אני את
15/4/1999 15:47
ROSE
–
אני את
קול נשי נישמע באויר החדר
סליחה? קראתי בקול, פנית אליי? לא יודעת אל מי אני מדברת
כאילו עיני משחקות בי, אין נפש חיה בחדר.
עליית הגג הישנה החזיקה בחובה סודות רבים ואני עכשיו
עוברת, מסתכלת,ניזכרת בעולמות ישנים…והקול ההוא..
אני את
שיגע אותי, הלחישה הצרודה הזאת….תהיתי, אולי אני קולטת
קולות מהרחוב, אני אסגור את החלון,,אני מצחקקת, אין פה חלונות.
אני את
והקול נישמע קרוב אליי עכשיו, פניתי לאחור, חיפשתי בלי
לדעת מה, כאשר עיני התהפנטו ונעצרו במקומם בתמונה.
אני את
נישמע הקול ברביעית
ועכשיו רק שמתי לב שהקול נימצא איכשהוא בתוך התמונה,
התמונה הזאת העבירה בי צמרמורת ואף כי רציתי להסיט מבטי ממנה, לא יכולתי, כאילו
היא מתבוננת בי בחזרה. יער , היה שם בתמונה, ארפילי , ועל ריקעו בלט עץ אחד, על
העץ היו חרוטות פנים, פני אישה, למה היא נראית לי מוכרת כל כך אני תוהה לעצמי, לא
זוכרת שראיתי את התמונה בעבר…יודעת שלא ראיתי..אני מכירה אותה
אני את
הפנים,,ה..האישה, דיברו אליי, פנו אליי בלחישה
מה את עושה?! צועקת גברת מעשית-הגיונית בראשי, על מה את
חושבת? תמונות לא מדברות אל אנשים…הן לא
אני את
השתקתי את הקול בראש בטירוף
מצחקקת לעצמי, נערה טיפשה, האם החום כבר גרם לך להזיות,
והגיונית מעשית צחקה.כמה מילים לעצמי, והקול ההוא היה רק הרוח שנשבה, מהופנטת
עדיין לתמונה , מחזיקה בה חזק בשני ידי כאילו אם אעזוב אותה לא אוכל להביט בה
בשנית, ולבסוף מניחה אותה בצד, השפעה כניראה של גברת הגיונית-מעשית.מסתובבת בחדר
שעות ,סקרנית, לבסוף הלילה התחיל להשפיע גם עליי , החלטתי לסגור את היום ולהיכנס
למיטה, לפני שיצאתי מעליית הגג ניזכרתי בפנים, בראשי הן חייכו אליי, סבתי אחורנית
והרמתי את התמונה, חשבתי שהיא תראה דיי נחמד בחדר שלי, או שכך לפחות ניסיתי לשכנע
את עצמי.
מיקמתי את התמונה על שידת הלילה שלי, ככה, זמנית, ומחר אני
אתלה אותה כראוי, החלקתי לתוך כותנת הלילה שלי, שמתי ראשי על הכר ותוך דקות מיספר
הייתי כבר שקועה בעולם של חלומות מטורפים,,,חלומות ..ככה חשבתי,,ככה רציתי לחשוב.
התעוררתי בבהלה כאשר גופי פגע באדמה, פקחתי עיניים ומצאתי
את עצמי בכותנת הלילה שלי, קרועה, בין עצים מתים ,.
השקט ביער היה מצמרר, קול של מוות חדר לתוכי לוחש
לי..תברחי.
אני את
הקול ההוא רודף אותי, מביטה ומגלה מולי את העץ היחיד ביער
שבו נבעו חיים, הפנים האלה, מביטות בי,הבעה מיוסרת. באיטיות ניתלשות הפנים
מהעץ…גוררות אחריהן שורשים ומתהווים מולי, צורתו של אדם,,כל כך לא אנושי.אני
מסיבה את מבטי ממנה, ,מהפנים.., לפני שהיא מגיעה לצורתה השלמה,,פוחדת ממה שאני
אראה מולי.
אני את
לחשה לו הפנים, עכשיו לא רק פנים, ואני מבחינה כאשר מבטי
מרוכז באדמה בכפות הרגליים..שורשים.
דיי צעקתי…דיי לחשתי, מספיק,,,את לא אני, אני לא אתן לך,
ורק אני,,אני האמיתית.
קול של צחוק נישא עכשיו והידהד באוזני, קול הצחוק שלה ,
היא מושיטה ידה מולי, צידה האחד של היד מגלה לפני כתמים אפורים , ריקבון, קרומים
בין אצבעותיה …ואני תוהה , כמה נוראית תהייה האישה שמחוברת ליד כזאת מעווטת,כזאת
לא טיבעית.ואני לא מישרת את מבטי, ופחד מתחיל לזרום בתוכי.
