שחורים, לבנים, אבטיח. ציון אוכל גרעינים ומספר
14/4/1999 22:19
ליתוספרה
iasap@hotmail.com
–
תגידו רגע, "כמה פעמים ספרתם עד עשר, כמה פעמים, ושום
דבר לא קרה?"
אני אישית, כבר יצא לי לספור המון פעמים עד עשר, אבל אף
פעם, ואני מדגיש, אף פעם, שום דבר לא קרה לי. תמיד אני מגיע לעשר ומשהו קורה.
זה התחיל מדברים קטנים. בהיסח הדעת כמו שאומרים. תמיד אמרו
לי: "יש שיטה. כשאתה מתחמם, תמיד תספור עד עשר לפני שאתה מתנפל. זה ישמור
אותך מצרות."
ככה אמרו, ואני, עם כל הקריזות שלי והמכות, אמרתי – יאללה.
נלך על זה.
אז אני יושב ליד השולחן, עצבני. חייב לרסק משהו. אני קולט
את עצמי מסתכל על הכוס זכוכית שעל השולחן. איך מתאים לי לזרוק אותה על הקיר עכשיו.
אבל לא. אני עוצר. סופר עד עשר – ואיך שאני מסיים אני
אפילו לא זז והכוס נשברת.
האמת, היא הייתה קצת סדוקה עוד מקודם. חשבתי, רוח מהחלון,
עניינים – קורה. נשברה כוס. מזל טוב. לא
נורא. אח"כ, כשהמיצובישי שנסעה לפני חטפה פנצ'ר איך שהגעתי לריש של העשר – אז
התחלתי לחשוד.
תשמעו, מה אני אגיד לכם – זה מוזר.
תעזבו מוזר. לא איכפת לי מוזר אני. אבל העניין הזה, של
העשר, ממש מפחיד.
ואני כמו שאתם רואים אותי לא אחד שמאמין בשטויות. בטח לא
אחד שיגיד מפחיד על דברים קטנים.
בהתחלה – היו צחוקים. היה אתגר. אני סופר עד עשר והחבר'ה
מנחשים מה יקרה. פעם איזה אחת לידינו נשבר לה העקב של הנעל, דווקא היה מגניב. אחרי
זה, נדמה לי אפילו עוד באותו ערב, ספרתי עד עשר – ואיזה אחד לידי נשפכה עליו כל
הבירה.
עכשיו, החבר'ה אמרו לי – מקריות. ההיא ברחוב, קנתה נעליים
בעשר שקל בשוק הכרמל, אז התפרק לה, וההוא בפאב היה שיכור אז נשפך לו. אמרתי להם –
ואיך תסבירו שהכל קורה דווקא כשאני מגיע לעשר? אמרו לי ואללה, צודק.
נשבע לכם. הכל שקט, ואז אני סופר. ושמונה – ושום דבר. ותשע
– ואין אפילו סימן, אבל איך שאני גומר את העשר –
בום. משהו קורה.
עכשיו, כל זמן שזה דברים קטנים, היה פאנאן. החברה היו
קוראים לי "הקוסם". יצא לי שם. אנשים היו מפחדים ממני. אפילו שמעון
אלפסי, ההוא השמן עם העיניים האדומות והשערות.
שמעון הזה, עם כל הגודל שלו, תמיד היה לוקח לי את
הסיגריות, ואני תמיד הייתי נותן לו בלי לריב. אולי אני לא הכי חכם, אבל אני לא
מספיק טיפש כדי לריב עם אלפסי. בטח לא אחרי שהיה מאיים לעשות איתי דיבור בטריו,
ככה היה אומר בלועזית יעני הוא אינטלגנט –
ואני תכף הייתי מבין מי יהיה ב"טריו" הזה. הוא אני והסכין שלו.
