אני והיא
16/4/1999 9:31
ofird
ofird@haaretz.co.il
–
כבר שלוש שעות אני מחכה בעזריאלי.
היא תגיע ברכבת של שש… אני כבר לא יכול לחכות. גלים של
געגועים שוטפים אותי
כשאני נזכר בה.. לא ראיתי אותה יותר משלושה חודשים.
אני זוכר את ניחוח שערה הארוך שהיה מרטיט אותי בפעמים שבהם
היינו צמודים
זה לזו. אני זוכר את חיוכה הרחב, שהיה ממיס את ליבי.
את גופה הקטן, המושלם, שתמיד צחקתי שאני יכול להכניס לכיס
מעילי…
היא תבוא היום. אנחנו נשב יחד, נצחק, נתנשק, נשכח מכל
הדברים הרעים שעברו עלינו
בשנה האחרונה.
כבר שש והיא עוד לא כאן. העצבנות מתחילה להשפיע. אני מתופף
בעצבנות גלויה על השער
ליד תחנת הרכבת..
איפה היא? איפה?
דמעות מתחילות לחנוק את גרוני… פחד מחלחל בי. מה יקרה אם
היא לא תבוא?
חצי שעה עוברת, והיא צועדת לה בתחנה לכיווני. אני לא יודע
את נפשי מרוב אושר..
אני רץ אליה תוך כדי דחיפת מסות של אנשים, ונותן לה חיבוק
ענק.
אנחנו מתנשקים ומתעלמים מכל העולם.
נסענו אלי הבייתה.. שעתיים עברו כשניות והיא אמרה שהיא
חייבת ללכת…
התנשקנו, והיא הלכה.
שוב געגועים עברו בי. רק לפני דקה ראיתי אותה, ועכשיו אני עומד
על הגשר בעזריאלי,
מתבונן בדמעות ברכבת המתרחקת, מנופף בידי בתקווה שהיא
תבחין בי…
כמה זמן יעבור עד ששוב נהיה ביחד לזמן כל כך קצר?
אופיר.
–
לו רק ידעה…
16/4/1999 10:18
ofird
ofird@haaretz.co.il
–
הם ישבו בחדרה ושמעו מוזיקה. אחד מהשירים
הקיטשיים שמשמיעים ברדיו בלא הפסקה.
"איך הייתי
רוצה חבר" היא אמרה לו. הוא, הידיד שלה, ישב והקשיב.
"הייתי רוצה
מישהו שיאהב אותי" היא אמרה, "שיראה לי שאני הכי חשובה בעולם".
"את הכי
חשובה בעולם" חשב הנער "לפחות בשבילי", אבל הוא לא העיז לומר לה.
הוא פחד. הוא פחד
שהיא תצחק שהוא יגיד לה שהוא אוהב אותה. הוא פחד שהיא תתרחק
והוא יאבד אותה
לנצח.
"חבל שאני כל
כך מכוערת ואף אחד לא רוצה אותי" צייצה הנערה.
"מכוערת?" השיב הנער "את הבחורה
הכי יפה שאני מכיר"!
הנערה חייכה
והודתה לו על שהוא מנסה לעודד אותה.
"הלוואי ולא
היה לי טוסיק כזה גדול" אמרה הנערה.
"לו רק ידעת
כמה אני אוהב אותו" חשב הנער.
"הלוואי
והייתי קצת יותר מפותחת והיו לי יותר גדולים" אמרה הנערה.
"לו רק ידעת
כמה אני חושב עליהם, ומפנטז עליהם" חשב הנער.
"הלוואי
והייתי יפה" אמרה נערה.
"לו רק ידעת
כמה יפה את. גם מבחוץ וגם מפנים" חשב הנער.
"הלוואי
ומישהו היה אוהב אותי הכי בעולם" חשבה הנערה.
"לו רק ידעת
כמה אני אוהב אותך" חשב הנער "לו רק ידעת.."
אופיר.
–
16/4/1999 11:1
ofird
ofird@haaretz.co.il
–
"נו ??? מה התשובה???" היא שאלה.