מבהירה לעצמי שוב ושוב, את חולמת, עוברת בראש על העובדות,
חולמת, צובטת את עצמי ובמקום להתעורר במיטתי פרץ דם ניתז מידי..והכאב, הכל כל כך
ריאליסטי, מרגישים בחלום?..זה אפשרי…….יודעת שלא, אפשרי.
וידה עדיין מושטת מולי ,תופסת בי לפתע, גורמת לליבי
לעצור,צעקה חרישית יצאה מפי.
תסתכלי עליי!
היא צועקת, קולה עכשיו צורב דרך עורי
תיסתכלי…
עלייך!
מי את..אני שואלת, בצעקה, חוזרת על כך שוב ושוב בראשי
אני את,היא צחקה
אז מי אני חשבתי לעצמי,,מי אני חשבתי בלי להגיד מילה
והיא עונה, ואפילו שלא דיברתי את שאלתי בקול ידעתי לצפות
לתשובה, היא היתה בתוכי.
את אני..
תסתכלי עליי , היא אמרה בלחש, תיסכלי עליי ותידעי.
אני מרימה את ראשי..ניראה כמו הנצח, אימה וסקרנות מתערבבים ויוצרים בחילה בתוכי.
גופה העירום מתגלה לפני, חלקים, חלקים,לאורך גופה שורשים,
ואותה אפרוריות, אותו ריקבון שמתפשט על שדיה לאורך הצוואר ולפנים.
מישרת מבט ומולי עיניה, מביטות בי, בוחנות אותי, עיניים
חסרות אישונים. חתיכות עורה , גוונו ירקרק עכשיו, יורדות ,תלויות באופן לא מסודר
מכוסות ריקבון , פנים מעווטים.
מי אני?
פניתי אליה, השאלה הזאת הוזקתה למוחי וכאילו נשאלה על ידי
מישהוא אחר, ולא יצאה מפי.
מי אני?
חזרתי שוב ושוב חסרת מנוח,,מחכה לידיעה הזאת,,,מחכה ומחכה.
את אני , ילדה, את אני ואני הצל של הדבר האמיתי
היה לי כל כך ברור עכשיו..כאילו גילית חלק חדש מעצמי,
כאילו קיבלתי בחזרה משהו שאבד לי ועכשיו משלים אותי.
תלכי עכשיו ילדה, צאי מפה..תצאי
רולה רעם מעליי
ואני לא זזתי ממקומי
צאי !
היא דחפה אותי לאחור וכותנת הלילה שלי קרעים קרעים.
מתנשפת, מזיעה, התעוררתי
(האומנם?)
מצאתי את עצמי על ריצפת החדר, מפוחדת וקרה. מוחי היה ריק לכמה שניות ואז החל לפעום מחדש
אחיד לקצב ליבי. נפלת מהמיטה? אני תוהה לעצמי,קורה אני מניחה..דברים קורים.
מתרוממת מהריצפה רק בכדי לשים לב לקירעי כותנת הלילה שלי
שנראית עכשיו כסמרטוט הניתלה לאורך גופי,עדיין תוהה..קרו כבר דברים מוזרים,,אך
שאישה תלך לישון ובבוקר תמצא את עצמה על הריצפה מונחת בתוך קרעים…בבוקר? לא היה
בוקר, השמיים עדיין היו שחורים וניכר היה ששעת לילה מאוחרת, וזיכרוני כניראה פשוט
הטעה אותי.
ניגשתי למיקלחת, פתחתי זרם חם של מיים שנגעו בעור ידי,
מכסים חתכים לא מוסברים, ודם קרוש שאין להבין מאיפה הגיע
(חולמת, צובטת את עצמי, ובמקום להתעורר )
ניצוץ של זיכרון שניראה לא שלי לחש לי.
חזרתי לחדרי והבחנתי בתמונה מונחת על הריצפה, נו גם אותה
כניראה הפלתי כאשר, ואז נעצרה נישמתי, קיראו לי מטורפת אבל התמונה גדלה, היו בה
עכשיו,,,יותר פרטים..
אל תתחילי שוב צעקה לי הגיונית- מעשית
אבל אני ראיתי את זה, בבירור, או שכך חשבתי? לא שמתי לב זה
הכל, לחשתי לעצמי , ראייה לקויה כניראה,,או מה שלא יהייה.
מיקמתי את התמונה מחדש, הפעם רחוק ממיטתי, לא נירצה
להתעורר הפעם על התמונה, נכון מגושמת?..לא נירצה.
