לא יוצא…
17/4/1999 12:47
hipoo-shit ktooma
naama_peltz@hotmail.com
–
אני יושב עכשיו
יושב בפנים.
כולם קוראים לי לצאת אבל אני לא רוצה.
לא מתחשק לי.
ככל שאני חושב על זה אני יותר ויותר מגיע למסקנה שהרבה
יותר שווה להיות בפנים.
בשביל מה לצאת בעצם?!
כאן טוב לי, מסתלבט, בטן-גב…
אמנם בפנים אין שמש וזה די חסר אבל בס"הכ משתלם כאן.
אני מקבל פה הכל, אפילו סיגריות יש.
כאן אני מישהו – בחוץ אני כלום.
חוצ'מזה כבר התרגלתי והרגלים קשה לשנות, אז בשביל מה?!
הם צועקים עכשיו, מנסים לשכנע אותי לצאת, מפתים אותי עם
הרבה דברים טובים ומציירים לי עתיד וורוד, אבל אני מתעקש- לא יוצא!
אימא מאבדת את ההכרה ואבא בהיסטריה מנסה לדובב אותה, כל
האנשים בחלוקים הלבנים מתחילים קצת להילחץ ועכשיו הם עוזבים אותי לרגע ופונים
לאימא.
אימא לא חוזרת להכרה ומתה.
הנה הם עזבו אותה וכעת הם פונים אלי, הפעם הם כבר חסרי
סבלנות ואלימים מנופפים מולי בכלים קהים ומנסים לסמם אותי.
זו בעצם הסיבה שאני לא יוצא- כל כך הרבה אלימות, כל כך
הרבה חוסר אונים, הרגשת אי שייכות וביקורתיות נוראית- כיאוס לא רגיל…
כולם בסוף יוצאים… אתם יצאתם… אבל אני לא!
זהו!
זה סופי- מכאן אני לא זז אפילו סנטימטר ושילכו כולם
לעזאזל.
החלטתי,
אני נשאר בפנים-
ברחם!
–
סיגריות?
17/4/1999 13:0
–
סבבה, איך מגיעים?..
–
זאת העיר שלי, למרות ועל אף הכל.
17/4/1999 13:8
עירונית
–
גרתי בה 7 שנים.
רבים יאמרו שזה לא הרבה.
שהם כבר גרים 20 שנה באותו מקום.
אבל לא אכפת לי.
לשבע השנים האלה הייתה השפעה כל כך חזקה על חיי, ואני לא
ידעתי.
לא ידעתי עד שעברתי. הייתי תמימה.
אמנם במקום החדש גרים רוב הידידים שלי.
אמנם במקום החדש אני כבר מכירה בעל פה כל פינה וכל רחוב,
אמנם זאת מושבה ולא עיר,
אבל העיר ההיא, הקודמת, היא העיר שלי.
זה המקום בשבילי, למרות ועל אף הכל.
–
היי, אגס בוסר ירוק
17/4/1999 16:19
אינדיגו
indi_go_blue@hotmail.com
–
היי, אגס בוסר ירוק,
התוכל לסלוח מגע שיניים,
חסר סבלנות, בבשרך?
ומדוע פיזרת מעט, כה מעט
רסיסי מתיקות חבויה?
–
תלמדי לבחור תמיד פירות בשלים
17/4/1999 21:21
ג. בר-חם
–
(הודעה ללא תוכן)
–
ככה זה עם פירות בוסר. הם לא מתוקים. (-:
17/4/1999 22:22
רוח מערב
–
(הודעה ללא תוכן)
–
LONESTAR
17/4/1999 21:10
ROSE
–
הזכרת לי בתגובתך משהו שכתבתי..אז הנה הוא..מוקדש בשבילך
שתיקות
דלת ביתו נראה עכשיו כמו שער לאינסוף, ואני עומדת מולה,
מביטה, והזמן עובר, דקות ..שעות..אצלינו אלו היו שנים.
פעמני הרוח שקנינו ביחד בפסח שעבר ניגנו ליד אוזני את
הרוח, וללחן הזה אין תווים..
שקועה בתוך המחשבות שלי וברע עולים הכוכבים..סוטרת
לעצמי, תתרכזי ילדה…הגעת עד לפה
……..אני לא אתן לך לעזוב.
