18/4/1999
2:59
ליתוספרה
iasap@hotmail.com
–
כשאת לא פה אני מתגעגעת * כשאת פה אני מתגעגעת יותר
פתאום את גרה בעיר אחרת * עם איש אחר
אני שמחה בשבילך ועצובה בשבילי * שיש לך אותו והוא לוקח לי
אותך
חבל שאין פה מגפה של אושר * שתדביק את כל מי שקרוב אליך
האושר שלך עושה לי לבכות * מקנאה שלא מגיעה לך
קנאה שאני לא שולטת בה
רק מחביאה אותה ביום * וכואבת אותה בלילות.
–
אז איך אמרת שקוראים לך?
18/4/1999 4:24
נתנאלה
–
ולי קוראים נתנאלה ולקיצורי נתי.
אך הוא רצה את שמי ולא את כינויי. בלי קיצורים או י' של
חיבה.
" נתנאלה " עניתי מתוודה ומודה.
" נתן לה האל, נתן גם לי אותה". חיוך מבויש ולחי
סמוקה. " נתנאלה".
הוא חייך התבונן " נתנאלה…." אמר. ובפיו שמי
נשמע כמו ניגון לא מוכר.
ומאז הייתי לו נתנאלה בלי י' של חיבה. נתנאלה הייתי עם
הרבה אהבה.
נתנאלה ,כמו שיר
מתנגן שגופי לו רוקד.
קול שלוחש את שמי,
מנגן את כולי.
מאז שהלך אני נתי .ללא סוף שישלים. נתי עם י' של חיבה
ללא אהבה.
רוצה לשמוע את שמי
שוב כמו אז . בלי קיצורים או הנחות.
ללא נשימות מתקצרות
שמפחדות להשתהות מפחדות להגות .
נתנאלה עם ניגון
שמושך את הסוף וחודר לתוכי,
שגורם לגופי
לענות להענות
להישבות.
נתן לה האל, נתן לי אותו. נתן ולקח והשאיר זכרונו.
יש לפעמים ועדיין אני מוצאת את עצמי חולמת אותו ואותי את
זהותי …
אני חולמת את שמי.
–
ל-LoneStar ולנתנאלה
ול-Rose ולמטורפת
ולכווווולכם:)
18/4/1999 4:32
bhavatu
ronnhi@usa.net
–
ואולי כן.. ואולי לא.. לי, כמו לך, אין מושג
הא לכם גיבוב של דברים.. מילים. לא פיוטי וגם לא פואטי.
מילים. אינני מברנז'ת הכותבים למגירה (או לא למגירה).. ולכן הכתיבה כאן קשה לי
מאד.
נהניתי לקרוא את הטקסטים שלכם, אלה המביעים רגש, ואלה
המביעים את הניתוק ממנו ואת התסכול שבכך. נהניתי במיוחד לקרוא את דבריך, Lonestar, בשל
רגש עמוק של הזדהות.. בתכנים, בסגנון ובגישה.
הדבר הבולט ביותר בטקסטים הוא הגעגוע.. הנוסטלגיה.. לדבר
נהדר שהיה בעבר, לחיבור מופלא שהיה ואיננו.. אלא שהגעגוע, הנוסטלגיה מופנית תמיד
החוצה.
אם תוכלו להפנות את האנרגיות העצומות האלה של הגעגוע ולו
במעט כלפי פנים, אזי במקום להיתלות בתחושות העבר תוכלו להשתמש בתחושות ההווה –
במקום לפתח השתוקקות לחיבור שהיה תוכלו להתחבר למה שיש.
ייתכן והתחושה השולטת גורמת לנו לאי-נוחות, התחברו אליה..
חבקו את הפחד, את הלבד.. ממש כמו אם שמחבקת את תינוקה הבוכה.. ותראו איך שגם הפחד
משתנה מרגע לרגע.