"זה סופני.
יש לי מקסימום שבוע לחיות" השבתי בקור רוח.
היא התחילה לבכות
וחיבקה אותי חזק. "אל תעזוב אותי" היא יללה "הבטחת
לי שתישאר איתי
עד שנהיה זקנים! הבטחת!".
הלב שלי נצבט..
"אני מצטער חמודה, אני באמת מצטער".
היא לא עיכלה את
זה. היא חבטה בי באגרופיה הקפוצים
"אתה לא
תעזוב אותי, אתה שומע? אתה תישאר איתי!".
היא בכתה ובכייה
קרע את ליבי.
"אני אשאר
איתך לנצח. אני מבטיח. אני לא אעזוב אותך
בעוד שבוע. אני
לא אעזוב בכלל" ניסיתי להרגיע אותה.
היא חיבקה אותי
חזק חזק, ובאותו הרגע, הרגע שבו
הרגשתי את
דמעותיה על לחיי, באותו רגע על כך רציתי לחיות.
אופיר.
–
שבוע
17/4/1999 0:0
ROSE
–
הרעיון היה מובן…אבל היה חסר משהו,,רגש מסוים..
בכל מיקרה היה טוב
–
תודה רבה 🙂
17/4/1999 21:2
ofird
ofird@haaretz.co.il
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
היום יש לי הרבה השראה
16/4/1999 11:19
ofird
ofird@haaretz.co.il
–
עמדנו אני וחבר שלי באוטובוס. היו מקומות
ישיבה אבל העדפנו לעמוד.
ריכלנו קצת על
חברים מימי בית הספר העליזים (וואו…כבר המון זמן עבר מאז),
ולפתע היא עלתה
לאוטובוס. היא עלתה עם חברה, דבר בעייתי כמו תמיד.
היא לבשה מכנס
שחור, חולצה לבנה ועליה ז'קט שחור. היא הייתה מדהימה.
היא והחברה שלה
התיישבו עם הפנים אלינו. לא יכולתי להוריד את עיני ממנה.
היו לה משקפי שמש
ורציתי להאמין שהיא מסתכלת עלי כל הזמן.
החבר שלי לחש לי
"תיגש אליה, תדבר איתה". הסתובבתי עם הגב אל הבנות
ולחשתי לו
"השתגעת??? היא עם חברה שלה, זה אף פעם לא עובד. וחוץ מזה,
היא לא תתייחס אלי
ברצינות, היא תצחק עלי, וגם אם לא, היא בטח לא תסכים".
"עזוב אותך
משטויות" הוא אמר "לא תמות מזה, תאמין לי".
במהירות עברו
בראשי זכרונות עבר משאר הנסיונות הקודמים. כולם נכשלו.
"די, לא
חשוב. אני מוותר" אמרתי.
"כבר אתה
מרים ידיים? אם לא תנסה אף פעם לא תצליח" הוא ממש צעק עלי.
החלטתי שאני חייב
לעשות את זה. אני חייב לגשת אליה ולדבר איתה. אחרי שנים
של פחד אני אאזור
אומץ ואתחיל איתה. מה כבר יכול להיות? אם היא תגיד לא,
לא יקרה כלום. אם
היא תצחק, חבר שלי שם איתי, והוא יגבה אותי.
הלב שלי דפק במהירות.
אמרתי לחבר שלי "אוקי, אני עושה את זה!".
התסובבתי וחבר שלי
ניסה להגיד לי משהו ולא הקשבתי לו. צעדתי צעד
קדימה בעודי משנן
"על החיים ועל המוות".
הן כבר לא היו שם.
הספסל היה ריק.
חבר שלי ניסה
להגיד לי שהן יורדות מהאוטובוס, אבל זה כבר היה מאוחר מדי בשבילי.
אולי פעם הבאה.
אופיר.
–
רבותיי! המיתון בשיאו!