אז אפילו הוא, שמעון אלפסי הענק, כששמע מהחברה שיש לי את
העניין הזה עם העשר, והשביע אותם שכל מילה אמת, פתאום לא מתקרב אלי יותר. תעזבו
סיגריות. אפילו לא אומר לי יא מניאק, וזה הוא אומר אפילו לאבא שלו, שהוא אולי
היחידי בעולם שאלפסי איכשהו בא אליו עם כבוד.
אתם אומרים מצב אידיאלי? לא ממש.
שופו מה שאני מספר לכם עכשיו.
אני בצבא, עם כולם באימון, וההוא המפקד שלנו פתאום אומר
לנו:
"רדו לעשר!
ציון – תספור!"
תשמעו, אני יגיד לכם את האמת – אני לא אחד שיבוא להסתבך עם
המפקד. אני ראש נצנץ אני. מה שאומרים לי אני עושה. לא שואל לא מתחכם. ככה טוב לי.
באזרחות, בשכונה- אוהבים את זה. בצבא גם
כן אוהבים את זה. אני יגיד לכם באוריגינל – בצבא, זה בדיוק כמו אצלנו בשכונה. כמה
שאתה פחות שואל – ככה יותר טוב. קודם כל אתה לא בא להתחכם. אתה נותן את הכבוד למי
שמדבר איתך, אח"כ הוא ייתן את הכבוד לך. יודעים מה, אולי לא ייתן לך כבוד אבל
לפחות לא ידפוק אותך ביציאות.
ואני הייתי ככה גם אחרי שכבר יכולתי לקבל את הכבוד שלי
בהפחדות עם העשר שלי.
הרי יכולתי לעמוד מול כל אחד לספור עד עשר. גם מול המפקד.
אבל אני לא בא לת'נייאק עם אף אחד. ובטח לא עם המפקד שלי.
אפילו שהוא אומר לי לספור עד עשר. אפילו
שאני יודע שמשהו רע הולך לקרות.
אני יורד על הרצפה, נושם נשימה עמוקה ומתחיל לספור.
אחד. שתיים. שלוש. ארבע. הידיים של כולם עולות ויורדות
והלב שלי מתחיל עם הדפיקות האלה. אסור לי לספור עד עשר. משהו יקרה. אבל איך לעזאזל
אני מסביר את זה? לעזאזל. אני אמור לצאת חמשוש השבוע. אני מוכרח לספור עד עשר.
חמש. שש. שבע.
החברה מזיעים. גם לי חם. יאללה. לגמור עם זה ודיי. להפסיק עכשיו אני לא
יכול.
ש מ ו נ ה. ת ש ע .
ע ש ר .
אני קם מהרצפה. השרירים שלי בידיים רועדים.
שקט.
אני מרים את הראש, מסתכל מסביב. כולם קמו. לפחות זה.
ואז, בן חמו נופל בחזרה לרצפה.
אני לא יודע עד היום מה קרה לו. אני רק יודע שפינו אותו
באמבולנס מהמרפאה ביחידה לבית חולים, ושהוא לא חזר לגדוד. מה אני אגיד לכם, אני
כבר לא יודע.
אחרי הקטע הזה בגדוד, לא ידעתי מה לעשות. ישבתי שמה, עם
הפנים בין הידיים ולא ידעתי איך אני יוצא מזה. עזבו אותי ממקריות. כבר לא יכולתי
לשכנע את עצמי יותר. זה היה יותר מידי ברור. לא פספסתי אף פעם.
המפקד שלי נתן לנו איזה 15 דקות עד שהוא בירר מה קורה עם
בן חמו.
הדלקתי סיגריה. הייתי חייב להחליט משהו.
החלטתי שאני לא סופר יותר. לא איכפת לי מה.
אפילו לא כדי להרשים בחורות.
אפילו אם החבר'ה מבקשים, ומתחילים עם ההתערבויות שלהם
והכסף.
זהו. אני עם הספירות שלי- גמרתי.
לא בשביל המפקד ולא בשביל אלוהים.
נשבעתי. ואני לא אחד שנשבע על כל דבר.
