gh
20/4/1999 0:34
מיכאל
–
<code>
בדיקה
</code>
–
מיכל דארלינג
20/4/1999 0:56
ROSE
–
אין לך מקום אחר לעשות את זה?
–
אני מנסה לצאת מהארון
20/4/1999 1:0
מיכאל
–
(הודעה ללא תוכן)
–
מיכאל – היה ממש נחמד (או שלא).
20/4/1999 1:4
מיכל אור
michal_or@hotmail.com
–
ותודה שאתה תורם לי עוד סיבה להיות ערה בשעות כאלו (לא
שחסרות לי סיבות אחרות).
אבל כפי ש ROSE
כתבה (בטוב טעם, אגב). מצא לך מקום אחר לנסיונות
הנ"ל.
אגב, שאל את נעם, אולי הוא יגלה לך כיצד עושים זאת.
בברכה,
מיכל
–
20/4/1999
0:22
סתם ציוני שפוי וישר
bionicpig@yahoo.com
–
(הודעה ללא תוכן)
–
עיתון ציוני מחתרתי
20/4/1999 0:26
Dejjavoo
dejjavoo@xoommail.com
–
ישנו אתר חדש שנוצר כדי לחזור לציונות וסתם לזיין את השכל-
כל מי שמעוניין לבדוק:
http://members.xoom.com/dejjavoo
–
אני מחרים אתרים הכתובים בעברית לוגית.
20/4/1999 2:31
Kipod
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
ככה כותבים deja vue
20/4/1999 15:6
–
(הודעה ללא תוכן)
–
superbe monsieur Sofer
parfaitement 🙂
20/4/1999 21:17
–
(הודעה ללא תוכן)
–
כיף להזכר בקומה 42 של מגדלי השלום
20/4/1999 0:48
אפתימטיקון
–
היי קונוס או טורוס(אני לא זוכר מי השקע ומי התקע)
חשבתי להתקשר אבל זה נראה לי לא לעניין,אפילו מגוחך
הכרתי קוקי חדשה
פעם ראשונה מאז שנפרדנו אני מרגיש משהו
אני מאוהב
היא בת עשרים וחצי, השתחררה לא מזמן, חמודה בטרוף
סוף סוף אני יכול להרגע.
לא רואים אותכם, אתם לא מגיעים יותר, מה קורה איתך?
איך הפרויקט? את מאושרת סוף סוף?
–
הפעם האחרונה שאני זוכר את השניים
20/4/1999 1:16
נמרוד צפנת
jarvis@netvision.net.il
–
הייתה ביום הולדתה של טורוס…
אכן צמד חמד.
אילו היו הימים
–
לא מרגישה.
20/4/1999 2:3
דני-בת
danoosh@netvision.net
–
לא מרגישה.
כה רוצה להרגיש אבל…
פשוט לא מרגישה.
אפילו מעיין הדמעות מסרב לבקוע,
גם לאחר שסללתי לו את הדרך.
אדישות שכזו.
או שמא…אטימות?
אטימות…
מילה קשה בשבילי.
אני? אטומה? אטומה לרגש?
הכיצד?
הרי,כל דבר פעוט ככל שיהיה,
פורט אצלי על מיתרי הרגש.
בין אם תווים בודדים,
ובין אם מלודיה שלמה…
דבר אינו חולף "לידי"
הכל עובר "דרכי",
פוקד תחילה את ליבי ומותיר בו סימניו.
העמסת יתר?
מלא עד אפס מקום?
לא יתכן.
או שאולי…
אבל,אם כך,
כשהתקרבתי לגבול העומס המותר,
לא היתה צריכה להדלק נורית אדומה???
היתה צריכה.
וכנראה-
שפספסתי…
–
לכולנו הזדהות עם האפטיה הקיומית.
20/4/1999 16:30
LoneStar
shin13@netvision.net.il
–
לפעמים חלש יותר ולפעמים ברמה שהיא ממלאת את קצה גבול
הראיה. ופתאום ככה סתם… הדמעות יפרצו ממשהו קטן, סתמי צדדי ואז הזרימה תבקע דרך
גם למה שעוד עצור שם. את תראי. תני לזה זמן 🙂
הנה משהו ישן כשהייתי שם הכי חזק – לפני הבקיעה:
–
כואב את כאבי,
מנסה להבין אותו – מנסה להבין אותי.
בוהה בקירות – כשמנסה לראות משהו,
אבל זה גדול מדיי –
מנסה להתמקד…
מה קורה איתי?
