אומללים
27/3/1999 22:23
ROSE
limor_@excite.com
–
אפלוליות קלה נגעה בשמיים באותו יום, קרני השמש התקשו
לחדור מבעד לשיכבה הערפילית , המעטות שעשו
דרכן ונגעו במידרכת הרחוב האירו את
הסימטה האפלה, את שער בית הקברות
הישן שהחזיק בחובו נשמות אומללות המחפשות דרכן אחוצא מתוך בור של יאוש ומסרבות
לקבל את סוף הדרך כמשהו מעשי, מספרים סיפורי אגדות על בית הקברות הזה , אגדות
ילדים אשר אימהות עייפות היו מספרות
לילדיהן על מנת שילכו לישון (שקרים) , רישרוש מפתחותיו של שומר בית הקברות הזקן נישמע, צלילי חלודה ישנה בקעו מהצרור, והתערבבו בצלילי החריקות של אותו שומר זקן אשר
עייף מללכת וכמו תינוק מתקשה לקום ממשכבו, ועל פניו הוקפאה אומללות אנושית, שני
עיניו מביעות את חוסר האיכפתיות (ראו מה עשינו אומללים בני זונות) וחוסר היכולת
לבצע עבודה פשוטה שאליה למד להתרגל עם
השנים הארוכות, דמותי ניצבת בעברו השני של השער, לבושה שחורים כובעי מניח צל
אלכסוני על פניי וחושף חלק קטן מפי . אני צועדת מבעד לשער (פתוח כבר עכשיו,,אומלל)
ואוירה של מוות אופפת אותי תופסת את גרוני ומאיימת לחנוק אותי, בצעדים כבדים אני ניגשת לקבר אבי..ליבי מושך אותי לכיוון
השני (לצאת מהמוות הזה…אומללים) ניצוץ אדמדם..רענן ,של חיים, ניצוץ של תשוקה
בלתי מוסברת של צחוק ילדים אני מניחה על קבר אבי , אותו ניצוץ אותו הורד ,אבא,
מסמל אותי,,וכשאני ניצבת שוב מחוץ לשערי
המקום המקולל וברקע מחשבותי חריקת השומר(בן זונה אומלל) ניראה כאילו זועק אליי
הניצוץ, אותו הורד, מאיר את המוות כמו פנס רחוב בשעת לילה חשוכה, הוא זועק אליי,
מפחד , מחשש,ו המוות אוסף גם אותו אל זרועותיו..ותוך מספר שניות כאילו מתוך נקמת
נשמות המתים המתוקה מאפיר הורד וניצוץ החיים ניתק
–
יותר מדי תיאורים
27/3/1999 23:10
עוגי
–
(הודעה ללא תוכן)
–
תיאור מוצלח
28/3/1999 2:8
lifeeeeeeeeeeeeeeeee
–
של חוויה שכולנו עוברים
אהבתי את הדימויים
נו..אז מתי יוצא הספר?
–
התקף אסטמה קצת
28/3/1999 20:40
ליתוספרה
iasap@hotmail.com
–
אני לא אוהבת משפטים ארוכים שעושים לי לעצור את הנשימה
במשך כמה דקות. זה מעיק עלי.
אני לא קוראת לאט, אבל מאוד נאמנה לפיסוק.
בכלל, לדעתי משפטים קצרים ונכונים יכולים להעביר הרבה יותר
ממשפט ארוך, מסובך ומלא תיאורים ופרטים כמו למשל המשפט הנוכחי הבלתי אפשרי שאני
כותבת עכשיו כדי להמחיש.
משפטים קצרים, והמון סימני ניקוד. זה הסוד. זה מה שמאפשר
לנשום את הסיפור בקצב שלו.
כבר מזמן עליתי על כל מיני טריקים כאלה בכתיבה. לפעמים
כשאני מנסה להמחיש משהו נורא נורא מהיר וסוער או מבולבל, כתיבה ארוכה כזו היא
טובה. אבל זה צריך להתאים לסיטואציה.
ואף על פי כן:
קפקא (הסופר)
מוערך מאוד, בין השאר בזכות העמודים השלמים שלו שכולם משפט אחד ארוך ואין סופי. אז
אני מכבדת את זה. כנראה שכמו כל דבר בחיים זה עניין של טעם.