וכשאני מניחה ראשי על הכר בשנית לאותו לילה קול צורם מזמזם
במוחי..מלווה אותי לתוך השינה העמוקה שלי
(את אני , ואני הצל של הדבר האמיתי)
והקול הזה גורם לי להרגיש שלמה עם עצמי כפי שלא הרגשתי
לעולם
ככה עכשיו, כי מצאתי את הצל שלי
אמרתי לעצמי,,לא מודעת למה , ומאיפה זה בא..את שלמה
ואת אני,,
ואני
הצל שלי?
–
מפחיד. לא הבנתי מי זו מי.
15/4/1999 20:46
ליתוספרה
iasap@hotmail.com
–
ואולי אף אחת היא לא?
ההשתקפות שלך בזכוכית או אולי קולות פנימיים צועקים
מחפשת אותך מחר יקימו צוות חיפוש וגם אז הצל לא והבוקר
יאיר
תמונה שנופלת נשברת אם יש לה מסגרת
ואולי עדיף מסגרת שבורה, שהתמונה יוצאת ממנה ממש אל תוך
המסביב
רק לא לדרוך על הזכוכית.
.
..
…
בליל מחשבות ענק בתגובה קטנה אחת.
אני הולכת לכתוב.
הפחדת אותי באמת. אני מקווה שלא יבוא לי סיוט.
וזה אומר שכתבת טוב. כנראה.
–
אימה ובעתה אחזוני
15/4/1999 20:56
LoneStar
shin13@netvision.net.il
–
ואני בסך הכל מביט בתמונה שעשויה אלף פנים. ופנים שעשויות
אלף תמונות ואין כמו הסכיזופרניה של תמונתך לשתקני. מביט ונרדם וחיוכה האפל מתבונן
בי.
זה כבד. זה מכביד. זה משתק ולפיכך כנראה עושה את העבודה.
–
העביר בי צמרמורת..נהדר
16/4/1999 1:49
loony
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
ברמודה (התחלה של סוף?)
15/4/1999 21:17
LoneStar
shin13@netvision.net.il
–
הוא דידה אל החוף כאילו היה חיה פצועה. הוא הסתכל סביבו
כלא מאמין. על החוף שכבו כמה שברים של מה שהיה פעם המטוס האוירודינמי המיוחד שלו.
לידם, על הגבעה שמשמאל נהמה איזה דמות שרועה על גבה ונוזל כלשהו נפלט מקרביה.
המראות היכו בו והוא נפל שוב אל הכנף, או מה שהיה פעם כנף
מטוסו. הוא התעלף בשנית. כעבור שעה קלה התעורר בעווית בלתי רצונית עת מישהו או
משהו משכוהו לכוון הגבעה. הוא הזה מיני דברים וקולות ריצדו בראשו הדואב.
הוא נזכר בדקות האחרונות. קולות מעורבבים של צעקות פחד
ואימה, הקהל מאחוריו פשוט השתולל, מבועת כאשר גם רעש המנוע הימני דעך. הוא נזכר
בכאב בשקט המופלא שהשתרר בחלל המטוס כאשר גלש בדהייה סולידית את שמי הים הכחול מכל
צדדיו. אף אחד לא הוציא מילה. הכל ציפו להתרסקות, אך הביטו בתדהמה על הכחול המופלא
מסביבם. דקה אחרונה, חשב לעצמו. הוא הציץ מעבר לכתפו, מבועת, קולט את השינוי שחל
בפני האיש הקפוא שישב מצידו הימני. הנווט שלו הפסיק לתפקד שתי דקות קודם עת חזה
בשלל הצבעים דרכם חלף מטוסם. הוא נשאר קפוא עם הבעה מטומטמת ורק הרוק שנזל מצידי
פיו עוד אישר את העובדה המצערת שהוא חווה את הסוף הזה ולא נגמר קודם.
ג'ק עיוות את פניו וספר ביחד עם שעונו הענק את השניות
האחרונות שלפני הסוף המוחלט. הוא החליט להעיף מבט אחרון בשמשה הקדמית, אך האור
הכחול סינוור אותו יתר על המידה. הוא הצל על עיניו. השקט המקפיא העיק עליו והוא
החל לזמזם שיר עתיק שלא שמע מעודו אך התנגן לו בראש בצורה ברורה וחדה יותר מכל דבר
אחר. הניב המוזר שהשתלט עליו סימן לו בצורה חדה כי כעת גם הוא הפך עורו לאחד מהם.
הוא הספיק עוד מבט אחד אחרון בנווט שהחל להאדים פתאום, תוך שהוא מרטט בידיו לקול
נגינתו המחזורית של ג'ק. ג'ק הפנה באיטיות מדהימה את פניו ומילמל לעצמו שהתמונה
שהוא רואה עכשיו בשמשה הקדמית שווה צילום. הוא עוד הספיק להבליח צעקה קטנה כאשר זה
פגע בהם.