מנסה שוב לראות – והפעם לתוך עצמי,
אבל שוב בוהה, שוב לא רואה.
אבל בעצם… רואה – ולא מבין.
וכשכבר קצת מבין – פתאום נסגר,
ושוב לא רואה ושוב… בוהה, ושוב… אטום.
מה ראיתי? למה שוב נסגרתי? האם באמת הבנתי?
מה קורה איתי?
מנסה לפעמים לשחזר את מה שקרה – את מה שגרם לבהייה הנוראה.
וקולט פתאום – רק לשבריר של שניה,
שדברים השתנו – אני לא אני (של אז), אני מישהו אחר.
רוצה שוב להרגיש את התחושה של "חיים טובים", של
"משמעות גדולה".
אבל העבר – היה ויהיה… בעבר.
ואי אפשר לחזור לשם – רק בעצם, להמשיך מפה.
"אז לאן ממשיכים?" – אני תוהה,
"מהי הדרך הנכונה?" – אני בוהה,
שוב.
והריקנות הזו מכה בי גלים, גלים.
למה הכל נעצר? איפה נעלמו החיים?
קצת מתקדם ושוב – נעצר.
שוב קצת כואב – הכאב המוכר…
שוב עם עצמי, לבדי בעולם המנוכר
מסתכל על כולם במבט של זר
והם מסתכלים אליי בחיוך קצת מוזר…
כמו אומרים לי (ואולי לעצמם?)
"מה אתה רוצה בכלל? הכל בסדר! – יהיה טוב!"
יהיה טוב? מתי? למי?
…כבד. קשה. כואב.
מה? ככה זה יהיה תמיד?
לאן ללכת? האם לברוח? האם לחזור?
מה לעזאזל קורה איתי?
איפה אני מאז שיעזור לי היום???
"לאן הלכת!"
למה נעלם לתוך החשיכה עם עצמו וחיוכיו?
"…תחזור! תעזור!" – רק קצת…
כמעט כבר בוכה – אבל שוב נעצר.
האם באמת הבנתי? האם באמת ראיתי?
בוהה ולא רואה. (8/95)
–
–
ידיד יקר…
21/4/1999 3:16
דני-בת
danoosh@netvision.net
–
התחברתי לכל מילה.ממש.
הזדהות מוחלטת.
כשאתה נמצא בנקודה מסוימת,רואה רק מרחבים סוגרים סביבך,
ואתה מאבד כיוון,לא יודע מה קורה איתך פתאום,
בוהה,ולא רואה
זה מעודד לדעת שאחרי האינסוף יש התחלה מחודשת.
שהראייה תחזור אליך שוב.
אתה היית שם.
תודה ששיתפת אותי.
🙂
–
אני, חיה לבית חורגין, נכת צה"ל 28%
20/4/1999 3:52
–
בתם של ממי ואבי חורגין, ימח שמם,
אחות לציפורה ואחי החורג, יתבדל, השם יקום דימומיו
נכדה לסבתא רגינה התולעת,
מתכבדת לבלוע גלולה זו,
לזכר 20 השנים שנמחקו מזכרוני
באמצעות סדרת מכות חשמל לא קצרה בכלל
לאחר שאושפזתי במצב אקוטי אליו הגעתי עקב
התעלמות המערכת הצבאית והקבנ"ית המטומטמת
מבעיותי הנפשיות כשעדיין היו באיבן, בעיות של
נערה מתבגרת עם אף עקום מעט וחזה שטוח בהחלט,
שאביה הציק לה ואמה לא אהבה אותה,
שידעה אהבה ראשונה לאחר שני חודשי גיוס, אהבה
טהורה, אך חד צדדית, לקצין חיל הים, צעיר בשם רן,
שרק רצה לתחוב לי לקוס הבתול שלי.
לזכר כל הימים האבודים בהם אינני מצליחה להתעורר
אל חצי-המשרה המוגבלת שלי, שסידר לי משרד הביטחון.
לזכר כל כישרונותי המדוכאים בכדורים המשתקים האלה,
כישרון השירה, הנגינה, ריקוד הבלט, אני שהייתי קלת
הרגליים,
נעה היום כהיפופוטם אבוס.
לכבודם של כל הגברים הנסים ממני ברגע היוודע קלוני.
לכבוד ד"ר משיח, ד"ר גטר וד"ר בלום היקרים
והסבלניים.
