עצב
26/3/1999 0:35
משה והרפורמים
moshe_reformim@thedoghousemail.com
–
נפרדנו נפרדנו נפרדנו נפרדנו נפרדנו
נפרדנו נפרדנו נפרדנו נפרדנו נפרדנו
נפרדנו נפרדנו נפרדנו נפרדנו נפרדנו
נפרדנו נפרדנו נפרדנו נפרדנו נפרדנו
נפרדנו נפרדנו נפרדנו נפרדנו נפרדנו נפרדנו נפרדנו נפרדנו
נפרדנו נפרדנו
נפרדנו נפרדנו נפרדנו נפרדנו נפרדנו
נפרדנו נפרדנו נפרדנו נפרדנו נפרדנו
נפרדנו נפרדנו נפרדנו נפרדנו נפרדנו
נפרדנו נפרדנו נפרדנו נפרדנו נפרדנו
נפרדנו נפרדנו נפרדנו נפרדנו נפרדנו
–
יש לך את את ה-Email
החדש של הרפורמים?
26/3/1999 1:6
חרק 2000
–
(הודעה ללא תוכן)
–
???????
26/3/1999 13:15
משה והרפורמים
moshe_reformim@thedoghousemail.com
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
אכן
26/3/1999 5:36
הזבוב
hazvuv@walla.co.il
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
כאב
26/3/1999 6:35
ראש
–
(הודעה ללא תוכן)
–
26/3/1999 14:6
אודין
guytag@isdn.net.il
–
בן
יום אחד שטוף חן
יום אחד שהאושר
בו פועם תבוא אלי,
אל בין צלעותי
ותמלאני ביופך.
פעימות ליבך יפקו
בי דם חדש עת
עורקי מישתרגים בשלך
ורוח חדשה במיפרשי
תישוב עת הבכי הראשון.
אז אכרע ברך
אל מול יוצרך
ואת עסיס דם
התינוקים שבי
אגיר אל מכאובה
אל עדנתה,
וברוח החדשה איבש
את דימעתה,
ואפליג אל תוך תוכה.
אנקש בה
את עישבי הזרות והיאוש,
אצוד בה
את צבועי השיכחה
ותני הדעיכה.
על גבעה שם רועות
אילות האהבה
ואנפות הרעות האפורות
אטפס,
להניפך בזרועותי.
שתחזה באשדך הפורץ
בליבך העולץ.
שתרד היא ותחבק
שתרד ותנשק
ותיקרא
בני שלי, אהובי
מישפחתי.
גיא תגר / אוגוסט 93
–
בפעם הקודמת קראת לזה
26/3/1999 14:38
צוות הארכיון
–
"בן"
http://www.iol.co.il/forums/scripts/showsm.asp?which_forum=77&mess=158468&paint_str=%EF%E1
–
כמעט שנה עברה
נוסלגיה? עצב? או סתם
שיכחה.
–
אולי סתם
26/3/1999 15:14
אודין
guytag@isdn.net.il
–
פרצי אושר
זכרון
אולי מסרטט קווי מתאר
–
אולי סתם
שיכחה
ללא כותרת ממשית
26/3/1999 14:51
ChocoChip
yaeli@actcom.co.il
–
למה רצית לשמוע את השיר ההוא?
חשבת שזה יחזיר את הרגע חיה לך בתוך עולם משל עצמך לא
מחוברת
פשוט לא מבינה שהוא לא יחזור וזה לא יקרה
תעברי כבר הלאה תתעוררי מהחלום המטופש הזה.
המוסיקה היא לא המציאות אלא רק הפנטזיה שלך,
ושום שיר שלכם לא שלכם לעד
עכשו הוא שר עם מישהי אחרת
תפסיקי עם הדמיונות, זה לא בריא
את צריכה להתגבר, צריכה להתעורר
אבל את רוצה לחזור לישון.
–
לא. היא פשוט לא מוכנה עוד להמשיך
26/3/1999 15:9
דז
reef@newmail.net
–
תן/י לה את הזמן. היא צריכה אותו.
–
מה אמרתי לו, שהוא אמר לי?
26/3/1999 15:12
אודין
guytag@isdn.net.il
–
הוא אמר לי יעלי יעלי, תחשבי קצת בעצמך.