מושיטה יד הססנית לעבר פסי העץ , צבענו אותם ביחד,,אני
רציתי כחול ואתה צחקת, ובלי להבין צחקנו
ביחד, מושיטה יד ודופקת, שלוש נקישות שקטות שבקושי נשמעו מבעד ללילה, הזמן עובר
ואין תשובה, מחשבות חרטה ויאוש עברו בתוכי, ואני מושיטה את ידי בשנית, שלוש נקישות
נחושות…מורידה ראשי, ובדיוק כאשר רגלי היתה על סף המדרגות, פתחת לי.
ההבעה על פנייך היתה מובנת והדממה שמסביב סיפרה עכשיו הכל.
אתה שתקת ואני לא פציתי את פי, זזת מהדלת ואני צעדתי לתוך האינסוף ההוא.
נעמדתי וגבי אלייך, ואתה שותק , מושיט יד מהססת אל כתפי,
נגיעה קלה שאמרה כל כך המון, ואני מסתובבת אליו מביטה בו , והוא…ראשו רכון
ועיניו בריצפת החדר, אני צועקת אליו בראשי, לוחשת אליו בתוכי, מבקשת ,והוא יודע
ומביט.
מבט עיניו מולי עכשיו מעלה בי זיכרונות מודחקים, פיו נע אך
צליל לא נישמע ממנו, ועיניו מדברות עכשיו אליי.
ואני רוצה להגיד כל כך הרבה , מביטה בו
אני אוהבת אותך
ורק המבט, בלי המילים,,והוא יודע..הוא .מבין, הוא תמיד
הבין
הוא אחז בי, מקרב אותי לגופו ואני ומחזיקה בו חזק,,אל תתן
לי לפול, אני אומרת בלי מילים, והוא יודע, הוא מבין.
אני תמיד מבין
אני מעבירה את ידי על פניו מלטפת את שפתיו ברכות, דימעותיו
מדברות אליי עכשיו, התגעגעתי הן לוחשות לי,,מאוד.
מעבר לשתיקה הרוחה מנגנת, והרוח מספרת לנו על הגעגוע,
מספרת ללא מילים.
ובתוך הבועה שלנו, בתוך הדדמה, אני מסתובבת ללכת ולפני
שאני עוזבת, מגעו החם מבקש
תישארי איתי הלילה
אני רוצה לצעוק שאני אשאר..ובמקום צעקה אני מחייכת חיוך
שקט.
בבוקר למחרת הדממה היתה נהדרת..אני מביטה בו ישן, אני
מביטה בו יושן,,ומקשיבה לשקט
שמה את ידי סביבו בשלווה וניזכרת
לעזאזל אמרתי לך לא לעשות את זה את לא רואה שאני ישן?!
הדממה נשברה לרסיסים, עכשיו אני זוכרת.
הדממה שאחרי הכאב ההוא, מדממת, השקט שלאחר הצעקות,,והוא
לוחש לי אני מצטער. ואני מחייכת,,,הדממה ,אותה דממה מקוללת.
ולפני שעוזבת את האינסוף שלנו, אני מביטה בגופו ישן.ופעם
אחרונה ניזכרת בשלווה של הלילה שעבר,,וצוחקת, דממה מזויפת.
–
רק רציתי לכתוב שקראתי ואת זקוקה למישהו שיבין
17/4/1999 22:4
אביקם
–
את הראש שלך.רוצה דוגמה: היום הגיעה אלי שליחה מאוסטרליה
לבדוק אם הכל בסדר בנימוק שלא היתה כאן הרבה שנים והיא צריכה להגיע לאי הירוק ליד
אנגליה. ובכן ההתרשמות שלה חיובית אם כי יש מקום לשיפורים.
בערב הלכתי לבדוק את איזור החתרורים ושם שאלה אותי
תיירת למה קוראים לאיזור חתרורים בגלל שהמים חותרים את
האיזור בדרך לים מלח. ובכלל כל האיזור היה מורם והנחלים זרמו מכיוון הרי מואב
בירדן לים התיכון.
ולאחר שנוצר השקע בשבר הסורי אפריקני הזרימה היא הפוכה לים
המלח סביב סביב.