לכבוד הוואבן הזה.
ולתפארת המליצה
אני מפליצה
לי, לה לה לה מי
מי ימולל לי
בנות ישראל אותן
מי
י-זנה
טפו! כולירות! בתחת!
–
סליחה!
20/4/1999 4:13
משפ' חורגין לדורותיה, המשפחה הלוחמת
–
אבל לא נשכח
לעולם!!!!
–
אחלה! מצוין! פשוט מצוין!
20/4/1999 16:47
LoneStar
shin13@netvision.net.il
–
(הודעה ללא תוכן)
–
הטרגדיה לעולם נשארת
21/4/1999 23:32
הבן החורג למשפ' חורגין
–
חיה המתה, אחותי, נכת צה"ל 28%, הינה דמות אמיתית,
רק שחסרה היא את היכולת וההכרה לומר את אשר כתבתי בשמה.
אתמול בערב ראינו יחדיו זיקוקי-דינור בשמיים. היה אחלה.
היא לא משכה יותר מדי תשומת לב.
כולם שרו בצוותא והסתכלו על מסכי הענק.
הסתבר לי, פתאום, שהיא מכירה בע"פ את כל מילות השירים
של אייל גולן.
(ואנחנו בכלל פולנים). באמת ענק!
אני מניח שיש כאן עוד אי אלו אנשים
שכאשר אנחנו מוחאים להם כפיים על הסכין המגיחה מעברו
השני של הגב, על גלגל העין המוצג כג'ולה מנצחת בידי המסמא-את
עצמו,
הם עצמם כבר משייטים בתוך לבנוניות האין.
והטרגדיה לעולם נשארת.
–
את!!!
22/4/1999 7:29
michali
poratmichal@hotmail.com
–
את אמא של ויקטור!
שצועקת עלי בטלפון שאני נבלה וצועניה!
(את כותבת ממש מצוין, למה לך להטריד אותנו בטלפון?)
–
שיר פרידה (מוקדש למיכלי)
20/4/1999 15:15
אינדיגו
indi_go_blue@hotmail.com
–
למדונה שלנו פנים חלקים
כי הזמן מעולם לא ידעה
ושיניו החותכות של ספק-ההיסוס
מעולם לא נגסו בלחיה
המדונה שלנו שיער לה כים
ירקרק או כחול ודמוי צל
גאותו ושפלו מתוקים הם כדם
על צוקי צוארה האפל
–
תרגיל בביקורת בונה
20/4/1999 16:40
דיוניסוס
elds@netvision.net.il
–
הרעיון מובן, הביצוע – חלש.
המשפטים לא זורמים, מקוטע מדי, שורה שמתחילה במילה
"כי" ? נו, טוף.
דיינו ב"ספק" מדוע לשרבב גם "היסוס" ?
הדימוי של שיער כנהרות דם על צווארה האפל, סביר. אבל, שוב,
לא זורם ממש… ככלל, תמיד חשדני כלפי שירים שלא ניתן כלל ולו לזמזם אותם. אבל, זה
כבר עניין של טעם, ועל הריח עוד לא ה.. נו, ניחא.
–
סליחה על התגובה הלא עיניינית
22/4/1999 7:31
michali
poratmichal@hotmail.com
–
אבל, באיזה אופן זה מוקדש לי?
בגלל שכתבת שיר?
או שמא בעטיין של אצות הסושי העוטפות את צווארי?
