איפה הגבר
12/4/1999 22:58
אינדיגו
indi_go_blue@hotmail.com
–
איפה הגבר שקרא את חלומותי
ואמר: את רכה.
הוא הלך. במיטתו יישן אחר
אליו אהיה קשה יותר.
כמו געש: הליבה רכה כשהיא חמה
אבל בסוף היא סלע.
–
מה קרה לילד שדיבר אל כוכבים? (מנור).
13/4/1999 7:43
שלום
–
זה ממש טוב.
וכואב
–
תודה אינדיגו
13/4/1999 20:2
@
–
התרגשתי וקראתי ושוב קראתי וכאילו משהו התבהר, הזדכך.
תודה.
–
תודה לך.
16/4/1999 15:19
אינדיגו
indi_go_blue@hotmail.com
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
מכשירים דקים וסיגריה
12/4/1999 23:52
הזבוב
hazvuv@walla.co.il
–
במקום אחר אולי זה יותר קל.
נחושת קלל מצטרדת בגוון עור.
אקרא לבני בלעם.
שמור לי ואשמור לך. שומרת ראשונה, מסתובב עם חוב. נבלת אדם
משתין בקיר דם ענבים שהערה לתוכו קודם. אתנחתא. קירות קסרקטינים, דלתות גבוהות,
כמו רומא, כשהיינו, כמו ב-רומא הכוונה, חזור שנית. ברומא. לנפילים בנו אותם, ידעו
שיתאספו הנה מארץ הקודש, שהיו שומרים עליה כמותנו היום. אדם נבלע לקירות כאלה.
המון גופות הסתובבו פה פעם. גם אני. כמותם מסתובב פה עד
אהיה גופה, ויבוא איש אחר למות בקירות האלה, מזיעים נשימות יבשות משנים.
נשימתי מודבקת פה, להעלות רקב.
אבל כל הנשימות, שאיתי עוד, לא יוכלו לה. לא כאן.
מנגלה אוהב ילדים עברים.
מודד את גופם, ומפריד בזהירות את השריר מחיבורו.
מכשירים רזים נושרים מידיים יגעות, הפניית אגודלים מרובה
מדי, נושקים בבשר, רפרוף שפתיהם המאדימות.
כמוני גם, מנגלה נשם, היה מצייר אדים על חלונות של מכוניות
ובקירות מתוחים. מתכווץ בקולות חזקים, ברצון הוא היה מקלף הדיבור מפנים על כיסא,
על מיטה, על רצפה, כבולים העיקר, או תחת זריקה, ומשאירם ללא קול. כלכלה נכונה היא
למעט בדיבור. עגנון ידע זאת.
פירות מבשילים על ידי. אבי חותך את היד שלו כמו תפוז. נושר
דם. פישפש השארנו מאחור, עצי בננות ואבוקדו. נשימה קשה פה. מהלחות אומרים. גניבת
אבטיחים, יתרונות הקיבוץ, שבירה, שברים, פרקטלים, הכל פרקטלים.
"תראה", הוא אומר לי, "אני חושב שהרגנו
אותו".
"כן, הוא מת"
"כוססאמו, המיץ של הזבל הזה דביק"
"זה בגלל שאתה לא עומד בצפירות"
"גם אתה לא עומד"
"אני לא עושה את זה בבוז"
"מה הקשר?"
"אתה מביא עוד אבטיח?"
"על הזין, נתחצה"
מכשירים דקים וסיגריה.
–
זה טוב? רע? לא דרמטי מדי?
–
העיקר שכחתי
13/4/1999 18:37
הזבוב
hazvuv@walla.co.il
–
מוקדש לאפו.
–
למה בערב יום השואה הכל סגור?
13/4/1999 9:47
–
הסטייק המדמם והחרוך שמזכיר לי את היהודים במשרפות.
הסושי שנראה כמו עין לבנה עם אישון במרכזה.
האוכל במקדונלדס שמזכיר באופן כללי את מחנות הריכוז.
למה סגור?