וכל הנחלים והכימיקלים זורמים לים והים איננו מלא.
דברים שרואים משם(מהאנדרטות של יגאל תומרקין ויעקב
דורצ'ין) לא רואים משום מקום. ובחניה עמדו שמונה מכוניות יפניות ואוטובוס אחד ירוק
ועל יד המלון
נרגע מיניבוס של חברת אל פטרה. אולי זה הראש שלך.
ואת לא. ככה שרה חוה אלברשטיין בשיר שלה ישן ו'יוסי בנאי
הוא שחקן ואת לא' שלך אביקם ומי שמאחר מאחר.
–
רוז יקירה! – וידוי אישי עמוק שגרמו לי מילותייך
18/4/1999 0:35
LoneStar
shin13@netvision.net.il
–
אין לי מילים להסביר לך מה שעצם ההקדשה עשתה לי.
תודה. פשוט תודה.
ולעצם הענין:
דיברתי בתגובתי על האמת העמוקה שמסתתרת בתוכי. אותה אמת
שבשתיקתי אני אומר אותה וצועק אותה בחיוך מבויש/מתוסכל/נבוך/מזויף/כאילו מבין???
(מחקי את המיותר). זה שבשבילו אני הפנמתי במשך כל שנותיי את הצורך להשאר קפוא
בפניי גם כשבאמת רציתי לחייך (אני בקטע של תובנות עמוקות כרגע – נא לא להפריע לי
:)).
השתחררתי. אני כבר לא קפוא. מרשה לעצמי לחייך. תמיד. חוץ
מבנושא הזה של האובדן הקרוב כלכך. זה משהו שעוד לא חוויתי. אבל עברתי משהו חזק אחר
וזה מותה של נפש אחת תאומה,דומה לי מאוד שהלכה לאיבוד ולקחה איתה מה שהיה בדרכה.
היא השאירה, אגב כמה ניצוצות של קשרים עם עולמות מרוחקים של חברים כאילו וחברים
באמת בפרספקטיבה חדשה.
איבדתי אותו וראיתי אותו נעלם בכל השלבים של הדרך. כולם.
והייתי עצוב ושמח בו זמנית כי אני הייתי הוא החדש והוא היה אני הישן.
ומרגע שנולדתי מחדש גיליתי כמה החיים יפים וכמה אפשר,
מותר, רצוי וכדאי (נא לא למחוק כלום) להיות מאושרים כשזה ניתן. אבל… טרם הכרתי
עדיין בדמותי החדשה את אותה הזדהות עם הנושא הנורא שטרם חוויתיו.
שהרי אין שני הנושאים תואמים כלל וכלל. ואת זה גיליתי שוב
לאחרונה איתה שאיבדה את אחיה שדמתה נורא בעיניה הכבויות לזאת שאיבדה את אימה. ואני
רציתי רק להיות מאושר… כמה אגואיסטי זה יכול להיות???… ברחתי שוב. גם הפעם. עד
הפעם הבאה.
אולי באמת עדיף לשתוק. סייג לחוכמה? שמירה על הזכות הקדושה
מכולן בעולם של צעקות?
יודע רק שללחישה מתוך שתיקה יש כח של אלף צעקות.
מחייך בשקט.
זהו. תודה על ההקשבה וסליחה על הטירחה. פורש לעולמי.
תראי מה שכמה מילים יכולות לעשות. נפתח פה משהו ואני שמח
על ההתרוקנות הזו. כתב מי שכתבה פה פעם – "הכתיבה משחררת". ולא נותר לי
אלא להתרווח ולהתענג על הסיגריה שאחרי. שוב תודה 🙂
–
ואתה יודע מה?
18/4/1999 0:42
ROSE
–
זאת היתה הקדשה מכל הלב,ובאמת מכל הלב..למישהוא שמבין
ותודה לך
–
מפלצת
17/4/1999 22:33
שאמי
–
בידיים רועדות
שפשפתי את הספר המאובק. ענן אבק קט התרומם, וחשף, בריקוד נצחון, את קרני האור
האחרונות סביבי.
ידיי סירבו לציית
לי, אך אני, עייף ומיואש, כבר לא העזתי להפסיק. ידי השמאלית מחזיקה ברעדה את הספר
האדום הדהוי הזה, בעל הכריכה המרופטת. כל כך תמים אתה למראה!