–
תראו אותי
20/4/1999 16:6
קיסרית
tavit@internet-zahav.net
–
צר לי שלא אוכל לבדר אתכם/
שעון הזמן קצותיו חידודים נעצר/ צוהר זמן נפתח לי להביט /
תראו אותי/ עומדת לפניכם/ על מצע של גופות/ מצליפה ומקיזה/
את דמכם/ תראו אותי/ את יופיי הפראי/ את עיני אשר גומעות אתכם/ והמשאבה שבי
המתנפצת לרסיסים/ רסיסים מתפזרים/ באצבעותיי/
בנקבי/ רסיסים/ עליכם/ עלי/ חמים/ חם/ שמש בעיני /שמש זורחת עלי/ אולי גשם
ירד/ על ברכי ירד/ על ברכי ארד/ גשם רד שטוף מדרכות/ וחום נורא/ שטוף אותי/ את
מיכל שטוף/ שלא תישאר/ שלא תהיה/ שתעלם/ לכדי כך שטוף/ אולי ירד/ הביטו דרכו בי/
כשירד/ ראו אותו דרכי/ ראו אותי/ את יופיי הפראי/ את שדי ראו/ את שערי הנושר/ ראו
ראו / נערם כשמיכה על גופות/ גופות נטוות בגופות/ נטוות בשיערי/ את שערי נטווה
זהויות חדשות/ זהויות מתות/ נערמות תחתי/ תראו אותי/ תראו מפני /תואר של קיסרית/
נשלח אלי ממרומים/ מרומי העורבים האפורים/ שליחי קיסרית/ עייפים ענוגים/ צווחות
ואש/ מכסים עולם/ עולם אנוס לדממת קיסרית/
התקרבו נא/ הכירו נא/ ציירו נא איתי במבעים/ במשיחות/
ציירו/ בצבעים/ ציירו אתי/ ציירו איתי/ילדה קטנה/ יד לבנה/ ציירו בכחול/ במשיחות
מכחול ציירו/ יד קטנה/ עדינה/ ציירו יום של חול/ חוף מבטחים/ שיכרון של חושים/ אתם
חשים?/ חוששים?/ ציירו שתקנות איומה/ שנאת אדמה/ דמעה/ אומנות/ חוסר אמונה/ משחו
במכחול/ נחשים/ עפים/ מכונפים/ ציירו משחק תופסת/ תפסו אש כתומה ויד לבנה/ תפסו יצירה
אחרונה/ תראו אותי/ עומדת לפניכם/ על מצע של גופות/ מצליפה ומקיזה/ את דמכם/ כל
הצלפה פוגעת גם בי/ הדם שלכם עם הדממה שלי/ דממת קיסרית/ תראו אותי/ את הילדה שבי
המתנפצת לרסיסים/ ראו וזכרו כך/ גם אם לא ישוב עוד/ קצותיו חידודים נדם לב קיסרית/
נשלחה הודעת תנחומים/
צר לי שלא אוכל לבדר אתכם/
–
איכות סינכרונית חתומה בשם אנכרוניסטי. יפה. באמת.
22/4/1999 14:3
חרק 2000
–
(הודעה ללא תוכן)
–
חולם
20/4/1999 17:18
דדאלוס
–
חולם בהקיץ, חולם
חולם בהקיץ, מדמם
חולם בהקיץ, ניטרף
חולם על כל שלא יהיה
והחלום דמות חדשה נוגה
חולם עליה
חולם על זו
חולם על אילו
חולם מדוע
על מה לומר
ולא אומר
חולם על שהיה
ולא עוד יהיה
והחלומות בהקיץ
והחלומות הרדופים
והחלומות הרודפים
דמות חדשה נוגים.
חולם וורוד
והכל אפור
חולם אהבה
והבדידות בסביבה
חולם תקוות
והן כולן כולן מתנפצות
חולם על חיוכה
חולם על אהבתה
חולם על שעבר
חולם על התחלה
והסוף רוקד לו בחשיכה.
הבילבול בי נושב, והחיוך על שפתיי מדמם…
–
הוא שבר ת'תחת
20/4/1999 17:30
דניאל מילר
h_miler@hotmail.com
–
לא רציתי שהוא ימות באותו לילה.
אולי קיוויתי קצת וחשבתי שזה יהיה הדבר הטוב ביותר לעשותו,
אבל לא, לא אני הרגתי אותו בכל אופן לא אני לבדי. אפילו אי אפשר להגיד שהוא נהרג
או נרצח. אבל הוא מת במאת האחוזים. בזה אין ספק, ממש עכשיו אני מגיע מההלוויה שלו,
שאגב, הייתה קורעת לב בצורה מוגזמת יחסית לאדם שמת בגיל כזה, תשעים ושש. ואולי
דווקא בגלל שהוא מת כל כך זקן, זה הפתיע הרבה אנשים, כל אחד יופתע אם משהו שהוא
מצפה לו יגיע רק אחרי עשרים וחמש שנה…
כולם היו שם, וכולם ניגשו אלי לנחם אותי כאילו הוא היה
לפחות בן הזקונים שלי, כאילו אני המסכן בכל הטראומה הזו. הוא היה מבוגר ממני
בשבעים וחמש שנה ומאמש המספר הזה הולך ומצטמצם. כמה שעות לפני שהוא מת חברה שלי
שאלה אותי בטלפון אם אני אוהב אותו, אמרתי לה שאני מסמפט אותו יותר מאשר את הזקן ששוכב
במיטה הסמוכה, וזהו. זה לא אומר שלא אהבתי אותו, אבל מצד שני לא הייתי חולה עליו.