הוא אמר לי, לא כל דלת שנסגרת זה סימן ל…. /סימן למה אני צועקת. בוכה!
הוא אמר לי, אל תבכי יעלי, /רואים לו את הכאב בפנים, לא
איכפת לי!
הוא חיבק אותי ולחש לי יעלי, יעלי שלי….
הוא שאל אותי, כבר אמרתי לך היום?,/ לא אמרתה, אני בוכה.
לא אמרתי לך כמה אני אוהב אותך היום?
–
מותר לה להמשיך לחלום
26/3/1999 18:40
LoneStar
shin13@netvision.net.il
–
וגם לך כדי שהיא תעיר אותך מהחלום שלך עליכם עם השיר שלכם.
זה בסדר. היא תתעורר לבדה אם רק תתן לה שש שעות שינה ולא תעיר אותה גם אחרי שעברו
שבע וחצי. מצד שני אני מבין גם אותך… יותר מדי.
–
אני בת
26/3/1999 19:21
ChocoChip
yaeli@actcom.co.il
–
ולא, אני לא לסבית או משהו כזה…
פשוט כתבתי את זה על עצמי 🙂
–
את לא? וואו, איזו אכזבה (או שלא).
27/3/1999 7:9
@מיקי
miani10@hotmail.com
–
ובהזדמנות זאת, אני רוצה להכריז (כדי שיהיה ברור לכולם)
אני לא סטרייטית או משהו כזה…
–
🙂
27/3/1999 7:18
ההיא עם השם
–
(הודעה ללא תוכן)
–
🙂 וואלה?
27/3/1999 17:26
ילדונת
yaldonnet_@newmail.net
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
תיבת ההפתעות
26/3/1999 18:47
LoneStar
shin13@netvision.net.il
–
"זה
לא זה! זה לא זה!" הוא צעק והמשיך להעיף חפצים בחדר. החבטות של הכסאות
המתרסקים זעזעו את הבית כולו.
הסתכלתי עליו, תלוש ממה שקורה מסביבי. העולם הסתחרר כמה
שעות קודם לכן ונעצר בזוית של מעלה וחצי מהנקודה שקדמה לסחרור. דברים קטנים המשיכו
ליפול ולהתרסק כל הזמן מסביבנו ובאיזשהו שלב, שנינו הסתגלנו לתזוזה האיטית ימינה
עם העולם. לכמה דקות ארוכות ניסיתי להשאר במצב העקמומי בו נחו רגליי על אדן החלון
נשען על התקרה, אבל המנורה שרפה לי בגב. מפליא שהיא עוד דלקה אחרי שהתמונה הקטנה
שהייתה על השולחן נחתה לתקרה בקול חבטה עמום ופגעה ברעש מאיים על האהיל. הוא פשוט
נסדק כמה דקות קודם, ככה שזה לא שינה לו. הראש שלי כאב. שיניתי תנוחה.
"זה לא זה!" המשיך קולו הסדוק להכנס ולצאת
מהתודעה שלי.
ניסיתי למקד את מבטי המזוגג במה שנהיה מהחדר המסודר שלו.
הוא המשיך להעיף חפצים בדרכו למצוא את המתג. הענין היה בזה שהמתג היה מקובע באמצע
לוח שחור קטן עם נקודות ירוקות קטנטנות שהאירו אותו. הלוח נפגע, כנראה כבר בסחרור
הראשון וכל הנורות כבו. לך תמצא מתג קטן ומטופש בערמה של לוחות שחורים קטנים עם
נקודות ירוקות מסביב כשכולם כבויים וסדוקים מפגיעות חפצים מתעופפים בחלל החדר.
ביום שמצאנו אותה, רצנו הביתה מהמקום נרגשים; לא לפני
שדאגנו להסתיר אותה היטב בהמון המון חול ודיברנו שעות על מה שהיה בקלף המחובר
אליה. ניסינו לפענח את הציור החי. טבעת דקיקה עם קו קטן ולא מורגש שחודר פנימה מצד
שמאל. כמו דוקר את הטבעת אבל לא מכאיב לה. שני כדורים קטנים ומלאים מסתובבים
מסביבה, מקיפים אותה בסיבובים מושלמים ופירמידה אחת שמרחפת מעל הטבעת ויצרת מעין
הילה קסומה לכל המאורע הנושם והחי שהיה על הקלף שמולנו. הקוים העדינים של הציור
כמו ניגנו מוסיקה שמימית באוזנינו בזמן שהעברנו את ידינו על הקלף. הסתכלנו
מהופנטים בקלף עתיק שעליו ציור שחי ונושם בין ידינו!