סתם ככה, רציתי לומר את שאמרתי.. נשיקות לילה טוב,
באהבה, ר. 🙂
–
תגובה בשמי בלבד
19/4/1999 1:38
LoneStar
shin13@netvision.net.il
–
אחד. תודה.
שניים. ממתי אני כזה סלבריטי? כנראה שאת באמת לא בברנז'ה –
כי אני רק במקרה פה בכמה חודשים האחרונים ויש רבים וטובים שבאמת בברנז'ה ומפאת
כמותם – אני אפקוד את שמות כולם.
שלוש. לעצם הענין, בקצרה, כנראה שדבריי הוצאו מהקשרם – כי
הפסקתי להתרפק רק על העבר – אני חי אותו בנוסף לחיי בצל ההוה והעתיד. ולצל צבעים
רבים!
זהו. המשיכי להנות בצל קורתנו 🙂
שבוע טוב
–
איזה יופי.. חשבתם שאני בת?
19/4/1999 5:44
bhavatu
ronnhi@usa.net
–
אז זהו שלא.. מצטער אבל אני בן. כמה?
22.
ולעצם העניין: הכתיבה הזו.. ההתרפקות על הנוסטלגיה, על מה
שהיה ואיננו, מעוררת עוד ועוד גלים של נוסטלגיה ושל געגוע. כל ששאלתי הוא למה לא
להפנות אפילו מעט מהעוצמות האלה כלפי פנים? ואז הגעגוע למה שהיה הופך לגעגוע למה
שהינו, אשר הופך להבנה עמוקה יותר ולקבלה של המצב..
c'est tout, צ'או,
ר. 🙂
–
מחפש שיר/ברכה ליום הולדת
18/4/1999 7:56
orinu
orin@amdocs.com
–
מחפש קטע משיר שיכול לשמש כברכה ליום הולדת למישהי בת 28
שאני אוהב…
(עדיף שיר של מישהו "מהגדולים" אלתרמן, גולדברג,
זך וכו').
–
שיר לנערה של זך יכול להתאים
18/4/1999 9:7
–
(הודעה ללא תוכן)
–
הנה משהו של חנוך
לוין
18/4/1999 19:36
משה והרפורמים
moshe_reformim@thedoghousemail.com
–
אהובה, בפי הטבעת
השארתי לך לקוק
שמרי עליו עוד רגע
קצת אפוק
יום של עצירות
כווץ, ענוי, ענוג,
ואז – אפוג.
אין מה לומר, הבן אדם יודע לכתוב
–
משה משה מה עם ה…ממלא את פי מים:)
18/4/1999 21:14
דיוניסוס
elds@netvision.net.il
–
(הודעה ללא תוכן)
–
אני בסדר
18/4/1999 19:59
ROSE
–
זהו, זה הארגז האחרון
החדר שלו ניראה כל כך שקט עכשיו, מביטה עליו, הייתי פה כל
כך הרבה פעמים ועכשיו אני סוקרת הכל מחדש, מנסה לחדש זיכרון , צרחות אילמות
שהקירות כולאים.
רוזי? תתעוררי יקירה?איפה את?
קולו השליו העיר אותי, מעיפה אליו מבט ובציחקוק טיפשי
מבקשת סליחה, מבטו היה רציני אליי,ואני פחדתי כל כך מאותו מבט, אלוהים רק
הפעם,,זמזמתי בליבי עשה שהוא לא יכעס, וחיוך קטן בצד שפתיו .
בימים החמים של הקיץ ההוא השטן הפרטי שלי היה כועס מכל
דבר, אי אפשר היה לדעת מה יפעיל את ההדק ואני הילכתי בין צרחה לצרחה , עיוורת.
שנתיים עברו מהקיץ ההוא, בראש כפוף אני ניזכרת, איך הכל
התחיל מארגז..צלחת שנפלה בארוחת הערב. עכשיו כשאני ישובה, אני המעוותת, ודם זורם
דרכי, מסמן שביל אדמדם על ריצפת החדר, אני ניזכרת. באותם הימים זאת היתה אהבה,
באותם הימים חשבתי,,,נערה צעירה, תמימה,,ועם לסכם עם עצמי טיפשה ,,,אני נאנקת
נזהרת מלהשמיע צעקה, נמנעת מלמשוך את צומת ליבו בחזרה.