16/4/1999 13:4
שליח
shin13@netvision.net.il
–
אם הגענו עד הלום, הרי שכנראה אכן אין דרך חזרה. הרייטינג
המשתולל פגע גם במחוזות שכוחים ומעלי אבק ואף טרח והגיע בעידננו המשותק לכדי כך
שהשער האחורי החל לפרסם את מוסף הפרסום של הארץ (ראה שם, טור 2, פסקה 3) ואני שואל
– האם לידי כך הגענו שהשער האחורי נותן בפרומואים לערוץ הממלכתי שלו? (תהיה של
שליח המחליף זמנית את יחצ"ן השער האחורי במדיות אחרות שהלך לעשות חלטורה אצל פנינה)
–
חדר ההמתנה
16/4/1999 16:11
ROSE
–
גברתי
חדר ההמתנה ניראה עכשיו כמו סיוט, מתיישבת, מתרוממת לקראת כל רופא, אחד אחד הם
עוברים אותי , מידי פעם צעקה מהדהדת במסדרונות בית החולים, פעם לציון שימחה, ופעם
לציון המתים
סליחה גברתי, את שומעת אותי?
עיני היו פקוחות, והקול הזה העביר אותי בחזרה לתוך העולם
האמיתי, מולי עומד עכשיו אחד מאותם רופאים מלוקקים, חלוק לבן, ומתחתיו מציצות
נעליים איטלקיות שבוודאי עלו מאות שקלים..ואני יודעת שאני רק מנסה להסיח את דעתי
מהדברים שהוא עומד להגיד..
כן, אני שומעת
גברתי כדי שתישבי…
מתחיל החלוק מולי לומר ואני כבר יודעת מה קורה עכשיו..כבר
הייתי פה, זה אותו סיפור שלא ניגמר.
הוא מת, נכון?
הסבתי את ראשי עכשיו לראשו של החלוק, שפתח את פיו, בעיניים
פעורות והביט בי..הטירון
זה כבר נתן לי תשובה, תשובה טובה יותר מכל המילים היפות
והמנחמות שאותו חלוק חשב שהוא יכול לזרוק.
הפנתי את ראשי לאחור, מביטה לעבר מישפחתו, יודעת שהדבר
היחידי שאי פעם איחד אותנו היתה העובדה שכולנו אהבנו אותו. אוספת מעט חפצים שהיו
איתי באותו הזמן, זה לא היה מתוכנן לבוא לפה, לא ממש היה לי זמן לתפוס משהו חוץ
מארנק, אני חושבת שפעם הבאה אני אהייה מאורגת יותר ואביא איתי עיתון , כמה
מטבעות,,ומעיל, בחדר ההמתנה היה קר, זה לא כאילו שזה ישנה משהו,,נכון?..התוצאות
בסוף יהיו אותן התוצאות, ואם ככה למה שאני אסבול..
סבה לאחור ובנחישות מזויפת ניגשת למישפחתו, עוצרת רק לרגע,
בוחנת את פני אימו, ואחיו שמחזיק אותה כל כך חזק , מסתכלת על השלווה שלהם, ויודעת
שבעוד פחות מדקה הם לא יוכלו לעצור את הדמעות.
הוא מת
זרקתי להם , כאילו המילים הללו היו בירכת שלום.
לפני שפניתי ללכת יכולתי לראות את פניי אימו ניפתחים לפני,
עיניה מספרות עכשיו כאב שרק אמא יודעת, משהו שאני לא רוצה לגלות.
נהג המונית הביט בי, ושתק, היה עדיף לו להתרכז בנסיעה,
והיה מספיק רק להעיף מבט על פני בשביל לקלוט שזה לא יום טוב לשיחה, מסרתי לו
כתובת, ותפסתי את עצמי, אנחנו כבר לא גרים ביחד,,וזאת היתה הדירה שלו, אז..או
שיהייה, פשוט תסע אמרתי לנהג.
הנסיעה נראתה כמו הנצח, הנופיםמשתנים מולי נראית מאיימים
כל כך, והעיר הזאת גדולה מידי, והוא היה שומר עליי..