כבר כשהבאנו את התיבה הביתה, מבוהלים מהמציאה הכי שווה
שלנו, ידענו שמשהו פה עומד לקרות. זה היה הסוד שלנו. חיכינו שהוריו של ניר יעזבו
את הבית ורצנו להביא אותה מהמחבוא. סחבנו אותה בריצה הביתה. היא הייתה כבדה כל כך,
אבל כל כך רצינו כבר להגיע איתה הביתה בלי שאף אחד יראה שפשוט לא הרגשנו את המשקל.
למזלנו לא עצר אותנו אף מבוגר לשאול שאלות מעצבנות.
שמנו את התיבה באמצע החדר שלו, סגרנו את הדלת, החלון
והתריס. ניר הוציא את הקלף מכיסו והושיט לי אותו. הסתכלנו עליו עוד חצי דקה
מהופנטים והנחנו אותו בצד. ניר פתח את המנעול החלוד עם הפטיש של אבא שלו. במין
חרדת קודש הצצנו פנימה. מה שראינו נראה מקסים ומרתק אבל סתמי כזה. אחד עשר לוחות
שחורים קטנים מסודרים יפה בתוך מסילות. כל הלוחות היו זהים לחלוטין. מתג קטן
במרכז. כעשרים נוריות ירוקות קטנטנות מסביבו. בהינו בזה. הסתכלנו אחד על השני.
"תגיד משהו." אמר ניר.
"נראה לי כאילו צריך להפעיל את זה איך שהוא וזה יחיה;
כמו הקלף." אמרתי.
"ומה נראה לך שעושים כדי להפעיל את זה?" הוא
שאל.
"אני בעד ללחוץ על כל המתגים האלה עד שיקרה
משהו!" צהלתי.
"נו תהיה רציני.", הוא אמר ותפס לי את היד.
"אני רציני. תראה!" אמרתי והרצנתי. הוא הסתכל
עליי משועשע והביא את הקלף. התיישבנו על הרצפה ליד התיבה ופתחנו אותו בעדינות. שוב
הקסם הזה שיתק אותנו. הקוים התחברו עכשיו בצורה מעט שונה. הקו הדקיק כאילו חדר
לעומק הטבעת וגרם לה לפעום מבפנים. בנקודה בה נעצר הקו במרכז הטבעת נוצרה כאילו
טבעת נוספת, עדינה, כמעט בלתי נראית שהתפשטה בתוך הטבעת אל הדפנות של הטבעת
הגדולה. הזמן פשוט עמד. לא הוצאנו הגה במשך דקות ארוכות. ניר נגע במרכז הטבעת
והקלף, כמו קיבל כובד נוראי פשוט נפל מידיי אל הרצפה. המשכתי להתבונן בטבעת הפועמת
כשלפתע קרא ניר: "מה זה לעזאזל!", תופס אותי בחוזקה בחולצה ומסתכל מבועת
לחלון. לא רציתי להביט, אבל המבט המזועזע שלו לחלון סיקרן אותי.
מישהו או משהו כאילו ניסה לפרוץ את התריס להכנס לחדר שלו;
ניר צעק ורץ לסגור את הוילון. אני תפסתי את התיבה וניסיתי לסגור אותה בכח. היא לא
הצליחה להסגר! הקלף כמו זימר ברשעות ברקע והטבעות שלו פועמות בקצב אחיד. על החלון
נשמעו תקתוקים מוזרים שחזרו על עצמם.
ניר היה הראשון לראות שאחד הלוחות בתיבה מתעורר לחיים.
הנורות הירוקות החלו להדלק במין תזמון מושלם עם פעימות הטבעת המצוירת. צווחת ציפור
הרעידה את החלון לידנו. משק הכנפיים שלה פגע בתריס אחת לארבע שניות. זה היה נורא!
היינו חייבים לצאת משם!
הסתכלתי לתיבה. משהו קרה.