אני שוכח כל מה שאמרו לי תמיד. את כל הזיוני מוח של כל
המורות וההורים שאמרו לי – תמיד תעצור ותספור עד עשר. ככה לא תסתבך בצרות.
עלק "לא תסתבך" עלק.
–
בבקשה בבקשה תנו לי פידבק. רע. טוב. סתם באמצע. צחקתי.
בכיתי. ספרתי עד עשר.
תגידו משהו. אל תשאירו אותי עם ריק.
תודה.
ובהמשך לשיחה על התקנון (שהתנהלה כשאני הייתי אי
שם בג'בלאות…)
© כל הזכויות שמורות לכותבת הסיפור. אין להעתיק, לשכפל,
לצלם, להקליט, לתרגם, לאחסן במאגר מידע או להפיץ סיפור זה או קטעים ממנו בשום צורה
ובשום אמצעי, אלקטרוני, אופטי או מכאני (לרבות צילום והקלטה) ללא אישור בכתב
מכותבת הסיפור.
– 🙂
–
אה, וזבובי,רק שתדע
14/4/1999 22:36
ליתוספרה
iasap@hotmail.com
–
קודם כל, ההודעה נוטפת האביביות ("אתה עושה לי את
זה…" בלה בלה בלה..) נכתבה מתוך חולשה רגעית.
ככה. אל תתן לזה לעלות לך לראש (רק ללב… 🙂 ).
חוץ מזה, אני שמחה שחשבת עלי כשקראת את מיכאל שלי. לא בגלל
שזה מיכאל שלי
(אני דווקא לא "כותבת בגלל שאנשים שאהבתי כבר
מתו") ,
אלא יותר בגלל שהוא
עשה לך לחשוב שהבנת מה אני.
ובעצם לא הבנת.
מבין?
הסתבכתי….
שבוע הבא יום הזכרון. מסדר חגיגי. שים כומתה על הראש. אני
אתפור את הכפתור ההוא שנפל.
אתה יפה במדי א'. חגיגי כזה, למרות שאתה שונא.
טוב. יש עוד זמן. עד אז אולי תגלה.
ותודה. וקריצה.
ליתוספרה.
–
תמיד כולם מבינים חוץ ממני
15/4/1999 19:36
הזבוב
hazvuv@walla.co.il
–
תגובות תגובות
ואע"פ שאף אחד לא הגיב לסיפור האחרון שלי (שאני אישית
דווקא מאוד אהבתי, ואפילו הקדשתי אותו לאפו, שזה סבא שלי, שמת ביום שהתגייסתי,
ואני אפילו לא ידעתי מזה עד למחרת) ואע"פ כן, נוע ינוע. לא, אגיב.
יש לנו אחד ביחידה, רמי קוראים לו, שהדמות שלו צפה לי בראש
ישר עם הקריאה של הסיפור שלך (אחד הטובים שלך ד"א). אם לא הייתי מכיר אותו,
הייתי מסוגל לחשוב שכל הקטע הזה עם הדיבור על לתת כבוד הוא לא אמין, אבל, וזה אבל
גדול, אני כן מכיר את רמי, והכתיבה שלך נפלההכמעט בדיוק אל תוך הפה שלו, כי גם הוא
אוהב לתת כבוד, ולקבל כבוד, וכל הזבל הזה שהצבא כל כך אוהב. ולכן, אם כך, הסיפור
אמין. אחושילינג אמין. ויפה.
רק שאני במקום הגיבור היתי סופר עד עשר לא מעט פעמים, יש
יותר מדי אנשים קקות בעולם, שמגיע להם ליפול בעשר, אבל זה לא אני, זה רמי (או שלא)
והוא, להבדיל ממני, איש עם מוסר כליות.