האירוניה שבכל הדבר היא שאם הייתי יודע מראש שאני עומד לבלות איתו את כל הלילה
אולי היום הוא עוד היה עמנו.
לא שאני רוצה שהוא יחיה עכשיו.
במבט לאחור טוב שהוא מת, סבתא תוכל סופסוף להתחיל לחיות את
החיים האמיתיים, דיסני וורלד, פריז, לונדון, ניו יורק ואולי קצת הודו הבלתי נלאית.
יתכן שהיא תיקח לעצמה חלק מהעיזבון כדי לעשות קורס צלילה או צניחה, היא חולמת על
כך מאז היותה בת שמונה עשרה או לחילופין מאז המצאת הצניחה או הצלילה. תלוי מה התרחש
קודם.
אני חושב שזה טוב גם לילדים שלו לפחות לאלו שנולדו לו
מאשתו השניה – סבתא – ושאותם אני מכיר. הם לא יצטרכו לבקר אותו מידי שבוע, לבלות
לילות בבתי חולים בניסיון לסעוד אותו ליד מיטתו, לטרוח להגיע לביתו עם כל המשפחה
בכל חג ומועד – חוץ מיום העצמאות. כל זה ייגמר סוף כל סוף. שיבלו קצת יותר עם
המשפחה שלהם, מגיע להם. מגיעה להם גם הירושה, ובשבילם (וגם קצת בשבילי) אני מקווה
שהיא תהיה ענקית. שימכרו סופסוף את הדירה המצחינה שלו בשכונת שפירא, ומהר, כי כל
יום שעובר היא שווה פחות ופחות כסף. שישימו את סבתא באיזה בית אבות, שתתחיל לחיות
חיי חברה, גם לה מגיע.
אבל עדיין לא רציתי שהוא ימות באותו לילה, לא באותו לילה.
בלי ששמתי לב מצאתי את עצמי לבדי עומד לבלות לילה שלם
בחברתו המנומנמת – כך קיויתי – של סבי הקשיש שהצליח, איכשהו, לשבור לעצמו את האגן
( התחת, הוא שבר ת' תחת).
בסעודת שבת אימא שלי מלמלה משהו על זה שהערב נבקר את סבא
בבית חולים, לא היה לי מושג איזה מהם התאשפז, ולמה. וגם לא היה לי מושג עד לערב,
ככה זה כשיש לך שני סבות סניליים שגם כשרואים אותך, נכדם בכורם, הם חושבים שאתה
המאהב של נשותיהם. בקצב הזה לעולם הם לא יקצו לי סעיף מיוחד בצוואה.
בערב יצאנו די מוקדם, יחסית. יחסית לאבא של אבא שלי – אם
הוא היה מאושפז לא היינו יוצאים בכלל, היינו מבלים את השבת בבית החולים, אבל אבא
תמיד זלזל בחמיו, והיה דואג להגיע אליו כמה שפחות ולשהות אצלו כמה שפחות. באותו
ערב, בצורה מפתיעה מאוד הוא יצא עוד לפני החדשות. יכול להיות שזה קשור בעובדה
שבאחת מסעודות השבת הוא זיין לאחי דוד ת' שכל שיישן אצלו בלילות וישגיח עליו,
רטרואקטיבית אפשר להגיד שכאן החלה הפורענות, בתקדים המוזר הזה.
הנסיעה עברה כמו
כל נסיעה ברכב של אבי היקר: בדממה כמעט מוחלטת, למעט מספר משפטים קצרים ברוסית
בינו לבין אימא כשהמטרה היא שאנו, ילדיהם, לא נבין – מיותר לציין שהבנו כל מלה
בדיאלוג המיותר וחסר המשמעות כמו כל דו-שיח שלהם ברוסית, וברקע הרדיו מזמזם בקול
מעצבן שירי ארץ ישראל היישר מלב הים – ערוץ שבע.