המתג במרכז הלוח נדלק גם כן. המוסיקה מהקלף הפכה לשמימית
לחלוטין. הכל הפך להזוי מדי. הטבעת פעמה עכשיו בקצב מושלם, כמו הלבבות שלנו. תפסתי את ניר ביד ובאצבע רועדת שיניתי את מצב
המתג.
בשעות שאחרי הסחרחורת ניסיתי להזכר מה בדיוק קרה
אח"כ. ניר לא היה מסוגל לדבר איתי בכלל. הוא פשוט חיפש בטרוף מוחלט את הלוח
והמתג. הוא רצה להחזיר את העולם למסלולו הרגיל ולא מצא שום לוח שחור קטן עם נורות
ירוקות שעוד עובד בברדק ששרר בחדר שלו. אני יכול להבין אותו, ההורים שלו חוזרים
עוד מעט הביתה ולא נראה לי שהם כל כך יתלהבו מהבלאגן הזה שעשינו עם הצעצועים שלנו.
–
כל הדברים הגדולים באמת
26/3/1999 21:13
ליתוספרה – ניסיון ראשון בכתיבה מובנית
iasap@hotmail.com
–
-"אתה
מגיע להלוויה?"
-"לא."
-"לא שחררו אותך?"
-"אני לא חושב שאני אספיק."
-"אמא של יונתן ביקשה שאני אדבר איתך שתבוא.
אתה הרי החבר
הכי טוב שלו. זאת אומרת, היית."
– "אבא נגמרת לי הסוללה."
-"עמית, תעשה מאמץ בשביל יוני."
-"אבא, יונתן מת."
אני מנתק את הפלאפון. בחוץ גשם נוראי, ובאוטובוס זמזום
בלתי פוסק של אנשים מדברים ורדיו בווליום נוראי. אני יורד מלבנון, נוסע דרומה
להלוויה של יונתן.
האוטובוס עוצר בתחנה שליד בית הקברות. אני לא יורד.
נוסע דרומה לתוך החושך,
אני מצליח לראות את ההשתקפות שלי בחלון.
חייל פרוע עם עניים אדומות. קר לי. יונתן מת.
אני מנסה לא לחשוב עליו, אבל בכל פעם שאני עוצם את העיניים
אני רואה אותו מחייך אלי, ושומע אותו אומר לי "לפחות אנחנו עולים יחד",
ונזכר איך זה עודד את שנינו והקל קצת על הפחד.
"מי יכול עלינו כשאנחנו ביחד?" אמרתי לו, ויונתן
צחק.
"כל זמן שאנחנו ביחד יהיה בסדר", הוא אמר.
עלינו ביחד, ועכשיו אני באוטובוס דרומה, יורד לבד.
לבנון יכולה עלינו יונתן. עכשיו אני יודע. לבנון יכולה על
כולם.
אני עוצם עיניים חזק, רוצה לישון עמוק ולא לחלום. רוצה
שיעזוב אותי.
יונתן לך ממני. יונתן סע הבייתה. אתה מת, אז תצא לי
מהחיים.
שלוש שניות אחריך כבר לא היה מטען. כבר לא היו צעקות.
הייתי שלוש שניות אחריך ואפילו לא חיכית להפרד ממני.
שלוש שניות אחריך ורק שכבת שם, עם הגוף שלך דומם, והעיניים
שלך כבויות.
כשהאוטובוס עוצר הנהג שואל אותי אם אני בטוח שפה אני יורד.
"כן." אני אומר לו ומעמיס את התיק והנשק.
לילה, וחושך, ורוח של מדבר מקפיאה אותי.
אני מתחיל ללכת, בלי מטרה, לתוך ההרים.
"מלון מליון כוכבים", היית אומר לי בשק השינה
מול הפסגות הגבוהות בצפון. היית מתמתח ומסתכל על השלג, ומתגעגע למרחב הצהוב הזה.
במדבר הזה הרפתקנים מטיילים, אוהבי בדידות מתרחקים,
משוגעים מאבדים את הדעת.
קולות ותמונות מסתובבים לי בראש, מכאיבים לי.
– "אתה הרי החבר הכי טוב שלו. תעשה מאמץ בשביל
יוני"
– "חייל אחד מת הבוקר בלבנון, בהתפוצצות מטען
צד…"
– "לפחות אנחנו עולים יחד… מי יכול עלינו כשאנחנו
ביחד?"