–
"סתיו
של פטריארך" הכי מתיש מהבחינה הזאת
28/3/1999 21:57
הזבוב
hazvuv@walla.co.il
–
אי אפשר לעצור סתם כך באמצע פרק, צריך לחכות לסוף משפט,
והמשפטים לא מסתיימים בקלות.
אורך ממוצע למשפט:2.5 עמודים
אבל ספר טוב, יותר טוב "ממאה שנים…", לטעמי
כמובן.
–
כניראה
28/3/1999 22:1
ROSE
–
שזה באמת עיניין של טעם,תביני אם אני אגיד לך שאני צריכה
למשוך את המישפט עד חלקיקי הנשימה האחרונה, אחרת זה לא שלם בעיני?
ואולי לא תביני?
נו טוב ניסיתי
–
שומעים אותי?
28/3/1999 1:20
LoneStar
shin13@netvision.net.il
–
אולי מספיק?
אם אתם כאלה אמיתיים, תראו את עצמכם. לא מפחד.
איפה אתם עכשיו. תנו סימן בעוד שתי דקות מעכשיו. 00:37
ממתין.
איך היה הביקור?
נהניתם?
אתם מדברים איתי עכשיו?
אולי נדבר עכשיו שוב! עכשיו! כן!
בן אדם שמגיע לטראנס עם עצמו זה כזה כיף! אתם שם ברמקול.
שומע. מקשיב. מפנים. אתם הולכים עכשיו?
דווקא נהיה כיף! הו! תודה שבאתם! יפה מצידכם! אני מדבר עם העתיד שלי. בדיסק. רוצים
לדעת עוד? תשמעו עד הסוף! הכל מוקלט. תריצו מהר קדימה. אבל כדי להבין באמת – צריך
להקשיב גם לרווחים שבין השירים. למדוד את הרווח המוכר כל כך בזמן שעובר עכשיו. הוא
קצר יותר? מתי השיר הזה התחיל? לא היה שקט כרגע?
יא-אללה אתכם! תנו להתרכז ברווח. אני מורח אותו. למה
להרוס. אתם גם ככה אלה שכתבו את התסריט. מה אכפת לכם שאם אני מכיר כבר את הסוף
הצפוי כל כך, אני יעשה איזה הפסקה משמיעת הרצף. אה, מותר? באמת תודה רבה!
נעלבתם? מה? יכול גם לבד. מבינים? לכו, לכו! לא צריך אתכם!
כן. ככה. לכו.
התחלף עוד שיר? אני לא מאמין! איזה זין! מה אתם אומרים?
אני הזמנתי אתכם? לא סיכמנו שהלכתם? לכו. לכו כבר. מפספס שירים פה. עייפתי מכם.
הו! ככה! זהו.
הלכו.
שומעים? הם הלכו! נשארנו רק אנחנו עכשיו!
–
סימן
28/3/1999 1:27
ROSE
limor_@excite.com
–
כמה אנושי מצידך
–
הסבירי תגובתך רוזה
28/3/1999 21:10
LoneStar
shin13@netvision.net.il
–
וסליחה על הגיית השם במבטאי החמקמק.
–
מתוך הרגל
28/3/1999 21:42
ROSE
–
מה לא מובן?הנה שוב אני ממלמלת מילים שאף אחד לא קולט
נו טוב אני רגילה..
מה לעשות זה היה כל כך אנושי מצידך
אולי הבנתי אותך יותר מידי טוב..אה?
–
הבנתי שהבנת.
28/3/1999 22:2
LoneStar
shin13@netvision.net.il
–
עוד במראה הראשונה 🙂
הענין על האנושיות לא היה מספיק ברור. כשהם משחקים בעתיד
שלנו הם מכניסים לפעמים מרכיבים לא אנושיים. רעשים מיותרים בשקט החם. ואולי הם
חושבים שזה רק משחק ולא רואים שגם לדמויות יש חיים משל עצמם על המסך שלהם?
–
הבין, הבנתי, הבנו , הבנתם?
28/3/1999 22:31
ROSE
–
הם שקועים יותר מידי בתוך מישחק החיים שלהם , במישחקי
הדמויות שלהם ובהנאת הסבל המתיימר להיות אנושי שלהם בשביל לשים לב, הלא ככה?