ידי הימנית מלטפה אותו בתנועות סיבוביות…קלות, אוהבות,
עדינות, כאילו היה ראשו של תינוק אהוב.
עדינות! עדינות מדי!
זה לא יספיק !
מדוע? מדוע אני מפחד כל כך?
הבטתי בידי הימנית, הנינוחה כל כך, ובזעם עיוור הכרחתי
אותה. הסיבובים גברו, הספר הלך והתחמם תחת ידיי…
מחשבותי התרוצצו במוחי כמוטרפות, כמבקשות לפרוץ החוצה.
לא, לא אתן להן! לא אתן להן להכניעני! הפעם חייב אני
להצליח ויהי מה!
הגברתי את שפשופיי עוד יותר. הספר הלך והתחמם, וצבעו המהוה
הפך בהדרגה לאדמדם, אך דבר לא קרה…
ד ב ר ל א ק ו ר ה ! ! !
דמעות נקוו בעיניי. דמעות ייאוש ותשישות, והייאוש הציף את
ראייתי המעורפלת, אך את מטרתי ראיתי בבירור…
לא אשבר! הפעם זה יצליח, זוהי תקוותי האחרונה.
הספר כבר לוהט, ובאצבעותי מרגיש אני את הצריבה, את הכאב
החד והמפלח…
אך דבר לא יסיטני עתה. ידיי מתקשחות… אצבעותי הסדוקות
נצמדות לחום הספר …העולם מתערפל, הצבעים מטשטשים..
..הנה זה מגיע, אני חש זאת. ואכן, הספר מתחיל לרעוד. תחילה
רעידות קלות, אך עד מהרה נאלץ אני להחזיקו בכל כוחי. צבעו האדום כאש נראה עתה
כמבעבע. ואני, רוגש לא פחות מאמץ אותו אלי ומשפשף שפשוף אחרון…והנה זרם עובר
בספר. צבעיו משתנים לפתע בהבזקים מסנוורים, ומתוך כריכתו הוא מגיע!
שועט אל על למרומי החדר בעוצמה אדירה ושואג בקול
"הקראת לי אדוני"?
נפשי אינה יודעת גבולות, "כן" אני שואג בחזרה,
"סוף סוף, אתה כאן"!
"ומהי
המשאלה, מתוך השתיים שנותרו, שתבקש אדוני ?"
"שחרר אותי, שחרר אותי מפה !!" אני מזנק ממקומי
ורץ סביב החדר.
"שחרר אותי, שחרר אותי עכשו !", אני שואג בצחוק.
"זוהי משאלתי השניי " אני קורא בשארית כוחותיי ועוצם את עיניי.
ובעוד הברתי האחרונה אך יוצאת את פי, וכבר מרגיש אני
בזרועות חזקות ושריריות הלופתות את צווארי ובטני והנה אני מונף אל על הרחק מעבר
למקום הארור הזה…
אך לא…הזרועות מכאיבות…ונגרר אני לאורך החדר…פוקח
עיני, וכל שמרגיש הם רק דבריו המהדהדים של
האדם הארור הניבט מולי: בוא, שימי, זמן לתרופות שלך, עוד פעם מפלצת הספר שלך? איפה מצאת את המפתח לארון?…..
–
תגיד, לא הגיע הזמן שנתאגד נגדו?
18/4/1999 0:45
השכן מסוף המסדרון
shin13@netvision.net.il
–
אתה לא מאמין מה יש לו עוד בארון!
קודם כל משקפי הפלא שלי וגלולות הפרא הסיניות של הזקן
המתבודד מההר שהביאו לפה – זה החדש מחדר 6, ואת בובת הוודו בדמותו של הצוענייה
מחדר 2 שלא הספיקה לגמור את הקללה והוא לקח לה את זה מהיד באמצע הארוחת עשר
כשבדיוק כבלו אותך שוב. תשמע, אל תגיד להם שדיברתי איתך!
–
כן לשכן
18/4/1999 23:53
שאמי
–
אז א ת ה השכן שגר בתור הקיר בקצה המסדרון…..
כולם מדברים עליך אך אף אחד מהמשוגעים לא ממש ראה אותך.