-"אבא, יונתן מת."
שלושה צעדים אחריך יונתן. הבטחת לי שיהיה בסדר.
הבטחת יונתן.
לא למדו אותך שהבטחות צריך לקיים ?!
אני נופל מתנשף על האבנים בקצה הצוק, מעל ים המלח.
יונתן מתיישב לידי מחייך.
"המדבר הוא הבוחן של כל הדברים הגדולים באמת",
הוא אומר, וקם.
מאחוריו קרניים ראשונות מתחילות לזרוח.
אני עוצם עיניים מסונוורות מהשמש, וכשאני פותח אותן יונתן
עדיין שם.
אני קם, מסתובב אחורה וחוזר לכביש.
– "יונתן סע הביתה", אני לוחש, ואנחנו עולים על
האוטובוס צפונה, לבית שלו, לשבעה.
– "לפחות אנחנו עולים יחד", הוא שוב אומר לי.
– "מי יכול עלינו כשאנחנו ביחד?" אני אומר לו,
ויונתן צוחק.
–
אתה לא יודע איך זה עד שאתה לא נמצא שם
27/3/1999 2:25
מודא קרא ונזכר
–
(הודעה ללא תוכן)
–
חביב, אהבתי, אבל …
27/3/1999 15:33
עוגי
–
יותר מדי קיטש בין השורות האלה ולפעמים נראה כאילו כל
הסיפור מגמתי פוליטי מדי .
(למרות שאני כמעט בטוח שזאת לא היתה הכוונה)
וחוץ מזה לטעמי השימוש במבנים חוזרים קצת over used
אבל חוץ מזה סבבה
אחלה סיפור
או כמו שרבי יוחנן בן זכאי היה אומר : "מזל טוב"
–
אתה צודק. מחקתי, תיקנתי. זה מרגיש עכשיו יותר טוב.
27/3/1999 16:12
תודה. ליתוספרה
iasap@hotmail.com
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
2/4/1999 0:4
עוגי הפקות
–
קקה
–
מסיפורי קו 18
26/3/1999 22:22
נמרוד צפנת
jarvis@netvision.net.il
–
מסיפורי
קו 18
הג'ינג'ית – מאת נמרוד צפנת
אני
מדי פעם מגניב מבט לעברה. אני בטוח שהיא יודעת שקלטתי את המבט שהיא שלחה אלי
כשעליתי אל האוטובוס. היא יודעת איפה אני יושב. ביננו
מפריד החיבור של האוטובוס הארוך, והיא יודעת שאני מסתכל עליה מדי פעם. היא משחקת
בשערה, מתגרה בבן אדם שהיא יודעת שמסתכל עליה, בן אדם שהיא אף פעם לא פגשה לפני
כן. היא קוראת משהו, אבל כל תשומת ליבה מוקדשת אלי.
היא
בוחנת אותי בזווית העין. עכשיו היא בטוחה שאני רוצה אוצה. והיא צודקת. נראה כאילו
לא אכפת לה שכולם מסתכלים עליה, על מחוות הגוף שלה, שמופנות אך ורק אלי. כולם
יודעים שאני רוצה אותה. היא מורידה את הג'קט, נשארת רק עם גופיה, למרות שבחוץ רק
חמש עשרה מעלות, רק כדי שאני, ורק אני, אראה כמה שעורה חלק, כמה שעורה יפה, כמה
שהיא יפה. אני מצליח לראות קצת נמשים על כתפיה. והיא מחייכת, כי היא יודעת, שיש לה
חיוך נהדר.
אני
כל כך רוצה אותה, ואיכשהו אני אוזר אומץ, ואומר לעתמי שבתחנה באה, אני אפנה אליה.
היא
מסתובבת אלי, נועצת בי מבט שאומר "אני רוצה
אותך". זהו. נשברתי. אני מתרומם, וגם היא עושה את התנועה הזו. אני מתחיל ללכת
לעברה, בטוח שזהו זה, זה יקרה. האוטובוס עוצר, כאילו כדי להקל על ההליכה שלי
במעבר, כאילו הנהג יודע שקשה לי ללכת, שהרגליים שלי רועדות מהתרגשות. היא מניחה את
שפתיה על כף ידה, נושפת עליה, שולחת לעברי נשיקה בלתי נראית. אני תופס את הנשיקה,
עוצם את עיני, מנסה להריח את הנשיקה. אני לוחש לעברה, "אני אוהב אותך",
וכשאני מחזיר את מבטי אליה, אני רואה שהיא ירדה מהאוטובוס.