–
נשימה – נשיפה
28/3/1999 9:17
או משהו (נוותר על ההגדרה המדויקת?)
–
היא צורבת לי סודות מדינה על הבטן
בנשימה
ובנשיפה צמרמורות של קור ועונג
גם יחד.
לנשום –
אויר פנימה איתה
ולתת לה לחלחל עד לנימי נימים נסתרים
אני יודעת (לנשוף), היא איתי, אני איתה,
ושתינו.
בסוף הלילה.
בתחילת הבוקר.
באויר.
–
נשימות..
30/3/1999 0:27
או משהו אחר
–
מדהים מה שכתבת שם.
אהבתי את המטאפורה של סודות מדינה צרובים על הבטן..
–
תמיד מסתובבים
28/3/1999 10:59
לא שמחה בכלל
–
במעגל הקסמים
רוצים
לא רוצים
נוגעים
לא נוגעים
נו, מה יהיה הסוף
עם שנינו?
לנצח נמשיך
להסתובב סביב עצמנו?
אתמול כמעט נשברתי
לקחתי את השפופרת ביד
אבל שוב, נוצחתי
ונשארתי
לבד
–
שטן יקירי
28/3/1999 11:36
ROSE
–
שורת שיניים לבנות נחשפה כשאר עיווט את פיו למה שניראה
כאילו היה אמור להיות חיוך אך דמה יותר להבעה של ייאוש, עיניו התכנסו בתוכן ונישקף
מהן שאינו יודע מה לעשות, טבעת עשן התגלגלה ומצאה דרכה מעלה , שתי נקישות , הנחת
הכוס על השולחן. לא הייתם מוצאים אותי בפה פעור אם לפתע היו מתגלות שני קרניים
בסבך שערו וזנב מחוספס מחובר לישבנו (על זה את חושבת עכשיו?! בחייך את לא ילדה!) ,
פתח פיך גיבור שלי, לאיפה נעלמו עכשיו כל המילים המתוקות שלחשת לאוזני, כל אותן
הדברים שנאמרו בכזאת אהבה (אה!) ונילחשו באוזני בכזאת תשוקה (תשוקה..הורמונים..הכל
יחסי אני מניחה)
בראשי עוברות עכשיו תמונות של מה שאני יכולה לקרוא לו
עכשיו הפעם של הביחד שלנו, רצף של מילים קטועות
המעלות בי גיחוך קל, אתה תמיד ידעת ואני לקחתי את זה ממך (נקמה מתוקה)
"אז..שמעי,
אני גרוש עכשיו"
(מכה שניה)
"ואת יודעת..מה שהיה עבר ואני אוהב אותך"
(and your out)
שלכת בי מבט שואל,
קול נפץ של פגיעת הכוס בריצפה ומבט של פליאה מעורבת בשינאה בלתי ניתנת לריסון,
עזבת אותי בטריקת דלת והשארת אותי לצחוק על מר גורלך, אתה מבין שטן יקר שלי
"אני התקשרתי לאישתך"
–
משעשע ו
28/3/1999 21:47
mip
–
מיוחד
ממש תיאור של מן מערכת יחסים רגילה
–
אתר פיצוץ ללכת מיד !!!!
28/3/1999 14:35
kodman
kokoi@mani.kod
–
–
מתוך שעמום אינטרנטי אמיתי יצאתי בניגוד אינטואטיבי
28/3/1999 21:31
LoneStar
shin13@netvision.net.il
–
לדעתי האמיתית לבחון את מעשי ידיך.
להלן רשמיי:
1. אין הנחתום מעיד על עיסתו. אם עשה כן – סימן שאין מי
שיעיד עליו. כנראה. ואם זהו המצב – הרי שיש סיבה לכך. והסיבה טמונה בעיסה הדלוחה
והמתמוססת. חסרת טעם ועם זאת, תפלה. דלוחה ועם זאת, צורמנית. כזאת שעושה לקיבה
הוירטואלית שלי וירוסים.
2. לך לך! חזור למקום ממנו באת הלום!
3. אל תפרסם את עצמך. תן לחברים לעשות את עבודתך בשבילך
ואם לא עשו כן – ראה בזה רמיזה.
וכעסי נובע בעיקר מהשימוש הלא נכון שאתה עושה לבמה זו וכן
מ… עיסתך הלא לעיסה.