האמת אתה לא מפסיד הרבה, שם בתוך הקיר, וגם אני שוקל להגיש בקשה למנהל להקצות לי
קיר משלי.
פה רק בלגן, כולאים אותי כל שני וחמישי, וגם האוכל פה לא
מה שהיה. עדיף לאכול טיט.
נ.ב. את משקפי הפלא שלך שמתי בתור הספר שלי. לא ידעתי שהם
שלך….
–
לא באנו משומקום פוסעים לאנשהוא
17/4/1999 23:2
דיוניסוס
elds@netvision.net.il
–
"…באמת
מה אנחנו צריכים את כל המיליונים, העיקר שתהיה לנו פינה קטנה ו- ", כן, אנחנו
דור שלישי כאן חותך את דבריו, ועודנו חוצים עוד כביש בדרכנו חזרה אל המשרד, שבעים
מארוחת הצהריים. "מה אתה מקשקש ?" הוא מחייך בתמיהה, "איזה דור
שלישי ?! ". אני מתכוון, משתהה לחשוב, שקוע במדרכה, זהיר בהליכותיי, חושש
שמא…, שהדור של ההורים שלנו, הם שהתבוססו והתבססו, יענו דם יזע ודמעות
כזה, מביט בו, פוגש עוד גבעה אקרשטנית מבוטנת, האקר של מדרכות זה, שאול מדרכות חיינו, מכוניות חונות לרוחב ,
לאורך, חצי , שליש, רבע, שלוש שביעיות…, ושאנחנו, יש לנו לאן לחזור,
מפלס דרכי בין עוד שני פגושים צמודים, עוד מדרגה לשום מקום, לנוח על זרי הדפנה של
הורינו, השמש המסנוורת, שוב שכחתי את משקפי השמש שלי. "זרי דפנה ?",
אריק ממלמל שותק, מנסה להבין לאן אני חותר
בדבריי, חותרים עוד מעבר חציה, אולי מבטלם בינו לבין עצמו, נהג מצפצף בעצבנות,
מפלס את דרכי לצד השני של הכביש, הוא כבר ממתין לי שם באורח רוח יודע, נעים הליכות
הבחור.
יש לאן להמשיך. לא באנו משוממקום פוסעים לאנשהוא. הדרך
הארוכה והמפותלת המובילה אל דלת המשרד,
תשאר אותה הדרך הארוכה והמפותלת אל דלת אחרת, הייתי בה גם אתמול, גם הוא
היה בה אתמול, אדוקים בשבילינו היומיומיים, הם תמיד מובילים אלי דלתות אחרות. רוח קרירה ויבשה ואור בהיר של צהריים, וגשם שוב
שלא היה. עונה שחונה של שבילים לאנשהוא, האח אריק ! למשרד פנינו מועדות.
–
ענק כמעט
18/4/1999 19:44
הזבוב
hazvuv@walla.co.il
–
הסיפור הזה מזכיר את יוליסס יותר מרוב הסיפורים האחרים
שלך.
אתה יודע, אחת הדרכים בקולנוע למתוח את זמן המסך (ההקרנה
הממשית) אל מול זמן עלילה קצר (הסיפור שבסרט) היא שימוש בהרבה שוטים, המציגים הרבה
נקודות התיחסות, כמו ב"פטיומקין". זה גם מה שג'ויס עשה, רק שהוא השתמש
בהילוך איטי, אתה פה עשית עריכת מונטאז', ואחת טובה ממש (אה, חרוז). קולשוב היה
מתגאה.
(הזבוב מתרגל מושגים)
–
אהבתיך 🙂 יחיד סגולה שכמוך…
18/4/1999 21:11
דיוניסוס
elds@netvision.net.il
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
אוהב סוכריות על מקל
18/4/1999 0:6
עוגי
–
פעם שההיתי קטן שאל אותי הרב של הכפר כמה הם שתי עוגיות
ועוד שני עיזות (או משהו כזה)
ואני שגדלתי בערבות הכפר עוד זוכר איך לכוון רובים לשמים
ולפזר מוקשים בין מעוף לציפורים
ומתחת אותו מעקה ברזל חלוד שוכב בפינת הרחוב מאיר צל מסוים
שמשתקף לרגליך
גרירת רגלים יחפות על מסך גריגרים מושך אותי לים
אני בכל זאת עוד נרגש מרגיש כל מכה, הקלה משהו כמעט
וברור.,
למה?