היצור המוזר סחב אותו בכוח עצום אל מה שנראה כמו צוק (או
בית?). התמונה נמוגה לחלוטין.
ג'ק פקח עיניו באיטיות נותן לאור לחדור לעיניו. זה כאב.
הוא רצה לצרוח אך משהו סתם את פיו. היה לזה טעם נורא. בד מעורב בקיא. הטעם הנורא
גרם לו לעיוות בלתי רצוני בשולי ביטנו. זה כאב אף יותר. הוא התקפל, כמעט נחנק
מהקיא של עצמו כשלפתע הבד נפל החוצה והתגלגל על החול לצידו, נותן לו להקיא את כל
מה שצבר בשניות האחרונות על בטנו ורגליו. הוא שם לב כי בעצם שכב בצורה מעוותת
ביותר על צידו הימני וכך נמנע ממנו המגע עם אויר העולם הזה. שולי חולצתו המגואלת
בקיא שלו עצמו שכבה לצידו בשקט. הוא נרגע קצת עקב התפרצות החומר הבלתי מבוקר
ממעיו. הכאב עדיין דפק ברקותיו בקצב מזעזע, אך הוא הצליח להבין מה הוא רואה סביבו.
זה השכיח ממנו את כל כאביו, גם את אלו של אגנו שנפגע עקב המכה העוצמתית בים.
מולו עמד הירח המושלם ביותר שראה מימיו. משליך אור סגלגל
על פני מים כחולים. לפניו כד מים מאולתר מים ומימינו דמות מוזרה ביותר שכאילו בוהה
בו.
הוא רצה לקפוץ לאחור ולהגן על עצמו, אך כוחו לא עמד בו
והוא כשל. הוא התעלף שוב.
קרירות המים על פניו העירה אותו בשתיקה אל תוך חלום של
הדמות הזו. הוא חייך ונתן למים לחלחל אל צווארו, מתפנק מהצורה בה ליטפה אותו היד
השעירה הזו. חיה? איש מערות? איפה הוא לעזאזל?
"של מי החלום הזה?", הוא החל לצעוק בשארית
כוחותיו. הלחשוש הזה בשפה המוזרה גזל ממנו כוחות יקרים. לא נתתי לזה להפריע לי
לטפל בו. כבר הרבה זמן אני מחכה לו כאן על חוף ברמודה המזרחי. הוא הגיע לפה אתמול
עם הקבוצה המוזרה שהחליטה להעביר את דקות האלף האחרונות שלה בטיסה מעל ברמודה.
המשולש הנצחי והעתיק ביותר בצד זה של בכדור.
החלום שלי שניתן כאן לשליטה מוחלטת הביא אותו אליי. לקח לי
הרבה זמן להפיק את זה והברק של החלום של שכני מהגבעה הסיט אותם ממסלולם. אבל הוא
כאן וזה מה שחשוב. נאכל קצת ואני אספר לו
ממה מורכב החלום שלו. אבל קודם שיתעורר. רק שיתעורר כבר.
מה הוא חושב לעצמו? שהחלום שלי ימשיך לנצח? אני צריך
להסביר לו איך מגיעים לפה לבד. בלי הדרכה.
וגם לא צריכים טריקים של חרקים כדי להגיע לפה. אבל הוא עוד
לא יודע. שוכב בצורה מעוותת. הוא עדיין בג'טלג. מסכן. יבוא לו.
–
זה בילבל אותי
15/4/1999 21:30
ROSE
–
אותי כל כך, קראתי פעם ועוד פעם בשביל לסדר הכל
בראש…העביר בי צמרמורת לומר את האמת. ואם לשים את זה בפשטות יתרה, נהנתי, נהנתי
כל כך.
–
רק בת עשרים במותה…
15/4/1999 21:50
דניאל מילר
h_miler@hotmail.com
–
מה אפשר להגיד על נערה בת עשרים שהתאבדה ?!
שאהבתי אותה ?!
שאני מתגעגע אליה ???
שלעולם לא אשכח אותה ???
אבל למה לשקר ?!
לא, לא אהבתי אותה, אפילו לאחרונה די שנאתי אותה !!!
להתגעגע אליה – בטח שלא, ואני מעדיף לשכוח אותה כמה שיותר מהר.
אז מה כן אפשר להגיד ?!