–
חתול
13/4/1999 9:52
אביגדור (חבר של הבן של נלי)
–
מתי תהיה על המחשב היום?
–
On & Off, Off & On…
13/4/1999 10:55
חתול? (אוקיי, שיהיה)
–
ואתה?
איפה אתה?
–
במיטה עד עכשיו…
13/4/1999 21:10
אביגדור (חבר של הבן של נלי)
–
(ייצור תאב שינה שכמותי).
–
בוקר טוב אליהו (-:
13/4/1999 21:50
החתול של הבת דודה של נלי
–
11 שעות???
מילא אם היית אומר שאתה תאב… (במקרה זה אני יכול להבין
11 שעות. וגם זה לא מספיק בדרך כלל).
אבל תאב שינה?!
ואיפה אתה עכשיו?
–
חרם על מפעל הפיס!!! – לא קונים היום לוטו!!!
13/4/1999 9:53
–
–
ולמי שלא שמע בחדשות
מפעל הפיס עורכים היום בערב הגרלת לוטו
היום יום השואה ואצלם עסקים כרגיל
חוצפה!!!!
יש להכריז חרם עליהם ולא לקנות היום לוטו
–
ולמה נדמה לי
13/4/1999 13:48
ROSE
–
שיש איזשהו צליל הפתעה בכתיבתך?..
האם זה ייתכן שתהייה נאיבי כל כך וציפית לאחרת? הרי אין זה
מובן שעסקים יתנהלו כרגיל…אני לא מבינה בכלל מה אתה חושב לעצמך,,כסף קודם על
זיכרון,,,כסף קודם על כאב,,היסטוריה מייגעת
ומה להם ולזה..
זה בסך הכל,,אנושי
עובדה מייגעת לא כך?
–
השואה, נקודת מבט קצת אחרת
13/4/1999 14:41
ROSE
–
תמיד היתה לי חיבה לכתיבה, כישרון נתון בספק, אבל
חיבה, אולי לא טבוע בי כישרון מולד..אבל
רצון, וזה מספק מהבחינה הזאת, לכן כאשר
ניכנסה מנהלת בית הספר לפני שנתיים לכיתה וקטעה את השיעמום ששרר באויר
החדר, הודיעה לנו שהוחלט לפתוח ברעיון ניסיוני להקמת עיתון בית הספר לא היה לי שום ספק שזה בדיוק מה שהיה דרוש לסיפוק אותה החיבה, שקט
שרר בכיתה ורק זימזום המזגן הצורם נשמע בחלל
המינימלי, ואני החלתי אז בתור מתנדבת יחידה להקים לתחיה את הרעיון הזה.היום , שנתיים אחרי, בראש
קצת יותר יצירתי ובידיים מאומנות קצת יותר
אני עומדת לפני דלתה של המנהלת, נקישה קלה
בדלת , מצפה לתשובה, מסדרת קמט בחולצה, שרוך הנעל, מעבירה שערי מאחורי האוזן ובחזרה,
ואז נשמע קול האישור ואני פותחת את הדלת בשקיקה,אני לא יודעת מה אני בדיוק עושה
פה, דבר שדיי הלחיץ אותי , אני מודה, היא רצתה ראיון אבל,,סירבה להגיד על מה, בבוא
הזמן, אני זוכרת, היא אמרה לי, בבוא הזמן. עכשיו אני מביטה בה, מנסה להראות נינוחה
ככל האפשר , בגב זקוף , מנסה להיזכר במה שאמא אמרה לי עוד כשהייתי ילדה, תיישרי את הגב, ככה לא יושבת גברת. בעודי מביטה
בה היא משפילה את עיניה, כאילו מחפשת דבר מה שאבד לה, הלחץ מתחיל להתגבר
אצלי בראש , אני מחזיקה בעיפרון כל כך חזק
סדקים מתחילים להיווצר לאורכו ואני מרפה, העיפרון היה עכשיו על סף שבירה מה
שתאר דיי טוב את מצב העצבים שלי כרגע, לבסוף היא ישרה מבט, מביטה דרכי בהתחלה
כאילו אין אדם שיושב מולה, מביטה כניראה
בחלון , באור השמש, משטטת בעינה מסביבי , אישונים חסרי מנוחה, ולבסוף נועצת מבט