כך שיצא שתשובתי לרב החמיאה לו כי היא הזכירה לו את צליל
אישתו בבוקר שבת עמודת שקטה שותקת שוקדת על צנום ומרק
זה הזכיר לו משהו גם לי זה הזכיר אבל ממש זכרתי מה
וזאת היתה הבעיה שלי !
ואם מנתחים את השיר לאותיות במשקף מראה
אזי שלא לחינם נמכר לחם במקום חסה ערבית
זהו
–
סורגים
18/4/1999 2:25
דני-בת
–
אני לא מבקשת הרבה.
רק תנו לי לצאת,
לשנייה אחת.
אני מבטיחה לחזור…
בבקשה,
שחררו אותי,
אני אתן לכם הכל…
אני כבולה כאן.
בתוך הרעש הצורם.
הצפצופים,השריקות.
כאן,
הכל ברור.
אין זמן לשגות בחלומות.
הזמן רץ.
תקתוק השעון,
רודף כל אחד ואחד.
הכל חייב להיות
מהר,עכשיו.
תנו לי לצאת.
אני לא מתאימה לכאן…
הלהבה תכבה.
תחנק.
האש תדעך.
לשנייה,לשנייה אחת
בבקשה…
רק לראות,להרגיש
לשמוע-
זמרת
השקט
הקסום.
–
אהבתי מאוד
18/4/1999 2:28
המטורפת
revital_z@hotmail.com
–
(הודעה ללא תוכן)
–
הכל דיבורים…
18/4/1999 2:41
דני-בת
–
הכל הצהרות,דיבורים…
אבל בתכל'ס-
זה לא עובד.
פשוט לא.
תפסיק.
תפסיק עם זה.
השטיח האדום,
שפעם היה נפרש בפני מילותיך,
כבר מזמן במחסן.
לא מקשיבה לך.
לא רוצה להקשיב.
כל הצביעות הזו,
היא כמו סיסמאות,
שכתובות על סטיקר,
וכאשר מסירים את הסטיקר,
מגלים,
שאין מאחוריו שום דבר…
–
וואללה נכון
18/4/1999 4:11
שאמי
–
הלוואי שהיה אפשר בהינף יד לחסל את כל הצביעות הזו הצומחת
כסטיקרים אחרי הגשם…
הבעייה שמתחת לכל סטיקר מאוס, יש עוד אחד, ועוד אחד, ועוד
אחד…..
–
בד"כ
18/4/1999 19:47
הזבוב
hazvuv@walla.co.il
–
מאחורי סטיקרים יש דבק.
בכלל סטיקרים הם פשוט סימון טריטוריה. אני מאוד מקווה
שאנשים לא רואים סטיקר וחושבים להצביע למישהו בגללו.
–
געגועים
18/4/1999 2:41
אודין
guytag@isdn.net.il
–
למדתי לראות בענייך
נתת לי לשמוע באוזנייך
דרשתי לטעום בפיך
ועתה אני סמא, חרש ואילם
היית לי מלך ועם
גבירה ומעריצה,
היית לי יועץ ותלמיד,
ים וחשכה
היית לי היד המפיסת
והמקל המכה.
היית בי הדימעה החונקת
והצחוק המפכה.
–
מתרגל אלתרמן?
18/4/1999 19:50
הזבוב
hazvuv@walla.co.il
–
הבית האחרון ממש טוב. מצטלצל כמו שצריך. גם השאר, כן, רק
קצת פחות לטעמי. משהו בסימטריה לא תופס.
או שלא.
–
מתרגל
19/4/1999 1:8
אודין
guytag@isdn.net.il
–
זה ממזמן, ממחברת ישנה שפתאום מצאתי.
אתה יודע איך זה דברים חדשים חוספים דברים ישנים
כמו סדר בבלגן או מעבר דירה או שניהם.
יש עוד כמה וכבר יוצא עוד אחד.
בקשר לאלתרמן, אני לא כ"כ בטוח
אבל איך אמר אחד שהייה פה:
נו שיהייה.
–
מהמגירה לדיסק 