אפשר להתחיל מהעובדות היבשות. היא הייתה בת דוד שלי. לא
אני בחרתי אותה ולא היא בחרה אותי, נולדנו לאותה משפחה, וכשנתקלנו זה בזו ניסינו
להסתגל לעובדה הלא מרנינה הזו. בהחלט אפשר להגיד שללא הקשר המשפחתי לעולם לא היינו
נפגשים. פשוט אנחנו לא מתרועעים באותם חוגים. וגם לו היינו נפגשים היינו שוכחים
האחד את השניה כעבור שניות בודדות, בחורות כמוה מעולם לא עניינו אותי, ומבחורים
חכמים היא פחדה כל חייה. ולא שהיו כאלה בחייה. למען האמת, מעולם לא פגשתי בחור אחד
מבין כל הבחורים שהיא יצאה איתם, אולי היא פחדה שהם לא ירשימו אותי ?? שאני אפסול
אותם על הסף ?? שאני אבוז לה ולרמת המשכל
שלהם בעת ובעונה אחת ?! שוב אני חורג
מהעובדות היבשות ועובר להשערות לא מבוססות…, אבל באמת, מעולם לא פגשתי אפילו אחד
מהם. במחשבה שניה, אחד כן פגשתי, הוא לא היה בחירה שלה, של ההורים שלה. והיא לא
רצתה אותו וביקשה ממני שאשליך אותו בשבילה כי הוא חבר ילדות שלי. לא ילדות ולא
נעליים, אבל את העבודה השחורה עשיתי, אז עוד חשבתי שאני והיא חברים. אם כבר מדברים
על הגברים בחייה, שזה סיפור טראגי כשלעצמו, אפשר להוסיף עוד פרט ביוגראפי קטן ולא
מפתיע בכלל אודותיה. שום גבר מעולם לא נשק לה. אולי היא התאבדה בגלל זה ?!
כשאני מנסה לחשוב על סיבות כלשהן שבגללן היא התאבדה, אני
מיד רואה בעיני רוחי שני אפיקים עיקריים. האופי והיופי.
לאחרונה, בעקבות המצוקה הקשה שהיא נקלעה אליה בסבך היחסים
שבינו לבינה, הייתי אני, בשיחות עם בני המשפחה מעלה אותה כנושא לשיחה, סתם לדעת מה
חושבים עליה. כולם היו תמימי דעים שמדובר בנערה שאלוהים התאכזר אליה קשות כשהוא
קיים את הכתוב אתה חונן לאדם דעת. לא זכור לי אפילו פורום אחד שלא סיפר על חשבונה
לפחות חצי תריסר בדיחות. תמיד טענתי שמבחן פסיכומטרי לא משקף, אבל היא האדם שהוציא
את הציון הנמוך ביותר מכל בני גילי שאני
מכיר. במחשבה לאחור, אני די בטוח שהיא הייתה מודעת למגבלות האינטליגנציה שלה, נחמה
פורתא…
לעיתים תכופות היו תולים בי תקוות שאני אסדר לה את אחד
מהחברים שלי, כאילו רק יראו אותה ומיד יחשקו בה. לא הייתי עושה עוול כזה אפילו
לזיבורית שבחבריי. במחשבה שניה אישה כזו אינני מאחל אפילו לגרוע שבאויביי. צרת
אופקים יותר מנחל אכזב, דלת כישורים יותר מדחליל ומסריחה יותר מבואש.
החיים שלה היו די אפרוריים, משעממים, וחד גוניים. בהשוואה
אליה, מסלול החיים שלי הוא רב תהפוכות וחדשני. במבט אובייקטיבי מן החוץ, אם אחד
משנינו ראוי לו שיסיים את חייו בדרמתיות, אזי אני הוא הליהוק הנכון ביותר !!
אי אפשר להגיד
שהיא הייתה יפה. רצוי לומר שהיא הייתה מכוערת. והיא הייתה מודעת לכך. שטוחה. כך היא הגדירה את עצמה באוזניי לא אחת.
היא תמיד הרגישה שהיא נמצאת בירכתים, אי שם באזור הדמדומים, בצלן של חברותיה באשר
הן. אבל גולת הכותרת היה ללא ספק הזקן שלה. כאן הגורל לגלג עליה בדרך הקשה ביותר.
רבים מחבריי היו שמחים לו פרצופם צימח שערות כמו שהיו על לחייה למשל. מאוחר מדי
היא נזכרה לטפל בהם. מאות ואלפי שקלים שזרמו היישר לחשבון הבנק של בית החולים
אלישע לא שיפרו את המצב כהוא זה, הזקן היה שב וצומח כמו דשא. וכבונוס פצעונים היו
מכסים תדיר את פרצופה. למען האמת כששמעתי שהיא התאבדה הייתי משוכנע שהזקן גמר
אותה.
אני שמח בשבילה על שעשתה את המעשה הנכון ביותר מבחינתה.
אני מניח שלעולם לא אדע מה הייתה הסיבה האמיתית, מכל שלל
הסיבות, שבגללה היא קיפדה לעצמה את פתיל חייה…
היא הייתה מתאבדת רק בגלל מחצית משורות אלו, או לפחות
פורצת בבכי תמרורים ומסתגרת בחדרה למשך חודש לפחות.