העצירה נראת לי כאילו נס עכשיו, שילמתי לנהג , יצאתי
מהמונית, עומדת מול בינין הדירות שלנו , מביטה, ונכנסת דרך דלת הזכוכית השבורה,
כמה פעמים אמר מר כהן הזקן שהוא יתקן אותה, הקמצן. ניכנסת למעלית ופתאום כאילו שחכתי איפה אני,
מנסה להיזכר במיספר הקומה, שלוש עשר, , הוא אמר לי, ואני צחקתי, הוא תמיד היה
אומר, פניתי אל הקול שלו פתחתי פי והתכוונתי לומר…אבל הקול לא היה פה, הקול היה
במוחי, והוא לא היה פה בשביל להגיד לי.
כאשר לבסוף הגעתי לקומה, נעמדת מול הדלת, מסתכלת על שלט
הקרטון הקטן שהכנתי עוד כעברתי לפה ..
כאן גרים באושר בילתי ניתן להכרה
והשמות שלי ושלו ניראו כל כך טוב ביחד.
מעבר לדלת חיכו לי זיכרונות שלא רציתי לדעת, העברתי את
עצמי לתוך העולם שלי, שוחכת את הכל עכשיו,
אני אזכר,,אחר כך..
מעבר לדלת חיכה לי הבית המוכר שלי, עומד ושותק, כאילו שואל
אותי מה קרה לחצי השני שלי..
שלום בית
קראתי, והבית לא השיב, הדממה הזאת הקיפה אותי, מטביעה צערי
בתוכה.
ניגשת לחדר שלי,,,החדר שלנו, חולצת נעלי, מעיפה מבט לפינה
ובוהה בנעליו,,הוא לא הספיק באותו היום לקחת אותן..
פתאום עולה מתוכי כל הכאב ההוא,,כל הכאב הזה ואני צורחת
בייסורים אל תוך הדממה, לוחשת בייגון, נישכבת על המיטה, מכניסה לתוכי את הניחוח
שלו, של הבושם הטיבעי שלו, את הריח שלנו ביחד, של האהבה באותם לילות. בתוך ים
הדמעות שלי נירדמתי , והגעתי עכשיו לזיכון.
ראיתי אותו נוגע בי, מעיף אליי מבט, מושיט אליי יד ומחבק
אותי חזק
אל תלך
אני לוחשת לו
אל תעזוב אותי
והוא צוחק, מחייך אליי את אותו חיוך מקסים שתמיד
אהבתי,,ולוחש
אני לא הולך לשום מקום ואני לעולם לא אעזוב אותך.
חייכתי, והנחתי ראשי על כתפו, מרגישה כל כך בטוחה
בזרועותיו , אבל יודעת שהמילים שלו
(לעולם לא אעזוב אותך)
הן לא נכונות..
קירבתי שפתי אל שפתיו ונישקתי אותו , נישקתי אותו כי ידעתי
מה הולך לקרות, מחזיקה חזק בידו, ולא משחררת אותו.
הוא החל לצחוק, צחוק מטורף שלאט לאט הפך לדמעות מיוסרות.
עיקצוץ אחז אותי וגרם לי להתרחק מגופו, להבות אחזו אותו עכשיו והוא מביט בי, ולא
מבין, להבות כיסו את בשרו, והוא הולך ונעלם ולוחש לי
לעולם לא אעזוב
עד שלבסוף עפרו ניראה לפני עיני, וזה היה הזיכרון שלו.
כל הכאב הזה שלא יכולתי לבטות למילים , עברו בראשי מחשבות
כה רבות, לבסוף ניזכרת בסכין הצבא הישנה שלו שהוא שמר עוד מאז, נוסטלגיה הוא היה
נוהג לומר ולצחוק, סהרורית ניגשתי לעבר הסכין, משחררת אותה מרצועותיה, אחת אחת, לא
מודעת, מתיישבת וחושבת..איפה לחתוך? שוקלת את צעדי בזהירות,,לא נירצה סתם להכאיב,
צריך תמיד תמיד לחשוב ביעילות לפני שמבצעים, זה מה שהוא לימד אותי, ואני לא
התווכחתי. לבסוף חשבתי שאם אוריד את שעוני המיקום יהייה דיי אסטרטגי.