אז מה רציתי להגיד? מעבר לזה שמאוד אהבתי, אני חושב שזה
אחד הסיפורים הטובים שלך. אמנם הצל של אתגר קרת מרחף מאיים מעל ראש כל אחד
מהכותבים פה כמעט, אבל בניגוד לרוב, נראה לי שגיבשת פה סיפור לא תלוי. והרי אתגר
קרת לא המציא את העניין של דיבור ישיר, וגוף ראשון, הוא פשוט משתמש בזה הרבה,
והרבה מהסיפורים שלו לא יצאו טוב כמו זה (חוץ מפסחזון, החזיר).
עוד משהו, את בטוחה שאני עוד אבין? כי אני קולט לאט. ואם
קיבתי את הרושם המשונה שאנחנו מכירים, תקני אותי אם הוא מוטעה.
או שלא.
–
האמת, וכל האמת-תשובה לזבוב
15/4/1999 20:36
ליתוספרה
iasap@hotmail.com
–
בנושא המכירים, הסקת בגלל שידעתי שאתה שונא א'? כולם
שונאים א'. שתדע.
שאלת אם המסקנה שלך נכונה.
ובכן:
מכירים ממש? מכירים כתאור מצב? אולי ואני לא יודעת…. עוד
נגלה שאתה יושב לידי באוטובוס כל יום…
מכירים כפועל (התהוות של היכרות)? נראה לי שכן, וזה עושה
לי לחייך.
ותודה על רמי, מעריכה את כל מה שכתבת ("בכבוד שלי
מעריכה. בחיית' דינק.." 🙂 )
ואתגר קרת – מממ.
הוא עשה משהו מאוד יפה לספרות העברית, כי הוא נכנס בז'אנר
שהיה על-הפנים, והתברג בו יופי (אני אוהבת מאוד). מאידך הוא עשה משהו רע מאוד
לכותבי הג'אנר, שפתאום כולם משווים את כולם לאתגר קרת.
(וזה מעצבן. אני לא כותבת במודע ככה. ככה יוצא לי טבעי. מה
אני אשמה שגם לו?)
וזהו (נראה לי).
ליתו'.
–
הסקתי
16/4/1999 1:31
הזבוב
hazvuv@walla.co.il
–
בגלל שכתבת שאני נראה חגיגי ב-א'.
(אפילו אני לא ידעתי את העובדה הזאת 🙂 )
–
מקסים 🙂
14/4/1999 22:38
ROSE
–
רק בבקשה,,אל תספור עד עשר
–
אני הכרתי אותה עוד כשסתם היתה סוכרייה
14/4/1999 23:4
מולי
–
נשמה את אלילה
אפשר להעריץ אותך ?
נקרעתי מצחוק
עכשיו תכתבי על רגעים של קודאק
–
אחלה דארלינג!
15/4/1999 2:52
LoneStar
shin13@netvision.net.il
–
עושה טוב לחזור לפה בשביל כאלו! 🙂
–
נהדר, אהבתי.
15/4/1999 7:37
המטורפת
–
(הודעה ללא תוכן)
–
סיפור נחמד…אפילו כייפי…רק הסוף…חסר.
15/4/1999 7:55
סגול
gadis@actcom.co.il
–
מציע לחפש עוד ספירה אחת בומבסטית שלא תהיה ברירה, למרות
ההבטחה.
–
לסיכום יש חוקיות במקריות.
15/4/1999 23:55
אביקם
–
(הודעה ללא תוכן)
–
אני כותב פה די הרבה ולא מקבל תגובות מאנשים
14/4/1999 22:44
ofird
ofird@haaretz.co.il
–
אולי אני פשוט צריך להפסיק לכתוב…
אופיר.
–
על מה אתה מדבר
14/4/1999 22:51
ROSE
–
לפעמים כשלא מגיבים..פשוט אין מה להגיד
פעמים כשלא מגיבים לא יודעים איך להתחיל.
אופיר…..האם אתה באמת כותב בשביל תגובות של אנשים..?
–
אני לא כותב בשביל תגובות
15/4/1999 20:35
ofird
ofird@haaretz.co.il
–
אבל היה נחמד לקבל מעט ביקורת, לדעת מה רמת הכתיבה שלי..
תודה,
אופיר.