אני יכול רק להתנחם בעובדה שעכשיו היא מתה, והיא לא יכולה
לקרוא את השורות האלו…
–
מזעזע משהו פחד. אהבתי
16/4/1999 1:34
מוזה
–
(הודעה ללא תוכן)
–
ע-נ-ק!
16/4/1999 10:9
ofird
ofird@haaretz.co.il
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
וואו! גדול!
16/4/1999 13:8
LoneStar
shin13@netvision.net.il
–
פשוט טוב! נהניתי.
–
הרגשתי צורך לחלוק איתכם
16/4/1999 0:41
ROSE
–
היו צעקות
היו דמעות
ודממה
זה היה אולי חצי שעה
אבל ניראה כמו הנצח בשבילי
התחבקנו בפעם האחרונה
נשקת לי
ועזבת
–
לפני שנה וקצת גם לי זה קרה
16/4/1999 0:49
המטורפת
revital_z@hotmail.com
–
הריב הכי נורא, בכי, צעקות, טלפון למובילים, 6 שעות של
אריזת ארגזים
ועזבתי.
–
טישו,ונר נשמה.
16/4/1999 1:28
דני-בת
–
אדם פוסע ברחוב,
עולם צבעוני.
רעש והמולה סביבו.
אנשים הולכים,באים…
ובפח הסמוך לו,
העולה על גדותיו,
זרוקות עטיפות צבעוניות
של "במבה","ביסלי",
איזה עיתון ישן…
גביע גלידה נמס
שילדון לא רצה לסיימו…
טישו ספוג אודם,
שאחת הגברות
ניגבה בו את להט שפתיה.
עשן סיגריה,
כבויה,
מתמר.
-אין מספיק פחים
ברחוב.
אדם פוסע,
עולם נטול צבעים.
דומיה ושקט סביבו.
אנשים הולכים…
ובפח הסמוך לו,
המכוסה על גדותיו,
דבר לא זרוק.
עיתון ישן מונח,
שחור לבן.
ריבועי מודעות אבל
זועקות בין הדממה.
ילדון,כן,
גם ילדון שם.
הוא לא רצה לסיים…
טישו ספוג דמעות,
שאחת הנשים
נגבה בו את לח עינה.
עשן נר נשמה,
כבוי,
מתמר.
יש יותר מדי פחים-
בבית הקברות.
–
הזכיר לי דברים
16/4/1999 13:16
LoneStar
shin13@netvision.net.il
–
קצת העציב. ודי שימח שלא חוויתי את זה כבר הרבה זמן. בקרוב
אצלי?
בכל מקרה, זה דיבר.
–
פשעים נוראים היו
16/4/1999 2:34
אינדיגו
indi_go_blue@hotmail.com
–
פשעים נוראים היו
תחת השם אהבה
כותרת משנה: נואשת
כעת ממה אני חוששת
–
אני ורני נוסעים לכפר תבור
16/4/1999 3:3
המטורפת
revital_z@hotmail.com
–
"תרקוד
איתי, רני", אני מבקשת. הוא קם מהמיטה, מנער קצת את הבגדים ושולח אליי יד.
"תרקוד איתי", אני מבקשת שוב, והוא אומר:" אבל אין מוסיקה".
אני לוקחת את היד שלו ומניחה אותה על החזה שלי. "תקשיב, רני", אני אומרת
לו, "תקשיב טוב". היד שלו מונחת על החזה שלי, ואנחנו מתנועעים לפי הקצב
של הלב שלי, מתנועעים בשתיקה שכזו, הלב שלי פועם חזק, הוא מרגיש אותי. "הכל
בסדר?", הוא שואל, מגביר את האחיזה שלי אליו, ממשיך להתנועע. "הכל
מצוין", אני עונה, מניחה ראש על הכתף שלו, הולכת לאיבוד בתוכו, מתמכרת. אנחנו
ממשיכים להתנועע, הוא מביט בי פתאום ושואל אותי למה אני רועדת. אני לא עונה לו.
"תרקוד איתי, רני", אני מבקשת שוב. "אבל
אנחנו רוקדים, ענתי", הוא בשלו, קצת מאוים, לא מבין. "תחבק אותי
חזק", אני מתעקשת. פתאום הוא עוזב אותי ומתיישב. "את מוזרה", הוא
אומר לי, מה קרה לך פתאום?".
אני מביטה אליו, רואה כמה הוא יפה, ויש לו עיניים טובות כל
כך שעדיין עושות לי להתרגש. "תקום, רני", אני אומרת, "אני רוצה
לרקוד". "תעזבי אותי, ענתי", הוא בשלו, "אין לי כוח, כבר עוד
מעט בוקר".