פרץ של דם חם פרץ מידי, והכאב נעלם וחזר בשנית, דמעותי
התערבבו על צבע הדם ואני רק חיכיתי למה שיבוא, שוקעת לתוך החשכה, הדבר האחרון
שהספקתי לשמוע היה
רוזי את כאן?
ונעלמתי
אני כבר כמה דקות דופקת בדלת אף אחד לא פותח אז לקחתי את
המפתח שהבאתם לי אני מצטערת אם זה מפריע לכם אני פשוט אלך ו..
רוזי?
עיני נתמלאו בהלה,
רוזי היתה שכובה על שטיח חדר האורחים , שקועה בדם של עצמה,
אני ידועה בהתקפי הפניקה שלי אבל לא היה זמן להתחיל עם זה
עכשיו, הרמתי טלפון מהיר לבית החולים ובקול רועד מנסה להסביר מה קרה, אך לא
מצליחה, האנבולנס הגיע תוך פחות מעשר דקות
את קרובת מישפחה?
פנו אליי, ואני מבולבלת, לא, עניתי, אני השכנה..
חדר ההמתנה ניראה כמו סיוט עכשיו.
החשכה עמדה מולי שקטה מייצגת מוות שהולך ומתקרב,החשכה
עכשיו היתה לבנה, רוזי צעק אליי קול, הקול שלו, זה יכול להיות חשבתי..האם זה
אמיתי, המיפגש בעולם המעבר , הוא לחש לי, ברוכה הבאה,,,מי חשב ששנינו נגמור פה,
בין כל אותם אומללים,
לעולם לא אעזוב
הוא לוחש לי,,ואני רצה אל זרועותיו ומושיטה ידי
סביבו,,הרגע הזה לעולם כבר לא ייגמר,,
פתאום אני נתלשת ממנו, משהו גורר אותי רחוק משם, אני מביטה
סביבי באי הבנה , מה קורה, חוזרת לתוך החשכה ההיא, שחורה כל כך, מאיימת כל כך.
הדברים הראשונים שראיתי מולי כאשר פקחתי עיניים היו כמה חלוקים לבנים, מסתובבים סביבי, כמה מחטים
בזרועי ולבסוף התחבושת סביב לזרועי השמאלית.
רוזי? איך את מרגישה?
שרה חשבתי לעצמי, מה היא עושה פה, כל כך לא אהבנו את שרה, השכנה, תמיד דחפה את
האף הקטן שלה לכל עיניין , כמו עכבר שמכרסם בידע.
מוזר, עניתי לה.
כעבור שבוע שוחררתי מבית החולים, הסיוט ההוא ניגמר, קבעו
לי תור לפסיכולוג, שרק אעלה בי זיכרונות שכבר רציתי לשכוח.
הם לא היו צריכים לתת לי ללכת , חשבתי, ובראשי תמונה שלנו
ביחד
לא הייתם צריכים לתת לי ללכת
אני צוחקת בטירוף
וחותכת
הפעם את היד השניה.
–
תחושת הזדהות.דמעות עלו בעיניי.כואב.
16/4/1999 18:14
דני-בת
–
(הודעה ללא תוכן)
–
בהתחלה חשבתי שלא יהייה לי כוח לקרא הכל אבל ניסחפתי
16/4/1999 22:48
loony
–
ממש אפשר להזדהות איתך אהבתי נורא
–
אין
16/4/1999 23:18
–
אין
לי
מה
.
*
–
אני שותק בתדהמה.
17/4/1999 4:58
LoneStar
shin13@netvision.net.il
–
לא מעז לשאול מה אמיתי ומה לא בכתוב לעיל. רק יודע שאת
כותבת מוכשרת ולכן השאלה לעיל בכלל מגיעה.
זהו. אין לי מה לומר. נאטם לקולות המבקשים ממני להפיג את
השתיקה ופונה לסבמיט למטה כדי שתדעי שגם
כשאני שותק יש לי הרבה מה לומר – אז לפני שאני שוב משתתק
לנגד סיפורים כאלה – הנה מילותיי.