–
טוב תראה
15/4/1999 20:49
ROSE
–
אני חושבת שכשאנשים מגיבים פה על השירים, סיפורים הם עושים
את זה לרוב על דברים שנוגעים בם, נוגעים להם…לפעמים אני לא מגיבה בכלל על משהו
שאהבתי, כי אני פשוט לא יכולה,
זה שאתה לא מקבל תגובות רבות כל כך לא אומר שום דבר על
הכתיבה שלך..זה פשוט אומר שלא מוצאים את המילה המתאימה
–
אין לי מושג מי אמר את זה במקור,
16/4/1999 7:32
נמרוד צפנת
jarvis@netvision.net.il
–
אבל ביום השואה ראיתי איזשהו סרט ושם איזשהו בנאדם אמר
למישהי על ילד שלא דיבר עד גיל 4, "יכול מאוד להיות שפשוט אין לו משהו חשוב
להגיד".
אני, נמרוד צפנת, ידוע בכך שאני מדבר יותר מדי, גם כשלא
צריך, ולכן אני מעדיף לומר "אין תגובה" כשאני קורא פה, בפורום. אך מפני
שאי אפשר לומר פה אין תגובה, אלא רק, ל"ת, אז אני מעדיף לשתוק.
ודרך אגב: זה לא דבר רע לכתוב בשביל תגובות. עצם הפרסום של
שירי וסיפורי המיגרה הוא אך ורק כדי לקבל פידבקים מאנשים שאנחנו לא מכירים, כלומר
כנים.
Anyway, fight the power!
–
דרכך
14/4/1999 22:49
ROSE
–
רציתי שניהייה ביחד תמיד…רציתי
שחכתי את עצמי לידך…אהבתי
צחקתי מכאב איתך..בסוף בכיתי
חייתי חיי דרך העיניים שלך..התעוורתי
ועכשיו שהלכת ממני
מי אני, למה אני?, איפה אני?…מי אני?
מי אני?
מי אני?
מי אני?
מי אני?
מי אני?
את הצל שלי….
–
אל תבכי חומד! אני שונא נשים עצובות
14/4/1999 22:51
זרוק
–
(הודעה ללא תוכן)
–
אני לא בוכה..אני תוהה, תודה
14/4/1999 22:53
ROSE
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
אגב השיר היה יפה ועצוב הדמעות מילאו את עיניי
14/4/1999 22:56
זרוק
–
(הודעה ללא תוכן)
–
שכחת ולא שחחת. ועוד משהו קטן –
14/4/1999 23:29
מר סופר
–
מצטער. מי אני מה אני הזכיר לי מערכון של הגשש.
במקום להתעצב איתך
חייכתי.
זה היה בלתי נשלט, ואני מצטער.
–
אני סולחת 🙂
14/4/1999 23:38
ROSE
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
לנצח
14/4/1999 22:49
זרוק
–
* שיר מתוך מכתב
שכתבתי ליעלי אהובתי *
אני שוכב לי על הגב על הדשא הרך
ואת שוכבת עליי שראשך מורכן על חזי ואת יפה כל כך
ידך אחוזת בכתפי ואני שומע את ליבך פועם בליבי
את קוטפת ענף של עץ זית ומלטפת את גופי הערום ואני מחבקך
חזק
שהרגע לא יברח ביחד איתך
פה מתחת לעץ הזית על הדשא הרך לנצח
* אני אולי לא
משורר אבל אני משתדל! *
–
ש….
14/4/1999 23:3
זרוק
–
כל הזכויות שמורות
לי! 🙂
(R)
–
שמתם לב שבזמן האחרון אתם שמים לב?
14/4/1999 23:48
מר סופר
–
ובכל פעם אני מחיייך. הכח של המילים הגיע אליכם.
הבנתם על מה אני מדבר.
אני שמח. אני נהנה.
יווווופיייי. <למה
ילדים סורגים יורדים?>
–
אדון סופר מע עמרט?