קפוא ועם זאת מעורר רחמים בעיני, ומתחילה לדבר כמעט לעצמה, לוחשת, צרודה. תוכלי
להגביר את קולך בבקשה, פניתי אליה, היא השתעלה סידרה את גרונה והחלה את דבריה
מחדש, לפחות כך אני מניחה, הפעם בקול רם וברור יותר , ועדיין בעל צרידות קלה.בחרתי
לספר לך על זה בתקווה..היא החלה לשפוך מילים ואני חסרת אמונה, מהופנטת בהתחלה
שוחכת את מקומי, ורק מקשיבה, היא מעירה לי ואני מתעוררת , מתנצלת , חוזרת למקומי
פה ומתחילה לכתוב. אמא לא סיפרה לי, היא בחרה שלא, היא פחדה, רק אתמול נודע
לי..ארבע אחיות,אבא,,סבא ,,, והעיפרון רושם כאילו מעצמו, חפץ חסר חיים, כרגע
המילים על הנייר נראות לי כקישקוש חסר פשר , רשימות מהירות, והעיפרון ללא נשמה,
הוא לא מרגיש , הוא לא יודע, יש לו עבודה, הוא מבצע.היתה הפוגה קלה בין המילים,
ושוב היא החלה, מספרת דברים שלא רוצים לדעת אבל חייבים לשמוע, חייבים בשביל לזכור,
חייבים בשביל לדעת. הקטנה נלקחה למחנה..היתה לה אחות קטנה, היו לה בעצם ארבעה
אחיות,היו לה. וסבא, הוא היה חלש אז,,אמא אומרת טיפש, ניסה להתווכח, נורה בראש היא
זורקת לי , כאלו סיפרה את הסיפור כל כך הרבה פעמים שכבר נימאס לה לדמוע. אני
מוסיפה עוד פרט לרשימה ומקשיבה ברעב לסיפור המשכר והכאוב שלה. טיפה מכתימה את דפי הרשימות שלי מתפשטת על גבי
הקישקושים השחורים כביכול, מטשטשת אפור, ורק אז שמתי לב, אני בוכה. ואת כל כך
רגילה לדמעות , אני יודעת, ואני כל כך רגילה לבכות,,אבל לא ככה, לא רוצים שזה
יהייה ככה. ואז נישארה אמא…אמא וסבתא ,
בסוף רק היא נשארה, היא לבד, היא והמראות שאף אחד לא ראה. כאשר הפסיקה לדבר
ואני הסתכלתי בא בסקרנות, היא אמרה לי
זהו, סיימנו, רשמת הכל?, רשמתי הכל,,אבל לא על הדף, הכל אצלי בראש עכשיו חרוט
שם.האישה מולי, כבר לא מנהלת,,אישה, מביטה ואומרת עכשיו, את בוכה, אני בוכה אני
יודעת, אני בוכה בשבילך, היא מוסיפה, נגמר לי הכוח לבכות אין לי יותר דמעות,,נגמר
לי הכוח, ואני בוכה בשבילה. מעבירה מבט חטוף לעבר השעון ומגלה ששעתים עברו מאז
כניסתי לאותו חדר, מישרד קטן, שעתיים ששינו אותי כ כך, שעתיים שניראו כמו הנצח,
כאילו משטה בי מחוג השעון, היא מתרוממת ללחוץ את ידי ואני מושיטה שתי ידיים ומחבקת אותה, לוחשת לה שלא אשכח, אותו יום
ישבתי להכין את הכתבה קוראת שוב ושוב את הסיפור בולעת כל מילה, בוחנת, מוודא של
שחכתי שום פרט שלא פיספסתי שום עובדה,,וכותבת וכותבת ואיך אני אוכל לכתוב מה שאני
מרגישה,,איך אני אוכל לספר לכם מה אני חושבת בכתבה כל כך קצרה. ואני חושבת עכשיו
לאחר שכסר סיימתי,דפי הטיוטה מונחים לצידי , ומידי פעם אני חוזרת וקוראת בהם,
בשביל לדעת, שוכבת על המיטה, ידי האחת מונחת תחת ראשי והשנייה אוחזת בסיגרייה,
מגוחך לחשוב שזה ירגיע אותי,,אני חושבת על הכל ובוכה.