זה מבודד אותי. זה גורם לי לא להזדהות. זה עושה לי עצוב
וכבד ומכביד. זה מנתק אותי לחשוב שבאמת לא עברתי את זה בצורה כזו או אחרת.
אני כנראה לא עברתי איזה סף קריטי כדי לדבר על החיים בצל
האובדן. תמיד מתבונן בעיניים בוהות במי שעובר/עבר את זה לידי. תמיד מנותק מתוך חמלה.
מתוך חוסר הבנה. מתוך תדהמה על השינוי שזה עושה למי שנשאר לחיות, לבכות, להמשיך
כאילו כלום.
יותר מדי מזל? אולי פחות מדי? מה יקרה כשזה באמת יקרה?
דיברתי יותר מדי. עכשיו אני בוחן אחורה ומנסה לחשוב מה
להשאיר כתוב ומה למחוק ומתוך הנף ספונטניות מחליט לרדת עד למטה. שלום.
–
והזמן, כאילו לא
16/4/1999 18:55
או משהו (כלאחר יד)
–
כאילו לא עברו שבועיים (רק שבועיים?)
מאליו הוא עובר, הזמן, ולא ממלא.
מה את חושבת שזה נהיה מעצמו, את מי את מרמה כשאת אומרת,
לאט, תני לזמן, מספרת על רפואות עתיקות וסבתא שלך, למרוח יוגורט על גב צרוב משמש
ולחכות שיעבור.
את הספרים השארתי שם, שלא לקרוא לאחור שוב, אבל אשוב
מחר.
–
מעניין לדעת אם מישהו קורא בכלל את מה שאני כותב
16/4/1999 20:48
ofird
ofird@haaretz.co.il
–
אולי זה כל כך גרוע ואף אחד לא רוצה להגיב 🙂
אופיר.
–
קוראים קוראים אל תדאג 🙂
16/4/1999 21:58
ROSE
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
זה אכן גרוע מאוד
16/4/1999 22:33
מאוד
–
חוזה.
–
כדברי רוז:קוראים,ידידי היקר,קוראים….
17/4/1999 20:14
דני-בת
–
(הודעה ללא תוכן)
–
לא מדברת איתך
16/4/1999 22:54
אינדיגו
indi_go_blue@hotmail.com
–
לא מדברת איתך
לא מדברת עם זרים
אולי לא מדברת בכלל
ייתכן שאשתוק לנצח
–
ייתכן
16/4/1999 23:14
או משהו (שקט)
–
*
אולי באמת זה הפתרון, לשתוק.
לאצור (סגול מתחת ללמד).
אלא שאז הסכנה איננה בחוצפה או בחשיפה,
כי אם בתחושת המחנק
הכורכת עצמה סביב הצואר ומתהדקת
מתהדקת מתהדקת מתהדקת..
–
באמת לא יזיק אם תשתקי קצת
17/4/1999 21:19
ג. בר-חם
–
(הודעה ללא תוכן)
–
תמונות שצילמתי דרך עיניים עצומות
17/4/1999 3:15
נתנאלה
–
במרפסת בבית של אודי תלויה נדנדה שנעה קדימה אחורה ולוקחת
אותנו איתה.
אודי מנדנד את הכסא ברגליו ומזמזם מנגינה מוכרת , ואני בלב
משלימה לה מילים .
הרוח קובעת קצב איטי קדימה ….אחורה … . הולכים וחוזרים לאותה נקודה בתנועה מונוטונית
מרדימה.
העיניים נעצמות , משאירות לגוף להתבונן דרכו במה שקורה
מסביב. לוקחת שאיפה ארוכה עוצרת ואוצרת נשימה.
עין נעצמה ,רגישה
למבט מתבונן, שחומק לעיתים מעין פקוחה .מרגישה את אודי מתבונן בי כעת בשנתי הטרופה
ומבעד לעיניי העצומות הוא נראה ברור וחד יותר
מתמיד.
הבזק אור מסנוור , אני יוצרת תמונה, פיתוח עתידי לזיכרון
בוגדני.