עוקבת אחר פעימות ליבי ,,איטיות כל כך,ליבי האם גם אתה
תבגוד בי..מזלי בגד מי כבר מזמן ויד הגורל חרשת לצעקותי.
שומעת את קולו הרציני, מרים את השפורפרת,,מתקשר לבית
החולים, נחמד מצידו,,לעיתים רחוקות אחרי כזה דבר הוא היה עושה את זה, ואני לפתע
הרגשי ברת מזל,,ברת מזל וניבגדת.
צלע שבורה וכמה עצמות ביד היה הנזק הפעם ואני רק שמחתי
לצאת משם, שלוש פעמים הייתי בבית החולים הזה מאז
שהוא
(זהו, זה הארגז האחרון)
לקח אותי תחת חסותו.
שלוש פעמים נפלתי במדרגות הבית, הוא היה צוחק ואומר להם,,היא מגושמת, מעיף
אליי מבט מאיים ובודק שאני מאשרת.ואני מחייכת בחזרה והם יודעים..ומתעלמים , אף אחד
לא מחפש עוד עבודה מיותרת,,,ניירת. ואני בסדר..נכון?
אני בסדר.
הנסיעה הביתה היתה מאושרת..ניהלנו שיחה והוא כמובן רצה
לדעת אם אני בסדר,,בדימיוני אני צועקת עליו ומקללת..והמילים שיוצאות מפי כמובן
אני בסדר.
בבית החולים היית חופשייה ממך, ועכשיו בלילה אתה שוכב
מעליי, ואני שוכבת מתחתיך בדממה, מתעלמת ממך עוברת לעולם הפרטי שלי,ניזכרת בי
כילדה.
כשאתה מסיים איתי, אני ניזרקת לצד, עירומה, מפוחדת והעיקר
בשבילו…שותקת.
בלילה ההוא הכל השתנה, זה היה הלילה שלי ..הלילה שבו אני
גומלת.
בחלום שלי..או מה שקיוויתי שיהייה חלום, אך ניראה כל כך
כמו מציאות מעוותת.
מתבוננת בו ישן, וצוחקת, תופסת את עצמי ונמנעת מהצחוק,,,לא
הייתי רוצה להעיר אותו, ההבזקים בראשי סינוורו אותי, הבזקי זיכרון,,מציאות כואבת,
צעקה חרישית ניתקה מפי ונישלחה לחלל החדר, ואת הצער והכאב מילא עכשיו זעם בלתי
ניתן לשליטה ותשוקה למוות.
עומדת מעך מיטטינו המשותפת וסכין בידי, לא זוכרת מהאין
הגיעה, ומה חשבתי לעצמי כשאר אחזתי בו, מדברת לעצמי, לחישות בראשי, מביטה בדממה
שלו, מביטה בשקט ומנחיתה את הסכין דרך גופתו הדוממת.
צרחה של אי הבנה ובעיניו מבט מבולבל
זונה
הוא צועק לי ובקולו נישמעה מעורבת בכעס גם פליאה,,פליאה
וחוסר עונים ואני צוחקת..בשביל כל השנים ההן אני חותכת ,,בשביל כל הדמעות אני
צוחקת
בשביל כל מה שלקחת ממני אני צועקת
ובשביל כל הכאב שנתת בי אני הולכת.
ואתה צועק ומתפתל ואני יודעת שאתה ניראה כמוני אז, כמו
שאתה עושה שאני אראה.מתבוסס בתוך דמך, והאדום צועק בעיני,,והדם על המיטה בפעם
הראשונה לא שלי,,שלך שטן יקיר שלי, שלך.
ואני נופלת על הריצפה וצוחקת…מטורפת,,כלבה מטורפת כך
נהגת לקרא לי, והפעם אני הדוברת.