–
אדון סופר,,התנצלות כנה על
13/4/1999 15:10
ROSE
–
הטעויות…ההתרגשות, אתה יודע
–
ואו…לא יודעת אם את מחשיבה את זה כתגובה אבל..ואו!
13/4/1999 15:20
nella
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
עשה לי צמרמורת
13/4/1999 22:19
המטורפת
–
אני מכירה את הסיפורים האלה מקרוב, מהבית,
סבתא פולניה, מחנות ריכוז, בריחה לרוסיה, רעב,
מחנות עבודה, בובה מסמרטוטים, פת לחם.
גרתי איתה שנתיים, עם הסבתא שלי, והיא, לפעמים,
פעם בכמה זמן, היתה מושיבה אותי בפינת האוכל, עם קפה
וסיגריה,
מספרת לי על השנים האלה, כשהיתה בת 12, משפחה שבורחת,
משפחה שאוחזת בחיים בכל אמצעי שאפשר.
תעודות מזויפות, צביטות בלחי, תפילות לאלוהים, שקרים על
גבי שקרים.
מספרת לי על סבא שלי שהכירה אח"כ, כשעלתה לארץ,
מראה לי תמונות, בוכה חרישית ואני בוכה איתה, מדליקה סיגריה
בסיגריה,
מתפתלת על הכיסא בחוסר נוחות למראה תמונות ישנות ודהויות
של אנשים
עם בגדים מוזרים ופנים רזות.
השבוע סבתא שלי מתקשרת אלי בפאניקה, "זה חוזר על
עצמו", היא אומרת לי,
"זה חוזר על עצמו, רויטל", היא אומרת, ואני
שומעת אותה בוכה, מנסה להרגיע אותה.
מנסה להרגיע על עצמי.
זה לא כל כך עובד, האמת.
–
גם לי
13/4/1999 23:22
אינדיגו
indi_go_blue@hotmail.com
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
אחח..גבירותיי…גם לי
14/4/1999 1:36
ROSE
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
קראתי. הרגשתי. נגע בי.
15/4/1999 3:4
LoneStar
shin13@netvision.net.il
–
מצמרר. אמיתי. עשה לי מה שלא הצליחו לעורר בי סרטים ישנים
בשחור ולבן.
–
Part I (Communicating Throw
a UNIX machine)
13/4/1999
18:52
Odin
guytag@isdn.net.il
–
She danced alone against the
full moon light. It was dark and late at night and she stood on her porch,
wearing white dress, lifting
her arms in grace, turning around and around. I saw her from my window,
and I heard the wind from
the sea howling between our buildings, the sound of the waves distorted, like
it
was coming from above. The
clouds above, fast surfed on the freezing wind, and she danced there against
all that, but mostly against
me.
–
יפה
13/4/1999 19:20
הזבוב
hazvuv@walla.co.il
–
אבל עברית שפה יותר יפה, לא?
–
האבא משם
13/4/1999 22:39
אינדיגו
indi_go_blue@hotmail.com
–
אבא, כשאתה סוגר את ארון המטבח
נפתחת הדלת
אל קרון מחשכים נעול.
עיני הילדים שהותרת שם
דולקות באפלת המזווה
בארוחת הערב.
אבא,
כשבאת לכאן
השארת אותנו טרף
לשחור ההוא.
–
חושבת שאני….
13/4/1999 23:2
אקסטה
–
קצת בוכה עכשיו…כן….אני בוכה.
