?"
"הוא תמיד אהב אותך", תיקן המלאך. הוא ממש נראה
לי מוטרד מכך שמאמציו לא מצליחים.
"טוב אמיגו, נפגש למטה", היו מילותי האחרונות.
"למעלה", נדמה לי, אבל רק נדמה לי ששמעתי אותו לוחש. "נפגש למעלה".
–
קיפוד זה זה עם הקוצים?
23/3/1999 13:39
אמיל והבלשים
–
אמיל: אתם מאמינים במלאכים?
והבלשים: לא.
אמיל: אפשר קצת פירוט?
והבלשים: מאז שאתגר קרת כתב על המלאך ההוא שנופל מהגג
אנחנו לא מאמינים בהם יותר.
אמיל: בגלל אתגר קרת איבדתם את האמונהבמלאכים?
והבלשים: לא, אבל אנחנו כבר לא משתכנעים כשמלאכים עושים
לנו דאווינים.
אמיל: ומה עם כרובים?
והבלשים: כרובים זה יופי בסלט.
–
לבלשים ולאמילם שלום
23/3/1999 15:35
LoneStar
shin13@netvision.net.il
–
עד מתי תאבדו אמונתכם במושאי בלישתכם והרי אתגר עצמו גם לא
המציא את הגלגל וגם אם כן הרי הגלגל מומצא מחדש בכל רגע נתון והוא נכס צאן הברזל
של התרבות שהמציאה אותו גם אם תרבות אחרת כבר עושה בו שימוש. ועד כאן סט ברכות
חגיגי לחג.
–
Keep on passing the open
windows
23/3/1999 15:37
LoneStar
shin13@netvision.net.il
–
(הודעה ללא תוכן)
–
יש בזה משהו
23/3/1999 22:4
הזבוב
hazvuv@walla.co.il
–
הבעיה בסיפור היא שהוא מטיף מדי. מזכיר את הסדרה ההיא
שהיתה פעם בערוץ 2, לא זוכר את השם, אבל יש לי בעיה עם שמות אז תנחשו.
ואם כבר אריך קסטנר, אז הוא אמר פעם (או שזה היה מארק
טווין?) שאם כבר כותבים משהו שמישהו אחר כתב פעם, אז או שכותבים אותו שונה ומקורי,
או שפשוט כותבים אותו יותר טוב.
סתם שתדעו.
–
מהמגירה לדיסק 