הסכין פוגעת בריצפה ומשמיע צליל מתכתי,,ומעוצמת הרעש..אני
מתעוררת
מתעוררת למה שהתגלה להיות המציאות שלי..מציאות שלעולם לא
עזבתי
אני חוזרת לעצמי, מוצאת את עצמי ישובה בחדר העבודה,,מולי
דפי נייר ועפרונות, ומחברת,,,הזיכרונות שלי ממך נתלשו ומילאו את החדר,,ובמחברת
נישאר דף אחד כתוב…ואותו אני כותבת.
במבט של רגע מבחינה בדם על כותונת הלילה שלי, והלובן
הבתולי שלה איבד ממשמעותו.
אני נושאת עיניי לתיקרת החדר הסדוקה..מנסה להבין,,האם הכת
אותי שוב שטן שלי והאם זה נישכח ממני?
אני בסדר
וזה העיקר
על שולחן הכתיבה שלי מונחת סכין
מדממת
[ מנחיתה את הסכין דרך גופתו]
עוברת בי צמרמורת וזיכרון קצר,,הבזק שלך מדמם,,ואני נבהלת
מעצם המחשבה
מה עשית מטורפת..
וזיכרון ריצפת החדר,,ואתה צועק…וכל החלום ההוא חוזר בי
עכשיו
יש לך הזכות לישמור על
אומר לי האיש במדים בקול נחוש
קור המתכת הקרה ניזגרת על ידי
ואני מביטה באנבולנס נושא את גופתך ממני…הרחק ממני..לנצח
הרחק ממך
וההוא במדים מביט בי כשאני מתחילה לצחוק שוב…
לנצח הרחק ממך
ואני בסדר עכשיו
–
כרגיל, הצלחת לגרום לי לסיוטים
18/4/1999 20:11
loony
–
עזבי לא הולך לישון בלילה,,אולי גם לאישתי יעלה איזה רעיון
מטורף?
מצוין כרגיל,כאילו שאני בכלל צריך לציין את העובדה
–
צמרמורת.
18/4/1999 20:22
ליתוספרה
iasap@hotmail.com
–
איך משהו שנראה מבחוץ כל כך מופלא
הוא גהנום של פחד משתק ולבה רותחת, ואולי זה הדם שלה מטפטף
משאיר חורים של חומצה מאכלת בבשר החשוף, ובחדרי הלב.
קצת מגושמת. ככה הוא אומר,
והיא חלשה מדי, מפוחדת מדי לצעוק את הכאב החוצה
ומי ישמע בחוץ, ואם ישמע למה שיאמין?
צמרמורת. זה מה שעשית לי. יושבת פה רועדת למרות ששרב.
–
טוב זהו זה..קראתי שוב ורק רציתי להגיד
19/4/1999 1:2
loony
–
נדהם כל פעם מחדש
–
יופי..בקרוב הספר
19/4/1999 1:16
ROSE
–
(הודעה ללא תוכן)
–
מה נותר לומר עוד שלא נאמר?
19/4/1999 1:54
LoneStar
shin13@netvision.net.il
–
אוושות הדם שעל הכותונת הכתימו גם את המסך שלי שלובן
תמימותו או שמא תמימות לובנו כבר אינם כשהיו.
מנסה להבין את המטען החורג שכל משפט טומן בחובו ואולי אז
יתמוססו קרישי הדם אל נחיל זורם של נהר אדמוני.
שוב הצלחת לצמרר כאן כמה נפשות דוממות מתחת פני השטח שפצעם
המגליד נפער.
אוהב את הרטט הזה, למרות שלא מתחבר אליו בבת אחת.
–
הרואין שיק
18/4/1999 20:45
ליתוספרה
iasap@hotmail.com
–
פתאום אני מתגעגע אליך. חצי שנה לא רציתי לראות אותך,
ודווקא עכשיו אני מתגעגע.
הנה אתה נכנס. אל תבהל עכשיו.