–
אין מילה
13/4/1999 23:21
ROSE
–
אחת שתביע,,,לעזאזל גם אלפי מילים לא יידעו להעביר את מה
שאני רוצה, אז זהו, זה יישאר ככה ואני בטוחה שאת מבינה את מה שאני מנסה לא לכתוב
–
ואני חושב
14/4/1999 0:17
הזבוב
hazvuv@walla.co.il
–
שזה שיר טוב גם, אבל אני לא כל כך אוהב את השורה האחרונה
בו. "השחור ההוא"? זה נשמע כמו התחמקות קצת.
–
טוב שכך, רע צמח.
14/4/1999 2:1
נתנאלה
–
בראתי דמותך משברי זיכרון. חלקים בודדים של נשמה תועה.
חיים נונ- ויטאליים בעצמיות מלאה מכדי להכיל, שאותה לא
ניתן להחיל ולה לא כדאי לייחל.
ידעת אותי טרם ידעת את עצמך ,ער למבטי ער לביעותי.
והייתי לך כמו השיר, אם ואחות, והייתי לך אף יותר. בי עברת
והתעברתי ,מגופי יצרתיך והיית פרי ביטני פרי מוחי .
פגשתי אותך בשנית והיית אחר. טוב ששכך ,רע שצמח.
בשר מבשרי שהגליד , נשימה מאוחדת שנעתקה. ואני מסתכלת
בשתיקה עצורה, מתערערת ומתעוררת .
דמותך התמירה מתרחקת , נעטפת באפלה נסגרת מתכלה. יד שנשלחת
כדי לאחוז. קול שצועק מתפרש מתרפס. כאב
מרפא את הגוף הרפה….עין דומעת , עין מודעת.
דמותך מתנפצת לשברי רסיסים של נשמה תועה ,ממנה יצרתי אותך.
אני אוחזת אותם כעת בידי. מקרבת לפי ונושפת…נושפת……. רסיסים שבורים ומשברים
ננשפים מתפזרים נטמעים ….מתפוגגים.
אני פוקחת עייני נסערת גוהרת גוערת…… שוב חלמתי אותך.
–
יפייפה
14/4/1999 13:59
ROSE
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
את יודעת משהו רוז….
14/4/1999 23:54
נתנאלה
–
כתבתי את זה אתמול והיה מאוחר. אני זוכרת אותי יושבת מול
השולחן וכותבת אחוזת דיבוק, הלומת רגש.
והיום כמו קוראת זאת בפעם הראשונה. שואלת את עצמי שוב
ושוב..האם אכן זאת אני?
פרי יצירתי. ואכן …..מוזר אבל שתי ישויות קיימות בחובי
אחת שיוצאת ביום , ואחת שמרגישה בלילה.
שתי ישויות שמקיימות דו שיח ער…..אני אוהבת לפעמים לשתוק
ופשוט להקשיב להן.
ובקיצור: תודה.
–
מקסים כדרכך
15/4/1999 2:57
LoneStar
shin13@netvision.net.il
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
החיים הם כמו משחק
14/4/1999 2:36
ofird
ofird@haaretz.co.il
–
"החיים
הם כמו משחק" אמר לי פעם מישהו.
אז ישבתי וחשבתי, וניצלתי את הזמן, עמוקות תהיתי,
באיזה משחק מדובר.
אולי החיים הם מונופול, ועלינו להשיג רכוש
וכסף, עד שאחד השחקנים ישבר?
או אולי החיים הם שחמט. עלינו לחשב כל צעד
בזהירות, לתכנן קדימה כמה צעדים, ואולי,
רק אולי, ננצח בסוף, או שאולי יפול לו המט.
אולי החיים הם שש-בש, הרבה מזל ומעט מחשבה.
אולי המחשבה שצריכה להיות, היא רק לצאת ידי חובה?
אולי החיים הם פוקר, הימור תמידי על הכל או לא כלום.
הימור שבו לרוב אנחנו טוענים שיש לנו מה שאינו בנמצא.