הוא שכב במיטתו, האחרונה בצד שמאל בחדר בן שש מיטות. הדבר
הראשון שהבחנתי בו היה הפה הפתוח לרווחה במעגל שקוטרו עשרה סנטימטרים. עיניו
עצומות, זקנו הלבן ארוך קמעה מהרגיל וכתמי הזקנה שעל פרצופו השחום שלא זזו משם מאז
שאני מכיר אותו. האף והאוזניים גדלו קצת מאז הפעם האחרונה שראיתי אותו, והם היו
בלתי פרופורציונליים בעליל לשאר פרצופו הקמול. כל פעם שראיתי אותו הם גדלו עוד קצת
ועוד קצת. מתחת לראש היה גופו הרזה מאוד
מכוסה בשמיכה, וברגליים לא ניתן היה להבחין כאילו הם אינם. צינור אינפוזיה היה
מחובר לזרועו הימנית כשקצהו השני יונק דם משקית שהייתה תלויה על עמוד סמוך מאוד
למיטה. בעיניה של סבתא ניסיתי לראות אם יש ניצוץ תקווה כלשהו שאולי הזקן לא יצא
מכותלי בית החולים חי, אבל רק צער ויגון – לא כל כך עמוק – נשקף מהם. הפרענו לה
בשיחה עם בנה החורג, בנו מהנישואים הראשונים של סבי, דוד שמואל – שהיה מבוגר מסבתא
במספר שנים בודדות מאוד. הוא ראה בעצמו את היורש לכהונת ראש המשפחה והתנהג בהתאם,
לפחות בעשרים השנים האחרונות. גם אני התנהגתי בהתאם וניסיתי להימנע מלפגוש אותו
למרות שבסך הכל הוא היה בן אדם מאוד נחמד ומאוד מאוד עשיר. הם טרחו להעיר את הזקן
ולאחר ברכת הבנים המסורתית, שמשום מה הוא זכר בה כל מילה למרות שלא תמיד הכיר את
כל בניו, החליט אבא (כמה מפתיע…) לבקר את אביו בביתו. אני ושני אחיי התחמקנו
בתואנה שנישאר עוד קצת עם סבתנו היקרה ונחזור בכוחותינו, כשמטרתנו הסודית הייתה
לעשן קצת הרחק מעיניהם המשגיחות. בשבילנו הזקן היה סתם עחמ"ש. ביטוי ששאלנו
מספרו של סמיואל שם, בית האלוהים. עוף מחדר המיון שלי. עוד זקן שמתאשפז לפחות פעם
בחצי שנה כדי למשוך תשומת לב עד שאפילו הרופאים מתייחסים אליו בזלזול. תוך כדי שהיא התרחקה מאתנו צעקה אימא, ספק
ברצינות ספק בתקווה, שאחד מאתנו יישאר עם סבתא במשך הלילה. מסתבר שסבתי האהובה
לקחה את דבריה מאוד ברצינות והחלה להתארגן לקראת תזוזה. בלית ברירה ובתוקף היותי
הבכור התנדבתי אני להישאר איתו במשך הלילה. כל מה שצריך לעשות הוא להשקותו במים כל
פעם שהוא מראה סימני מצוקה. קרי, מנסה לדבר, בועט, משתולל, צועק, מנסה לרדת מהמיטה
וכדומה. אבל אל תדאג, אמרו לי, לאחרונה הוא מאוד שקט. הם לא ידעו עד כמה…
והם הלכו. הם פשוט נעלמו כולם בבת אחת, משאירים אותי עם
אדם שמבוגר ממני בשבעים וחמש שנה, שלא דובר את שפתי, שמתכחש להיותי נכדו, ומתכחש
להיותו בבית חולים.
עמדתי לבלות לילה שלם בלי ספר, ווקמן, עיתון, מחשב,
אינטרנט או סתם קוביות לגו. כל עולמי התרבותי באותו לילה הייתה אמורה להיות
טלוויזיה ממוזערת מעל מיטתו של האדם שחלק עם סבי את החדר, ועוד ארבע סיגריות
שנשארו לי .וכמה שהתבדיתי, אוה כמה שהתבדיתי…
באוזניי עדיין הדהדו המילים רק תן לו לשתות, כאשר הזקן פצח
בסדרת שיעולים יבשים, מיד עטתי לכיוון הברז כשבידי כוס הפלסטיק המצחינה. הוא גמע
מהמים בשקיקה ומלמל מספר מילים ברוסית עתיקה, שאפילו רספוטין לא היה מבין. אני
נמלטתי למחוץ למחלקה האורטופדית להפסקת עישון קצרה ולשיחת טלפון טיפה יותר ארוכה.