כשאני מסתכל עליך ככה מלמעלה, אני רואה אותך פתאום קטן.
יש לך התחלה של קרחת אתה יודע, וכשאתה נבהל אתה מזיע, וגם
היא מזיעה.
אל תבכה. הוא לא שווה את זה. תסתכל עליו רגע.
בחייך. תפסיק לבכות ותסתכל.
זה לא הגוף שאתה מכיר. הוא שונה. פעם היו לו העיניים שלך, גדולות וירוקות.
תסתכל עליו עכשיו. זה הוא?
חצי שנה לא ראית אותו. זה
הוא. תאמין לי. אני מכיר אותו הכי.
נכון, יש לו סימנים על הידיים. יש לו כתובות קעקע שאתה לא
מכיר.
העיניים שלו פעורות הכי שאפשר, אדומות. האישונים שלו
גדולים.
כמו שהעיניים שלך מלאות דמעות הגוף שלו מלא בכימיקלים.
אל תעצום עיניים. תסתכל עליו.
כימיקלים זה מה ששפוך פה על הרצפה.
אתה רוצה לדעת למה? תירגע, אני אספר לך למה.
אני אספר לך.
ששש. תקשיב.
היה לו רע. הכי רע שאפשר. הציעו לו מזה, אמרו שזה יעשה לו
טוב.
כמו אקמול לכאבים שבגוף, החומר הזה לכאבים שבלב, ככה אמרו
לו,
והלב כאב לו כל כך, אז הוא האמין ולקח.
הוא לקח, וזה פעל, שחבל לך על הזמן.
הרהיטים רחפו לו. הנשים צחקו לו והוא חייך בקול רם.
נהיה לו טוב. נהיה לו הזוי וקל.
הוא לא הרגיש איך כל צעד מרחף מושך אותו כמו משקולת למטה,
לא ראה את הסימנים של החוטים של המשקולת נחרטים לו בעור.
בכל פעם שהוא חזר לעצמו הוא הרגיש כמה רע כשהוא כאן
וכמה טוב כשהוא איננו,
והוא לקח רק עוד קצת, והבטיח לעצמו שזאת הפעם האחרונה.
אחר כך הנשים הפסיקו לבוא. במקומן באה רכבת.
הוא שמע מרחוק צפירה של קטר ורעש אינסופי של קרונות, מתקרב
משקשק מתקרב משקשק שריקקקקה ארוכככה של קטר מתקרב משקשק מתקרב משקשק וקרון אדום עם
אישה ערומה, שהוא שנא ואהב וקילל ורצה, וכל פעם היא התקרבה אליו וצחקה איתו ונשענה
קדימה ואחורה והחזה שלה עלה וירד עם הקרונות מתקרב משקשק מתקרב משקשק והוא מושיט
את היד וכמעט, כל פעם כמעט, והתאווה וההזיה והריח והחום של גופה…
עם החומר המתמוסס בדם מסלול הרכבת התרחק ממנו, וגם היא
מחייכת אליו מטשטשת עד שנעלמה, והוא זחל להכין עוד מנה שתחזור.
אחר כך הורידים התחילו להכאיב, המחשבות להעלם והשליטה
לברוח.
הוא רק שכב שם על המזרון שמע אותה צועקת מילים שהוא לא
הבין ותופים בראש שלו כמו מסיבה של שבט אינדאני מחורבן והאור שנכנס מהתריס הסגור
מסנוור וכואב כל כך ולקום הוא לא מצליח ולשכב הוא לא יכול רועד דיייייייי !!!!!
תצאי ממני תני לי שקט תנו לי חושך לא יכול יותר אני זוחל על הבלטות לפינה , שם,
בדיוק איפה שאתה והוא עכשיו, אני מכין מנה כפולה מזריק ועוד מנה מזריק כבר רגיל
לכאב הנעים שבדקירה לרעידות של הידיים לכבדות שמציפה אותי לאט.
שקט.
הרצפה פתאום רכה כמו מים,
אני צולל בה למעמקים כחולים חמים
וחושך גדול.