אולי החיים הם טטריס, אולי זה הכל בחיים,
שנבנה כך את חיינו, לבנים על גבי לבנים.
לפעמים כשעצוב, ואנחנו בוחרים חברים, מקווים שהחיים לא
יהיו תמיד קשים, אולי החיים הם רק משחק של שולה המוקשים.
אופיר.
–
הפסימיות שבאופטימיות
14/4/1999 15:21
מיכלי
poratmichal@hotmail.com
–
האם אי פעם
היה בך חור שחור שבלע את הכל?
מן ואקום שכזה
שרוקן אותך מההוויה?
אתה צוחק ואומר לי
שאתה רוצה להיות הפקק שסותם לי
את התודעה.
אל תצחק.
מרב כל האהבה אני רק רוצה לבכות,
אבל אני לא בוכה כי לעולם לא תבין.
אתה מבין רק כשאני צוחקת
ועכשיו?
עכשיו כל רצוני הוא לבכות.
זה לא שאני לא אוהבת
אעצום עיניי
הנה, תבחן. עיניי עצומות
ואני יכולה לראות אותך.
לא יכולה לברוח, לא ממך ולא מעצמי.
כי אף שאני כה מוגנת ובטוחה
אטווה לי קורי דאגה ופחד
שלא תלך לי יום אחד.
–
האדם מחפש משמעות ולא עם פראנקל
14/4/1999 21:45
מולי
–
קחו אחד כמו הרב עובדה יוסף או אריה דרעי או אפילו אמנון
יצחק,בפי כולם הבשורה מאת אלוהים,כולם יניחו לכם את כל השקט שבעולם בעזרת השם,במדינה
כזו קטנה שהצהירה על היותה דמוקרטית מעמיד איש עם פיאות לחיים עשרות בני נוער שלא
ישרתו בצבא,שיחליפו את המוזיקה האלטרנטיבית והסמים בציצית ותפילין יש משהו
מצחיק,במדינה שבא מחזיר בתשובה ימלא מגרש כדורגל ביום רע ושש תחנות רדיו ביום
טוב,מתחיל להתעורר בי משהו מוזר,החברים שלי כולם התגייסו לסירות ואני כמותם,לא כי
היינו אידאליסטים או ציונים התגייסנו כי רצינו לבדוק את עצמנו את הסיבולת שבנו
להגיע למקומות שאחרים לא מסוגלים וקבלנו אקדח ולקחנו חיים,והיה בינינו ההוא שבכה
וזה ששמר תצלומים,במקום כזה קטן כמו הארץ עם שני ימי זכרון ושלוש צפירות עם רדיו
איזורי במגמה פיראטית וערוץ מסחרי,מדינה קטנה
ומלהסתכל קצת מסביב ברור לי פתאום שאין הבדל בין איש הקבע או המחזיר
בתשובה,בין האינקוויזיטו לנזירה החסודה, בין תלמיד הישיבה לקיבוצניק שמשכיר צימרים
לסופ"ש,כולם בעצם מחכים לאיזו תשובה שלא תגיע,כולם מאמינים שיש להם איזושהי
מטרה,שיש יעוד והם פה בגלל איזו סיבה שתתגלה להם בהמשך,כל אלה רוצים שיכתבו משהו
מלהיב על המצבה שלהם,זה רק שאלה שציינתי קודם גילו את התשובה האיומה שאין להם ערך
ולא מטרה,הם החליטו להשקיע עצמם במן מטרה נעלה שאיש לא יוכל להביס,והאדם הוא יצור
חלש אופי וחסר עמוד שדרה,תשאלו כל אחד שלמד מדעי ההתנהגות שנה ראשונה,האדם מחפש
אשמים וכל אלו שציינתי קודם הכינו לו מטרה,כך שמאיפה שאני מסתכל <וזה
לא כל כך רחוק> אין
הרבה הבדל בין רובה לתפילין,בין שפמפם שחור ותסרוקת לצד לבין פיאות לחיים
ונאמר אמן
–
מהמגירה לדיסק 