אני
חוזר למושב, מסתכל על כף ידי הקמוצה, פותח אותה, ונושף עליה לכיוון השחרחורת
שיושבת
במושב לידי.
–
באוטובוס הזה גם אני הייתי
27/3/1999 3:7
ליתוספרה
iasap@hotmail.com
–
אוטובוס. בוקר מוקדם. טשטוש של בוקר. חצי חלום.
נובמבר
98
אני יושבת מולך, והעניים שלי לא נעצמות
למרות הטשטוש של תחילת היום
אנשים נוסעים לכל מני מקומות
עומדים בינינו מסתירים לי חלום.
@
אתה יושב מולי, קרוב אבל נסתר
אני רואה חלקים ממך דרך סדקים
בין אנשים שעומדים במעבר
כשאין באוטובוס מקומות ריקים.
@
והמעבר משתנה לאט,
אנשים זזים, אנשים מסתדרים
ואני רואה ממך כל פעם קצת
ואני רואה בך חלקים אחרים
לרגע חולצה, לרגע יד
לרגע את עינך מסתכלות אל הכביש
אתה מציץ אלי בין חייל לחלון,
בין חזה של אשה לתיק של איש.
@
אני יושבת מולך במעבר
וכל חלק שנחשף אלי אני רוצה יותר
מורידה את המעיל למרות שקר
שגם אתה תראה חלקים ממני
ואולי תדבר.
@
בכל סיבוב אני רואה אותך אחרת
בכל סיבוב של המעבר העגול
אתה רואה ולא מבין את המבט שלי צורח
שיצאת מחלום שחלמתי אתמול.
@
כשהתחנה שלי קרובה אני מתנערת
שולחת לך נשיקה, מעפעפת שלום
קצת כמו בחלום, אולי כמו בסרט
ואתה רואה, אבל נשאר במקום.
@
ואני חושבת עליך לפעמים
נזכר באישה עם המבט הברור
אולי כבר שכחת, ואולי כמוני,
לא יכולת לישון וכתבת סיפור?
@
–
אני יושב באואטובוס
27/3/1999 17:1
אודין
guytag@isdn.net.il
–
אני יושב באואטובוס
ממולי יושבת חיכנית
שער גולש עורבני, עני שקד גדולות.
מזגן, פטמות, חולצה דקה.
מביט דרך החלון, לא לנעוץ לא לחדור לא להתבלט.
האוטובוס מתנשף בעליה אל הרמזור האדום
שלט * עצור * נדלק בצהוב, ידה לחצה בפעמון
וכבר גם אני עומד ביציאה בסוף הרמזור.
איבשת בלימת אוויר, תחנה!!!
גם אני יורד, היא חוצה שדרה.
אני נשאר בצד הנכון, מהדק מעיל, ממריץ מצעד.
אופס שם בצד שלה, היא נעלמת בסמטה.
חוצה שדרה, טיפויפי ריצה.
עומד בפתח סימטה, מקשיב / מסדר נשימה.
הולך אקראי, מגביר רוחב צעד מצמצם מרחק.
שם בלב סימטה ישנו פחון ישן של פחי זבל
מזמן כבר לא בשימוש.
מדביק מירווח, מגבירה מקצב
מושיט יד, תופס כתף
היא אימה על פניה לובשת.
שימרית???
היא עדיין דרוכה, על המשמר עומדת.
שימרית בן-מורדכי, זה אני גיא
למדנו יחד בשנקר, זוכרת?
ומה עם ההיא וההוא ….
וכבר לא חושך וסמטה וקר
אלה תה וספה רכה
נוסטלגיה ומבט ממש (אבל ממש) לא קר.
טוב צריך לקום
הייה נחמד
תבוא פעם
תקפצי גם את.
שוב רחוב וקר
שוב מנוקר אך שרות האוטובוסים כבר מזמן אזל.
–
מהמגירה לדיסק 