14/4/1999 23:56
אקסטה
–
מי סמים איפה סמים ואיך שורגים? ילדים?
שא ברכה או שה כבשה.
–
מגיע לך
15/4/1999 0:33
ROSE
–
להנות גם לא? 🙂
אני משתדלת באמת
–
15/4/1999 2:44
LoneStar
shin13@netvision.net.il
–
נסיכה.
יושבת ומחייכת, עצובה.
חושבת עליו, חושב עליה.
אבל נמצא איתה.
היא נמצאת איתו.
ושניהם לבד. כמו שכתבו אז.
והם הולכים בדרכים המקבילות
רואים זה את זו מבעד לערפילים.
מחפשים מקום מפגש אפשרי
בשביל שמחבר בין הדרכים.
והדרכים מפותלות, עקלקלות ועדיין
מקבילות.
רואה, לא רואה אותה
מביטה אליו מבעד השכבות.
חושבת עליו, רוצה עורגת.
רוצה, חש, מפנים שדריה.
מגיב בשתיקתו על הקשר האינסו
–
דרוש אובליוסקופ
15/4/1999 3:5
ספקטרום
–
מייחלת לרגע בו מילותינו תיפגשנה ולא יתהוו הכשלים
הקטגורים שמביאים למסקנות אירציונליות .
ההבנה הסובייקטיבית והשמיעה הסלקטיבית מסתתרות מאחורי
טאקטיקות של הסחה ,אקטים קטנים של הסוואה. מילה אחת שלי מביאה אותך לנקודת רתיחה.
פורמת ארשת שלווה , אתה מזעיף פנים ומורת רוחך מתפזרת בחלל של ריק מוחלט. מילה שלא
הובנה ,פורשה על היפוכה הבעת פניך חתומה וליבך סגור למחילות להסברים והבנות.
נאלמת דוממת מבטי פוגש את מבטך, מנסה להבין איזו נקודה
פסיק או סוגר גרמו לי לאבד אותך. לאבד אותי בתוכך. חוט אריאדנה אחד כדי לצאת מן
הלבירנת המטורף הזה.
פעם הייתי רוצה
לפרסם מודעה דרוש אבוליוסקופ מכשיר שיוכל למדוד תכונותיך לפי סטיות בנקודת הרתיחה.
עמוק בפנים יודעת שלו גם היה בידי המכשיר, אתה תמיד תישאר
מחוץ לסטטיסטיקה אובייקט לא פתור עלום נעלם, שאותו לא אהיה מסוגלת לאבחן לעולם.
–
התחלה של סוף?
15/4/1999 3:17
–
אהבתי
–
" אנחנו
כלי עבודה של אהבה קשה"
15/4/1999 18:23
נתנאלה
–
במקום מילים/ יהודה עמיחי. (קשה היה לי שלא להקיש).
–
עוד חלום תלוש
15/4/1999 3:9
LoneStar
shin13@netvision.net.il
–
אני נעמד בפוזה של כוכב קולנוע ישן ליד הדלת שלה. מעשן,
מנותק בוהה באיזה נקודה דמיונית עד שהדלת נפתחת. היא פותחת, המומה, מחייכת ומזמינה
אותי פנימה בחוסר אמון.
בוחנת אותי, מופתעת, נבוכה קלות, אדמומיות קלה בלחייה.
מציעה לי שתייה. "לא תודה…", אני לוחש כמעט
בלי קול.
"שתדע לך. שאני מחכה לזה כבר. לא מעט זמן. אתה יודע
כמה פעמים ישבתי וקיוויתי שתדפוק לי בדלת כבר? יש לך מושג כמה פעמים כבר ראיתי את
התמונה הזו מול העיניים שלי?" היא מטיחה בי ומסתכלת לי עמוק בעיניים.
החיוך הזה. העיניים המלאכיות האלה. כמה התגעגעתי.
היא מחזיקה לי את היד. מסתכלת אליי, מסתכלת עליי ולא אומרת
מילה.