אולי קצת חרוסת בעיסה ואז יהיה טעם גם למרור?
–
מילים שכתבת לי
28/3/1999 21:6
ליתוספרה
iasap@hotmail.com
–
ישבתי מולך, מסתכלת עמוק לתוך עינייך דרך מסך.
כבר כמעט שנה שאתה קורא אותי, רואה מילים שאני פוחדת לחבר
להן קול.
ואני סומכת עליך. אין לך פנים. אין לך אינטרס.
דמות מעורפלת שלי. אפילו בראש אני לא נותנת לך צורה, רק
עיניים.
עיניים שכותבות אלי דרך מסך.
טוב לי ככה. הכי רחוק זה הכי קרוב.
אמרתי לך שעצוב לי. שאני לבד.
אמרת לי שאתה מרגיש אותי, ואני לא האמנתי שמישהו זר יכול.
שתקנו לרגע. על המסך הבהבו מילים שכבר אמרנו, כמו בראש
שלי.
לחשת לי שלוש שורות:
"את יהלום לא מלוטש,
אבל מי שידע להרים אותך מבין האבנים
יזכה באוצר גדול."
רציתי לחבק אותך הכי חזק בעולם.
נגעת בי.
והמילים שלך עדיין, עדיין מחזיקות אותי שלמה כשאני מתפוררת.
–
רואה לך בעיניים
28/3/1999 21:22
LoneStar
shin13@netvision.net.il
–
את כוחן של נגיעות מילותיו.
הוא רוצה לחבק אבל הוא רק עיניים.
הוא עוד לא למד לחבק עם עיניו. אז הוא ממציא לעצמו ידיים,
ידייך. שילטפוך במקומו.
ואולי… ידיו יצאו מכיסיו באיזה פרץ של אומץ חולף ויעניקו
לך את החיבוק ששניכם משתוקקים אליו?
ביום בו יצא אל הקרב עלייך.
והוא כל כך צריך רק חיבוק אחד קטן כדי להוציא את הידיים
מכיסיו ולצאת לציד האוצרות האחרון. הקרב המאסף על יהלומים נטושים שדולקים באפלתו
הקיומית.
הגיגי טרום חג. התנצלותי מראש על הנימה הפולשנית למה
שביניכם. עשה לי חשק להגיב משום מה. בברכת חג שמח מאגף השיקום 🙂
–
השאלה, כמו תמיד, היא
28/3/1999 22:5
הזבוב
hazvuv@walla.co.il
–
מה הוא לא כתב.
(היה לי חשק עז ופתאומי להשיב בצורה לא מובנת, לכולם מותר
רק לי אסור? 🙂 )
–
אז הוא עדיין כותב לך……
29/3/1999 16:52
מישהו
–
גם לי כתב מישהו רק לא קראו לו מולי……
–
אז הוא עדיין כותב לך……
29/3/1999 16:53
אני
–
גם לי כתב מישהו רק לא קראו לו מולי……
–
דווקא זה לא היה הוא.
29/3/1999 21:19
ליתוספרה
–
(הודעה ללא תוכן)
–
מיליון
28/3/1999 23:54
ROSE
–
עומדת
בוחנת
מצחקקת לעצמי בליבי מן ציחקחק זדוני מטורף
עכשיו אני הכי שבהכי
משוגעת
ואני יותר מתמיד
טובעת
(מיליון)
נימשכת לתוך ים של
כאב
והיום יותר משבהכי אני
צועקת
הולכת מפה
(מיליון)
שלוםםםםםםםםםםםםםםםםםםםם?!
מישהוא שומע אותי?
אני הולכת
אני נופלת
למישהוא אכפת מהכי שבהכי
משוגעת
(מיליון)
עזבתי
נפלתי
לבור של
ייאוש
בכיתי
מחיתי דמעות
ואני הכי שבהכי
פסיכי
(מיליון)
–
הכי שבהכי
29/3/1999 18:23
loony
–
באמת קצת ואפילו הרבה פסיכי
–
מתנה
29/3/1999 3:36
ברדוגו
–
(הודעה ללא תוכן)
–
להודעה זו מצורף הקובץ
עותק של נכון- צליל.wav
" אמת או חובה"
29/3/1999 13:23
נתנאלה
–
בקבוק הבירה מסתובב על שולחן עץ נמוך בלילה נטול כוכבים על חוף הים. עוקבת אחר
הבקבוקבשתי עיני , מנסה לכוון את מקום נפילתו, עוד רגע וייעצר…מנסה לשנות מיקום
על ידי תזוזות קטנות בכסא…עד ש….