יד מגששת למגע של אחרת,
ומחזיקה חזק, כל כך חזק עד כי נדמה היה לי כי הוא מרגיש, נדמה היה כי הוא יודע.
" נתי " הוא לוחש קוטע את המנגינה. אני פוקחת
עיני.
" את זוכרת אז שנסענו לראות אותו…בפעם
הראשונה, והוא הסתכל עלינו בעיניים עצובות
חולות, מבין לא מבין? " ואני מעולם
לא התחלתי לשכוח.
" זוכרת מה אמרת כשיצאנו משם?" אודי מסתכל עלי ,
חושש תוהה….בוהה
" את אמרת שעכשיו יבואו הימים האחרונים של מילים,
ואח"כ ברכב כשנסענו ועברנו את הגשר שכתוב עליו שירלי אני אוהב אותך, אמרת,
שכנראה היינו צריכים לכתוב גם לו על גשר כדי שיבין וידע ואולי אז הוא לא היה
מתבלבל"
ואני זוכרת כל מה שאמרתי ומה שעשיתי ולא מנסה לשכוח, רוצה
לכתוב על גשרים את כל המילים שהוא לא ידע
…..ועכשיו הוא יותר לא ישמע.
הנדנדה נעה אחורה בתנופה חדה, זיכרוני מיטלטל ונע איתה.
" ביום שבו אצטרך להתחיל לזכור אודי…. ושאצטרך להתחיל לשכוח ביום הזה יציפו
אותי תמונות שצילמתי דרך עיניים עצומות
כמו עכשיו. ובמקום שפסקו בו המילים תמשכנה תמונות דהויות של רגעים מושהים.
"
במרפסת של אודי תלויה נדנדה ובליבי תלוי זיכרון . זיכרון
ילדות משותף ללא עתיד וללא הווה .
שתי דמויות חבוקות על גשר עלום עם יד מוטה ולב כואב. על
גשר אחד כתוב שמך ולמטה רשום שאהבתי אותך….אחותך.
מקרבת ידיי
לעיניים בוכות כפי שמקרבים אל שוקת לשתות.
פיסות זיכרון מיטלטל נעות קדימה אחורה ,נעות ,ממשיכות.
ולי נותרו עוד גשרים רבים לכסות, מילים רבות לכחד …..
–
קראתי, עצמתי עיניים וחשבתי, ואז חזרתי וקראתי שוב
17/4/1999 3:26
ROSE
–
ואהבתי כל כך
–
גם אני
17/4/1999 9:52
–
(הודעה ללא תוכן)
–
צילומי הזכרון העתידי
17/4/1999 4:33
LoneStar
shin13@netvision.net.il
–
הביאו אותי לפתוח את עיניי הבוהות בהווה האפור יותר מפעם
אחת, רק כדי לגלות שעדיף להמשיך בעיניים סגורות.
הצלחת לחבר אותי לצילומים גם אם הם עצובים כשפותחים את
העיניים להווה מבוסס עבר כואב ובייחוד לאחר שפיתחתי צורך להשלים עם העתיד המתרחש
לנגד עיניי הפקוחות.
עוצם עיניי שוב. מחייך. יודע שצילומי העתיד מתרחשים לפעמים
גם דרך עיניים פקוחות.
מחר יום חדש (למרות שאתמול גם אמרתי את זה אני חושב)
אהבתי. מאוד.
–
קורא אותך
17/4/1999 22:9
אביקם
–
אבל אני אוהב ארבע אחרות. את ח ואת ב. ואת ע. ואת מ
וגם את לי אבל זאת לא אהבה..אלא הימצאות הקשרים וחוקיות המקרים. כי האוטובוס עשה פרסה לפני
צומת המוביל. ושם זה סוד שוכנת לי.
–
ולי לא נותר אלא
17/4/1999 13:19
נתנאלה
–
לעצום את עיניי כעת ולומר בקול רועד תודה, הבזק של אור
מסנוור…שוב יצרתי תמונה.
תודה.
–
מהמגירה לדיסק 