אחר כך השוטר יגיד לך מנת יתר, יכסה אותי בפלסטיק שחור
ויבקש ממך לחתום.
מלמעלה אני אראה אותך חותם על הטפסים, ויוצא מסתיר עם היד
את האור שבחוץ. זה בטח מסנוור נורא אחרי
החדר החשוך שלי.
אני לא יודע. עוד לא יצאתי משם.
אתה לא יודע מה לעשות עם עצמך, ממלמל שנשארת לבד באמת.
כאילו שכשהייתי לא היית לבד. הרי תמיד היית.
אתה מזכיר לי אותי.
העיניים הירוקות, הידיים הגדולות הרועדות וחוסר האונים.
ישר רואים שאתה אבא שלי. בדיוק כמוני אתה מתמוטט.
תירגע. הנה, שב על הספסל. אל תתחיל לחפש אשמים.
עשה לי טובה, אבא. הרואין זה לא תורשתי.
אתה רואה את הבחור שנשען שם על הקיר?
עוד כמה רגעים הוא ייגש אליך.
"כמו אקמול לכאבים שבגוף, החומר הזה לכאבים
שבלב" הוא ילחש לך,
ואתה תאמין.
–
18/4/1999 21:2
מולי
–
דרך מוזרה לתקוף את הנושא נשמה
אני אישית הייתי הולך על משהו אחר
אבל עדיין יש לך את זה
–
מצוין. פשוט מצוין.
18/4/1999 22:38
אינדיגו
indi_go_blue@hotmail.com
–
(הודעה ללא תוכן)
–
מזכיר לי את התשדיר של האגודה למלחמה בסרטן
18/4/1999 23:40
דיוניסוס
elds@netvision.net.il
–
ההוא עם קופסת טיים (כמה דביק) עם תולעים היוצאות ממנה.
כתוב טוב, פה ושם דימויים חזקים, אבל תלוש…
–
אחלה שיק.
19/4/1999 2:2
LoneStar
shin13@netvision.net.il
–
כתוב טוב. הדילוגים דורשים ריכוז בשל העריכה. אבל הצלחתי
לראות את הסצינה. הקטע עם הרכבת נפלאאאאא!
כשסיימתי – חזרתי וקראתי שוב ועוד פעם. טוב.
אגב,
מה עם הסיפור המובטח? (או שמא זה זה ושם הכל אנלוגיות)
–
הסיפור המובטח יבוא כשיבוא. גם אני מחכה לו.
19/4/1999 22:3
ליתוספרה
iasap@hotmail.com
–
זה לא זה בכל אופן. זה דווקא סיפור ישן יותר.
–
כמה דברים
19/4/1999 20:9
הזבוב
hazvuv@walla.co.il
–
* לא
נעים, אבל הירואין הוא לא מעורר הזיות מוצלח מדי עד כמה שידוע לי (ותתעלמו מהסרט
טריינספוטינג). לא כל סוטול מורכב מהזיות, והירואין הוא חומר מדכא.
* כתוצאה מסעיף א', האמינות הסיפורית נפגעת, וחבל, כי כמו
שדיוניסוס כתב, זה כתוב טוב עם כמה דימויים חזקים (אני אישית אוהב מאוד את הפניה
בגוף נוכח, תופס ישר את הקורא).
* הקטע עם הרכהבת הוא הכי טוב בעיני, כי הוא הכי משוחרר.
אמנם נחוץ שם טיפה שכתוב, אבל זרם התודעה תמיד דיבר אלי כידוע לכם.
זהו.
–
השיר של גונז
18/4/1999 23:20
אינדיגו
indi_go_blue@hotmail.com
–
פולסארים פועמים
בגלקסיה מתרחקת
גם ליבך.
היקום שלי מתכווץ.
–
יפה
19/4/1999 20:11
הזבוב
hazvuv@walla.co.il
–
נוגע איכשהו.
–
מהמגירה לדיסק 