נפל!
" אמת או חובה?" הוא שואל..
"א..א.אממת".
אני מסכלת עליו הוא עלי, מחייך, אני לא מסוגלת. במקום ,
מסתכלת על הים .
" מתי פעם אחרונה אהבת? אבל באמת…"
שקא…לוקח לי זמן לענות, אני מסתחררת..מחכה שהבקבוק
יסתחרר איתי ידלג עלי, לא רוצה לענות, לא להם לא לי..בעיקר לא לי. אני מחייכת ,
הים שקט, חיוכי אתו. עונה לצור ובעצם רוצה לענות לים.
" כנראה שאף פעם …האמת…"
שמונה זוגות עיניים תולות את מבטן בפליאה, אני את שלי תולה
בים….
הקול המתגלגל של הבקבוק על השולחן רומז לי שהם כבר מזמן
המשיכו לשחק…
עודד מנסה לגלות עוד פרטים עסיסיים על מיכל, צור מנסה
לכוון את הבקבוק שייפול על ורד. ואני מנסה שייפול על כולם חוץ מ…….
מישהו לוקח את הבקבוק ומסובב חזק מדי, הבקבוק נופל…עודד
רוכן טומן עצמו בחול הים , מנסה לקבוע תור מי…אני נהנית מההפוגה…
עודד מרים את הבקבוק וקובע נחרצות שעכשיו הואשואל את ורד.
" הייתה פעם שאת רצית והוא לא?"
כולנו מחייכים ..גם ורד.
" לא". היא עונה בחיוך מבויש , טומנת סוד… צור
מביט על ורד , אני מסתכלת על צור…הוא אוהב אותה…
מיכל לא רואה.
מיכל בוחרת "אמת"…ממממממ…." המתנה הכי
יפה שקיבלתי ממישהו…לפני שלוש שנים טבעת וצמיד. את הצמיד מאודאהבתי אבל
את…" היא ממשיכה לדבר ואני נזכרת בשלומי שימל, ילד שהיה איתי בגן, שבמקום
לאסןף חברים היה אוסף צעצועים, ואם רצית לשחקאיתו היית צריך לתת לו את כל הצעצועים
שלךכדי שתוכל לשחק בשלו…וגם אז הוא היה עושה קונצים…. כבר מזמן אני ומיכל לא
אותו דבר.
מיכל מסתכלת על צור, בודקת איך התקבלה תשובתה אצלו. אם רק
הייתה יודעת שבתשובתה אמרה את מה שכ"כ לא רצה לשמוע…..
כשהבקבוק נופל על עודד, כולם יודעים לפרש את חיוכו הזדוני
…רק שלא…
"אמת או חובה?"
" אא..אא..אמת
"
שוב התזוזה בכסא, היד עוברת בתנועה איטית על הפנים נחה על
ברכי.
" מה הדבר הכי מטורף שאת וגבר עשיתם במיטה?"
" אני מצטערת תשאל משהו אחר על זה אני לא עונה".
מבט מאוכזב מעודד, מבין מצור וורד כבר יודעת. למיכל לא
אכפת.
" אז מה זה שווה אם את כזאת …לא כיף לשחק
איתך" הוא מחייך…אבל משנה כיוון….
אני זוכרת את זה כאילו היה אתמול, אותי ואותו זוכרת,
נכנסים לדירה הקטנה שלו בבניין מגורים ישן בת"א, אחרי יום שלם שרצינו,
השתוקקנו להיות לבד…אני פחדתי שהזקן מהדירה ליד עם הקיר המשותף יתעורר..והוא אמר
לי שהייתי מטורפת..והוא צדק..אני אכן הייתי…ואהבתי את הטירוף שלי אתו….
" מה ההקרבההכי גדולה שעשית למישהו שאהבת?"
אני עונה על השאלה האחרונה ומתחילה להצטער שלא בחרתי
בראשונה.
" הייתי אתו".