"בוא ניסע רחוק", אני אומרת, "נמלא דלק עד
הסוף ונעצור כשנגיע לאיזה הר, אני רוצה לראות זריחה מגבוה". רני קם עוד פעם,
לוקח את המפתחות מהשולחן ואומר: "טוב, בואי נלך מכאן".
אנחנו יוצאים מהבית, אני משתדלת לחייך אליו במדרגות, אבל
לא כל כך יוצא לי. נכנסים לאוטו, רני מדליק את הרדיו. אני מכבה. "אני לא רוצה
רעש" אני אומרת לו, "אני רוצה לשמוע אותך נושם". רני מביט בי
ושותק. מתחילים לנסוע. בתחנת הדלק אני מבקשת ממנו שיקנה לי פחית קולה.
אנחנו נוסעים, ולרני יש נשימה כבדה, יותר מידי סיגריות.
בכל התקפת ניקוטין שאנחנו חוטפים אנחנו נשבעים להפסיק לעשן, אבל לא יוצא לנו.
קורה. אני מציתה לי סיגריה נוספת, שותה קולה. רני מדליק את הרדיו. אני לא מתערבת
לו, אחרי הכל זה האוטו שלו. יש שירים יפים ברדיו, שירים שסוגרים את הלילה, השמיים
כבר אפורים ויש עננים, ועוד מעט זריחה ואנחנו עדיין במישור החוף. "תיקח
ימינה, רני, בוא ניסע להר תבור, נורא בא לי", אני לוחשת לעבר האוזן שלו,
מחבקת אותו מהצד. "אנחנו לא נספיק", הוא אומר, "עוד חצי שעה השמש
יוצאת". "היא תחכה לנו קצת", אני משוכנעת, "אני אספר לה כמה
אני אוהבת אותך והיא תסכים לחכות". רני מחייך אליי, "את מצחיקה לפעמים
עם המשפטים האלה שלך, לא ידעתי שיש לך דיבור איתה", הוא אומר בלי להביט בי,
מרוכז בנסיעה, מרוכז מידי. בטח מפחד להירדם. הוא מחזיק חזק את ההגה, אני מסוגלת
לשמוע את השרירים שלו, פתאום אני חושבת שהוא מחזיק את ההגה יותר חזק מאיך שהוא
מחזיק אותי. אבל ההגה לא יברח לו לשום מקום, אז למה הוא מחזיק אותו כל כך חזק.
"אתה אוהב אותי, רני?", אני שואלת, "כן", הוא אומר, "אני
אוהב אותך המון", "אז אני אוהבת אותך יותר", אני עונה לו, אני
אוהבת אותך יותר, אני חוזרת על המשפט שוב, אבל הפעם בלי להגיד, בלב, אני אומרת לו,
כאילו לשכנע את עצמי באהבה שלי אליו.
"מתי נגיע?", אני שואלת אותו. "עוד חצי
שעה", הוא עונה. הדרך מתחלפת לי מול העיניים, יש הרבה ירוק בצד של הכביש,
ובתים נמוכים ומשאיות עם נהגים עייפים. גם אני עייפה, אני אומרת לעצמי, עייפה
מידי, בא לי ללכת לישון לאיזה חודש, ולחלום עליי ועל רני ועל הילד שהיה צריך להיות
לנו.
רני מחליף תחנה ברדיו, ואז מניח את היד שלו על הירך שלי
ומלטף בלי מילים. תמיד הוא עושה את זה ככה. אף פעם לא מניח את היד ישר, תמיד חייב
למצוא צידוק לעזוב את ההגה. אני מניחה את היד שלי על היד שלו, ויש לי צמרמורת בכל
הגוף. עוד מעט מגיעים, אני חושבת לעצמי, עוד מעט נגיע.
הזריחה התחילה לפני כמה דקות, ויש חדשות ברדיו, רני מגביר
את הווליום. הוא כבר לא מלטף לי את הירך.
"הנה, עוד 4 קילומטר והגענו", רני אומר, מצית לו
סיגריה נוספת. "כבר לא בא לי", אני אומרת לו, "בוא נחזור הביתה,
אני רוצה לישון". רני לא מתווכח איתי, הוא עייף מידי בשביל זה. בצומת הוא
עושה פרסה ואנחנו חוזרים לבית שלנו. העיניים שלו אדומות. גם שלי, אבל אצלי זה בגלל
שאני בוכה עכשיו. "ענתי, למה את בוכה, ממי?", הוא שואל אותי, מלטף לי את
הלחיים, מורח לי את הדמעה. "אני עצובה, רני", "אנחנו לא רוקדים
מספיק". רני שותק עוד פעם ואני יודעת שזה כואב גם לו. פעם היינו רוקדים המון.