כשסיפרתי למעיין, חברה שלי, שאני תקוע כל הלילה בבית חולים היא מיד התנדבה להגיע
ולחלוק ביחד איתי את השעות הקטנות עד נץ החמה. מעיין המתוקה היא כל כך יפה, שיער
חלק שגולש עד לכתפיים, עיניים חומות ועמוקות, כל כך מושלמת. יודעת לעודד בדיוק מתי
שצריך, יודעת לשתוק ברגעים המעיקים, ויודעת לאהוב כל הזמן. הייתי צריך לשכנע אותה
לא להגיע, ובמבט לאחור אני לא מצטער, למרות שיכול להיות שאם היא הייתה מגיעה הוא
היה היום חי. ולא בגלל הניסיון הרפואי שלה…
חזרתי לחדר וניסיתי להבחין בתמונות שריצדו על המסך, אך ללא
הצלחה מסחררת. הזקן שוב השתעל ונאנק ועבדו הנאמן שוב השקהו מלוא הכוס והזקן שוב
מלמל מספר מילים בשפה שרק הקרובים אליו באמת מבינים. אף אחד לא יידע לעולם מה הוא
רצה בשעותיו האחרונות. אפילו לא האחות שהזעקתי למיטתו לאחר שהוא החל להתנשם בקול
רם מדי, והסכימה עם הדיאגנוזה שלי הקובעת שהזקן בעיצומה של התקפת אסטמה רצחנית
במיוחד. היא חיברה אליו מכשיר הפולט אדים
שהוא אמור לנשום ושהוא לא רצה לנשום ושאני אמור להכריח אותו לנשום אותם. אני יכול
להצביע על הרגע הזה כנקודה מכרעת בהשקפתי כלפיו. בדיוק אז עלה בדעתי הרעיון להחדיר
כלור תמציתי בלתי מזוקק לאדים שהוא נושם או לדם שמוזרק לגופו במטרה לחסל אותו
סופית בחומר שלא יתגלה בנתיחה שלאחר המוות. אבל לא רק שלא היה לי את הכלור, גם
אומץ להחדיר אותו לא היה לי וכך הוא זכה בעוד כמה שעות מן ההפקר…
בשעה הקרובה הגיעה הרופאה התורנית כדי לקבוע את המשך
הטיפול בזקן, היא החליטה שעליו לנשום חמצן
במשך כל הלילה, ולשם כך עליו להרכיב את מסכת החמצן על פניו. לא יכולתי להתרכז במה
שהיא אמרה בנוגע לחמצן, אט אט התפכחתי והבחנתי בנוכחותה הפיזית המרשימה בחדר. היא
נראתה בסביבות גיל השלושים לחייה, נמוכה טיפה מהממוצע, שיער בלונדיני עד כדי חמצון,
עיניים תכולות-ירוקות עם המבט התאב ביותר שראיתי מעודי, אף נשרי, ופנים של
קולב-על. אני אעשה רק עוול לה, ולשפה
העברית אם אני אמשיך לתאר אותה אבל מספר מילים לגבי הגוף המהמם שלה שהיה ארוז בתוך
מדים של רופאה אני חייב לומר. אין דבר סקסי יותר מאשר גוף מושלם בתוך מדים לבנים,
בייחוד אם הם חופנים שדיים עגולים, גדולים ומוצקים, מדגישים את הישבן החלק והעגלגל
שמתעקש לפרוץ לו החוצה ולענטז שמאל ימין ושמאל תוך כדי הילוכה. האם החלוק היה קטן
עליה מלכתחילה במתכוון, כדי שלא אפספס גם אם ארצה את רגליה החטובות ואתלבט איזה הוא
מראה יפה יותר ישבנה או רגליה ?? היא בדיוק מאותו זן בכלל לא נדיר של רופאות
שבחיים לא היית מפקיר את גופך לחסדי האזמל שבידן על שולחן הניתוחים מחשש שהדרך
שלהן להשגת ההכשרה ברפואה עברה דרך מיטתן של כמה פרופסורים וכמה ראשי מחלקות, אבל
בלי ספק הייתי נהנה מחסדים אחרים שלה. היא המשיכה בסיבוב המוזר שלה בין החדרים
באמצע הלילה ואני המשכתי להפעיל את הדמיון שלי במשנה מרץ. פתאום הזקן התחיל לדבר,
אבל לא סתם לדבר – הוא פרץ במונולוג. חיכיתי לזה. חיכיתי לסיבה כלשהי בדי ללכת
לרופאה ולהתלונן, והתלוננתי. ועוד איך התלוננתי, הייתי בתפקיד הנכד המיוסר שדואג
לסבו העומד על ערש דווי. היא התייחסה בזלזול באומרה שמדי פעם הוא שוכח איפה הוא. היא
די הופתעה לשמוע דווקא ממני שזה קורה לו לא רק מדי פעם, אלא בכל רגע ורגע בעשר
השנים האחרונות, אבל מעולם הוא לא חשב שהוא סטנדאפיסט בחצרו של ניקולאי השני. היא
אמרה שהיא מייד תגיע לראותו ולנסות לצחוק מכמה מהבדיחות שלו. רק עכשיו הבחנתי
במבטא הרוסי הכבד שלה שרק הוסיף נופך ומשנה מרץ לפנטאזיות שלי.