שקט . זוגות העיניים שוב תלויות מופתעות. הפעם את שלי אני
עוצמת. המומה מבולבלת נסערת, רוצהעכשיו לצלול לתוך עצמי, לסובב הרבה בקבוקים,
לענות על הרבה אמיתות, למלא חובות, רוצה לחפש בפנים מה עוד נשאר שם, כי לא חשבתי
שנשאר שם כל כך הרבה ממך….
בקבוק הבירה ממשיך להסתובב ..עודד מנסה ללמוד עוד על הרגלי
המיטה של ורד ומיכל, מיכל מנסה להרשים בתשובותיה את צור, צור את ורד בתשובותיו וזה
לא סוד שעודד שם על מיכל….
" מה מספר הפעמים הגדול שעשיתם את זה
ביום?" קולו של עודד מהדהד …מיכל
עונה….
ואני כהרגלי בקודש נודדת במחשבותי, שוכחת להקשיב.
אח"כ ורד סיפרה לי בטלפון שלפי דעתה מה שמיכל אמרה לא היה כ"
"אמת". כי שבע פעמים ??????? זה לא הגיוני.
אני לא עניתי לורד..שזה כנראה כן הגיוני…הגיוני
מאוד…..
צור וורד רוקדים על החוף, "חובה"….צור מסמיק,
מיכל ירוקה, עודד לא שם לב ולורד לא נוח.
הבקבוק הזה הסתובב די הרבה פעמים על השולחן אותו לילה,
הסתובב גם אצלי בראש….
המשיך לעורר אותנו לכנות ופתיחות . מוזר היה כוחו של אותו
בקבוק..ובלעדיו….
רגע לפני שהולכים, מסכמים, כל אחד שואל שאלת אמת כללית,
משהו שכולם חייבים לענות עליו.
" מה הרכילות הכי עסיסית ששמעתם עלי בפקולטה?"
זה היהעודד שתמיד דואג שכולם יחשבו שהוא מגעיל, כדי שחס וחלילה לא יגלו שהוא בעצם
נחמד מאוד…" סוג של חולשה".
" האם בגד/ת בחבר/ה" זו הייתה מיכל שרצת לודא
שהיא לא היחידה…
ורד שאלה מה הדבר שהיינו משנים אצלנו אם היינו יכולים, צור
מה הדבר הכי רע שעשינו….
כשהגיע תורי, כבר הייתי עייפה מסיבובים מתשובות שאלות צחוק
בכי מהים….
רק רציתי לדעת
" אתם מאושרים?…."
הבקבוקעדיין מסתובב לו על אותו שולחן עץ נמוך בפינה שישבנו
על הים. הפעם זו רקאני והוא. אני שואלת וגם עונה..מטילה על עצמי חובות ועושהאותן
אחת אחרי השניה..רוצה לבדוק איזה חלק שלך נשאר אצלי…מה שלי שלך…..רוצה לדבר על
שינויים במפת חיי….
נפל!
–
לקחת את מייטב
29/3/1999 18:16
ROSE
–
השנים בחיינו ולהכניס אותן לתוך מישחק
אהבתי
–
"האמת
ש…את…"
29/3/1999 20:33
אני
–
לא משחקת לבד..לא לגמרי..הבקבוק הזה מסתובב אצל כולנו בראש
גם אצלי.
גם אני אהבתי.
–
איפה?
29/3/1999 21:31
אודין
guytag@isdn.net.il
–
אתה מתחיל, ואיפה אני נגמרת?
ואחרי שכל כולך הייה כבר בתוכה, ולא היו גבולות והביטחון
הייה מלא ועגול. אחרי שאמרתה רק אמת והייתה חולה וכועס ועצוב ומאושר עד שטות
לצידה. אחרי שנימים מתוכך הישתגרו בה , שורשיך היכו במצע נפשה,
וחיוניותך במאור נפשה, ביופיה.
אחרי בא הגרזן. והפרידה ופירפורי הגסיסה של תאום סיאמי
מופרד.
–
כמה זמן לוקח למןת, עד שמתים?
אולי שש שנים?
ואחרי שמתים, חיים?
הוא ממשיך להסתובב לפעמים
30/3/1999 19:43
LoneStar
shin13@netvision.net.il
–
גם אחרי הנפילה.
ולפעמים… בגללה… (בזכותה?)
אהבתי 🙂
–
מהמגירה לדיסק 