"עוד כמה חודשים אפשר לנסות שוב פעם, ענתי, זה לא סוף
העולם מה שקרה לנו" הוא אומר לי. "אבל כל כך רציתי", אני עונה לו,
"אתה יודע כמה רציתי". "אני יודע", הוא אומר ולוקח את היד שלי
ומנשק אותה, "אני יודע".
העיניים של רני עדיין אדומות, והיד שלו רועדת. הוא עוצר
בצד הכביש, משחרר את חגורת הבטיחות ומתקרב אליי. "קשה להתחבק באוטו כל כך
קטן", אני אומרת לו. "אפשר לנסות", הוא מתעקש ומלטף לי את השיער.
"אני רוצה הביתה לישון", אני אומרת לו ומפנה את
הראש לכיוון החלון. רני מתחיל לנסוע. רני שותק. רני מאבד אותיי.
–
אל תתני לו לאבד אותך
16/4/1999 3:11
ROSE
–
אהבתי
🙂
–
אוף…
16/4/1999 7:38
נמרוד צפנת
jarvis@netvision.net.il
–
יש לי מגן בתע"י עוד שעה וחצי, ועכשיו יש לי דמעות
בעיניים. תודה רבה. איך אני אמור לכתוב עכשיו בחינה?! זה ממש טוב. 🙂
–
עשה לי עצוב.
16/4/1999 13:31
LoneStar
shin13@netvision.net.il
–
האוירה המלחיצה הזו שבורחת מזריחה שפוספסה אל הסוף
הנודע… הזכיר לי יותר מידי.
זה טוב.
–
אהבתי. מאוד.
16/4/1999 15:25
אינדיגו
indi_go_blue@hotmail.com
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
קראתי ואהבתי וקנאתי ובכיתי ושתקתי וקראתי שוב.
16/4/1999 19:24
ליתוספרה
iasap@hotmail.com
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
איזה כיף. מרגיש את שאמרת. כאן. כאן ממש בלב.
16/4/1999 20:49
תור
–
תענוג של סבל
נהדר.
–
נורא נורא מעניין אותי, אם….
16/4/1999 22:50
דיוניסוס
elds@netvision.net.il
–
המשפט שאצטט, בגוף ראשון רבים בכוונה:
" בכל התקפת ניקוטין שאנחנו חוטפים אנחנו נשבעים
להפסיק לעשן, אבל לא יוצא לנו, קורה. "
–
כן, בכוונה
17/4/1999 1:44
המטורפת
–
(הודעה ללא תוכן)
–
הרגשתי איך אני נוסע איתכם באוטו…סוג של מציצנות
17/4/1999 3:16
סגול
gadis@actcom.co.il
–
והרגשתי איך גם אני בוכה….רוצה לשמוע עוד
–
פחות להזכיר שמות נגיד במקום:"רני מדליק את הרדיו
17/4/1999 22:22
אביקם
–
רק:'מדליק את הרדיו' שהרי יודעים שאת נוסעת עם רני,
בקיצור אנחנו לא מכירים אותו והשם כאילו חזרה מיותרת
חוץ מזה הסגנון ריאליסטי מדי.
–
אני ועדנה נסענו לערד בדרך שחינו גם באילת וגם
17/4/1999 22:32
טליתא קומי
–
בים המלח. בערד יש מלון חדיש נ-ה-ד-ר.
בים לא היה קר. אח"כ הלכנו לאביקם וחנה'לה.
קבלו אותנו בשמחה וחנכנו מערכת כלים חדשה.
שתינו רק תנ עם נענע ואכלנו תפוחי יונתן. עדנה גם חטפה
תנומה. סיפרתי להם שאני מתרגמת בחקירות של חברת
השמירה על המוסר הקוריה גם ISRAEL POLICE NO ONE זה
הכל להיום ותודה על ההקשבה.
–
תודה על התגובות
18/4/1999 2:41
המטורפת
revital_z@hotmail.com
–
לא חשבתי שאקבל כל כך הרבה…..
שמחה שאהבתם
תודה שהרגשתם.
אביקם:מה זאת אומרת ריאליסטי מידי???
דברים קורים, אתה יודע.
תעשה חיפוש ותקרא עוד דברים שכתבתי,
יש שם הרבה ריאליסטיות, אני כותבת על החיים.
לא תמיד שלי.
לפעמים אני שומעת משפט או סיפור קטן,
וישר רצות לי בראש מחשבות שהופכות לסיפור.
לפעמים הסיפורים האלה הם ממני, הם שלי, ויש כאן הרבה אני.
עד היום העלתי לכאן 4 סיפורים, ולפעמים כשאני חוזרת אליהם,
אני מגלה שהבאתי ממני המון לתוכם.
ככה אני.
שבוע טוב, והמון אהבה.
–
מהמגירה לדיסק 