הלב שלי מחליף הילוך. אני לא מסוגל לדבר. לא מאמין שהאומץ
המשותק שלי הוביל אותי עד כאן. לא מאמין למילה שלה. היא בטח סתם אומרת את זה…
"את סתם אומרת את זה, נכון?", אני יורה ולא מאמין שנתתי למחשבות האפלות
שלי להשתלט לי גם על חלל הפה. "אז למה לא התקשרת, קיבינימט, כלומר.מה. מה
לעזאזל חשבת לעצמך?", אני ממשיך לירות בעוקצנות ולא מצליח גם לעצור את פרץ
הדמעות שכמעט ויבש טרם רדתו.
היא מחייכת בהבנה ומנשקת אותי בחום על הלחי.
הלב שלי מחליף הילוך פעם נוספת. אני מחבק אותה באיטיות
עצומה. לאט לאט כדי שאם תהיה דחייה היא תבוא בעדינות ולא בצורה כואבת. היא לא
דוחה. להפך. מחבקת גם. אני מפסיק לזוז, קפוא. קובר את הרגע הזה לעוד נצח, כמו אז
כשכתבתי עליו.
הדמעות שוב מציפות לי את חללי העיניים. דמעות חמות כאלה,
של אושר מטורף. היא מלטפת לי את הראש בעדינות ואומרת שהפעם אסור לי להעלם שוב. אני
לא מעז להרים את הראש כדי שהרגע הזה ימשיך.
טלפון מצלצל מרחוק באחד החדרים. רק שלא תרים אותו! אני
אומר לעצמי והוא מתחיל להיות חזק יותר. "הלו? הלו? כן. הוא פה. רגע.",
אומר איזה קול גברי ברקע. צעדים מתקרבים, אני מתעורר. "זה בשבילך!" אומר
הקול עטוף במדים. עצבני. זה הצעיר הזה, לא מבין מה פתאום הוא צריך לקום באמצע
הלילה בשביל טלפונים למילואימניק זקן. אני לוקח את השפופרת. מנסה להתאזן ועונה
בקול אפוף. מנסה להבין למה התעוררתי בכלל.
היא על הקו. מספרת לי משהו שעבר עליה היום. שואלת מה איתי.
עונה שרגיל. לך תספר לה ששוב חלמת על הנסיכה…
–
דמעות חמות של אושר מטורף.
15/4/1999 10:57
ליתוספרה
iasap@hotmail.com
–
זה בדיוק ככה. כל כך חמות שמרגישים אותן על הלחיים מבפנים.
עשית לי להזכר בהן, והיה לי עצוב.
–
ניפלא
15/4/1999 14:46
ROSE
–
אין לי הרבה מה להגיד בנושא, פשוט ניפלא
דרך אגב, קראתי את התגובות שלך, אני כן קוראת לאחור, ותודה
🙂
–
מבעד לחלל הוירטואלי
15/4/1999 18:14
נתנאלה
–
אני מוצאת עצמי קרבה אליך, יד הססנית מושטת ללחיצה. חיוך קטן ודמעה של
הזדהות . אין ספק ,אתה נפלא.
ברוך שובך כוכב בודד. ברוך שובך.
–
קראתי את תגובתך מספר פעמים
15/4/1999 21:27
LoneStar
shin13@netvision.net.il
–
ואני חסר מילים.
מושיט יד משותקת ללחיצה עדינה חזרה…
תודה. שוב 🙂
–
תודה
15/4/1999 20:44
LoneStar
shin13@netvision.net.il
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
כל כך התרגשתי – שנלחץ פה משהו
15/4/1999 20:47
LoneStar
shin13@netvision.net.il
–
ולא הספקתי באמת להודות.
אז הנה – יש תוכן להודעה…
שמח שזה עשה משהו. כן… עוד ריגוש קטן בדרך הנכונה
🙂
–
מקסים.אהבתי…
16/4/1999 1:51
דני-בת
–
(הודעה ללא תוכן)
–
מהמגירה לדיסק 