היא ניסתה לדבר איתו, ואני ניסיתי לזכות בהצצה חטופה בדדיה
העצומים. היא קלטה את המבטים הבוטים שלי ובשיא הטבעיות פתחה כפתור. בדרך כלל בדיוק
בשלב הזה אני מתעורר, אבל במציאות לא מתעוררים, ממשיכים לחיות את הכאב. היא עזבה
אותו ממשיך למלמל לעצמו ובדיוק כשעמדה בפתח היא ביקשה ממני כשגבה אלי להגיע לתחנת
האחיות. פסעתי אחריה במרץ בלי לשים לב מה היא ביקשה, המוח שלי כולו היה בין שני
שדיה הגדולים והלבנים. הספקתי לקלוט אותה במעורפל שולחת את האחות היחידה במחלקה
להשיג איזו תרופה מהמחסן למטה לפני שהיא גררה אותי לחדר הסמוך ונעלה אחריה את
הדלת.
לא סיפרתי לה שאני בתול. לא סיפרתי לה שיש לי חברה. בעצם
לא סיפרתי לה כלום. התפשטנו בלהט ובתשוקה, כל מה עשינו בדקות הקרובות היה בלהט
ותשוקה. היא אנסה אותי ואני מודה לה על כך עד עצם היום הזה. מעולם לא חשתי את כל
האנרגיה שבגופי הולכת ומתרכזת כמו אז. זה התחיל מהציפורניים של הידיים והרגליים,
כמו נחשול שהולך ומתעצם, והמשיך דרך כל הגוף לעבר המפשעה, וברגע המפגש, המוח שלי
קלט לחילופין הבזקים של חשמל ושל הכרה. התפרצות של הנאה שכמוה לא חשתי מעולם. היא
ידעה למצות אותי עד תום.
בתום רבע שעה
היינו לבושים שוב, והאחות עדיין לא שבה עם התרופה. או שזו באמת הייתה תרופה
נדירה או שלא הייתה תרופה כזו. אני שבתי למיטתו של הזקן מותש, וסחוט עד היסוד.
ניסיתי לחשוב על העונג החריף שהיה מנת חלקי לראשונה בחיי. ניסיתי להשוות עם חוויות
שחברים סיפרו לי ממקרים שלהם והגעתי למסקנה בלתי נמנעת, זו הייתה התנסות נדירה.
עוד מסקנה בלתי נמנעת שהגעתי אליה מיד כשהייתי ער לסביבתי היא שהזקן הפסיק לדבר,
מבדיקה יותר מעמיקה גיליתי שהוא גם לא נושם.
הוא מת בשקט בלי מכשירים מצפצפים ובלי כל מיני מוניטורים שמתעקשים
להראות על המסך קו אחד ארוך. בלי מאבקים גרנדיוזיים על החיים שלו, ואפילו בלי מכת
חשמל אחת. הוא פשוט מת.
מקץ מספר דקות הרופאה קבעה את מותו לאחר שהעניקה לי חיים
חדשים.
–
פשוט אהבתי
21/4/1999 4:9
מוזה
–
(הודעה ללא תוכן)
–
אמנם ארוך אבל שווה להשקיע!
21/4/1999 5:52
LoneStar
shin13@netvision.net.il
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
אמנם ל"ת, אבל זיגמונד לא טיפש !!!
22/4/1999 4:38
טורוס וקונוס (הוצאת תפרים ודברים מהקשרם, בע"מ)
contour@newmail.co.il
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
אתה פושטק של המפשעה, אתה, ככה עושים לסבא יקר?
22/4/1999 22:24
סבתא רגינה, משפ" חורגין
–
אבל באמת כותב יופי מאוד.
–
מהמגירה לדיסק 