20-4-99 עד 22-4-99

 

כרגיל, כבכל  שנה

20/4/1999 17:40

משה והרפורמים

moshe_reformim@thedoghousemail.com

–

גם השנה עמד לנו 
בצפירה.

החלק המתסכל היה שלא היו 
כאן הפעם  הזאת מי שימצצו לנו.

–

 

אין כבוד?

20/4/1999 19:16

loony

 –

(הודעה
ללא תוכן)

–

 

זה גם מה שאנחנו שאלנו…

20/4/1999 21:59

משה והרפורמים

moshe_reformim@thedoghousemail.com

–

(הודעה
ללא תוכן)

–

 

אוי באמת משה

20/4/1999 22:27

מארה

 –

זה סתם דוחה

–

 

אולי מיכל יודעת

22/4/1999 7:40

michali

poratmichal@hotmail.com

–

זה לא שאני לא בעד שחיטת פרות קדושות,

(המנגל אתמול היה מצוין!!)

אבל בעת שאני קוראת את מיץ הזבל הזה אין

לי אלא לאחל לך להצלות בחגיגות יום הכיפורים

בגיהנום (שהשמחה על מותך תהיה המונית, דארלינג!)

–

 

 

כי אני רוזי, ואני רוזי האמיתית

20/4/1999 19:6

ROSE

 –

"אני
באמת רוזי

ואני רוזי האמיתית

כדי שתאמינו לי

אני רצינית…"

 

מוריס סנדרק

 

פארנויה…זה, ניתן לטיפול

ומילות הרופא צילצלו באוזני, מאיימות כל כך, אימי חייכה
מבוהלת, ובינה לבין הרופא המאולל החל דו שיח עצל , מילותיהם התנגשו על פני עורי
והתנפצו לפני שיוכלו להגיע להבנה הבסיסית שלי,  
החדר רקד מסביבי מלגלגל עליי, צועק לי מקירותיו

ניצחתי!את שומעת אותי רוזי? ניצחנו, אנחנו כולנו.

ואני תופסת את מילות החדר בידי וזורקת אותן כמה שיותר רחוק
ממני.

רוז, אנחנו הולכים עכשיו

אמרה אימי בקול מת, מעבירה דרכי כל מילה פעמיים בשביל
לוודא שהבנתי, אני מסתכלת בעיניה , מפלסת דרכי אל נשמתה ושומעת אותה חושבת, איך
היא תבין,,הילדה משוגעת, מעלה חיוך על פני ,,ואני לאיטי פורצת בצחוק  מטורף..משוגעת..משוגעת,,אולי אני באמת משוגעת,
החדר צהל סביבי ותמונות הקיר רקדו עכשיו, בדימיוני אני שולחת אש בחדר ההוא, בדימיוני
עכשיו אני מסבירה לרופא כמה שהוא טועה וכמה שאנחנו צריכים לדון על זה,,מקרוב.

שנתיים של טיפול בכדורים, ואימי מתחילה לחזור להיות שפויה,
ביתה המשוגעת נירגעה..אני כבר לא רואה יותר דברים, והחלומות שלי אינם, ואני  מתגעגעת כל כך לפעמים לקול שהיה קורא לי
מבפנים, שהיה מסביר לי הכל,,לקול שיצא ממכם,אנושיים, שסיפר לי מחשבה והסביר את
השתיקה.

שבוע בלי כדורים

מחשבותי החלו לבנות את עצמן שוב, קירות קירות חזקים
מהרגיל, ניצבים בראשי חדרים, חדרים ,,מבריחים את השפיות המתיימרת מגופי, והסמים
נעלמים.

שבועיים בלי כדורים

הראש שלי מתחיל לעבוד שעות נוספות, מפצה על הזמן שעבר, על
התרדמה המסוממת, מגבש מחדש את חלקיקי הטירוף שלי, ידידי הטוב.הבזקים של תמונות
נוגעים בי, מידי פעם עוד קולטת זיכרון של מישהוא אחר, ואת באי העתיד.

אני עומדת מול בד הציור המתוח, מכחול בידי ,חצי עירומה,
טהורה, חסומה..רוצה להוציא את כל הכאב ממני,,רוצה לכלוא את כל הכאב בבד מולי,
הפרעות קטנות משגעות אותי, רעשי ציחקוק ילדים מבחוץ,,הטלפונים, גורמים לי לרצות
להיות חרשת ואילו רק למספר דקות של שלווה ..שלווה גוועת..נעלמת.

צילצול הטלפון אינו פוסק, והוא נישמע עקשני עכשיו, רוזי,,,הצילצול
לוחש לי, רוזי שימי לב אני פה, יחס בבקשה? רוזי!, מעוותת פרצוף, אני בכלל לא אהבתי
את טון הדיבור שלו, נאלץ לעשות משהו בקשר לזה בעתיד, אבל עכשיו,,כרגע..

הלו?

רוזי, היי זה…

מאיפה נחתת עליי עכשיו, כל כך לא הייתי צריכה אותך,,ואולי
אותך אני צריכה אבל לא את הכאב שאתה מביא עימך, והוא מזרים מילותיו אליי גורם
לליבי לרעוד ,,מאכלת זיכרונות מהתקופה שהייתי איתו, תוהה מה גרם לו לקטוע את הדממה
ולהצית את ליבי מחדש. מצחקקת בתמימות בלתי אפשרית שנלקחה ממני ולרגע מוצאת את
הילדה שבי.

חצי שעה,,לכל היותר, כך אני רוצה להאמין, דיברנו, שוחחנו
על ימי עבר,,ניפגש בעוד

אחת..שתיים..שלוש

והספירה תיסכלה אותי, ניפגש בעוד מיספר ימים,,נעם הצליל
לאוזני.חזרתי לבהות בבד הציור שנשאר ריק אל מול דמותי, אבל קודם אני מטפלת בך
טלפון,,אני לא אהבתי את הטון שלך,,בוא הנה,,יותר קרוב. וזה היה הסוף של מיסטר צומת
לב. ואני מרוצה מעצמי מביטה במכשיר המדמם, שבור, על ריצפת חדרי,,וצוחקת לעצמי.

בד הציור קרא לי עכשיו, ואני אמרתי לו להסתכל טוב מה קרה
פה…והוא נישתתק מידי, לא לעצבן אותי..לא לעצבן אותה. כי אני רוזי ואני רוזי
האמיתית, אני נוקמת…כדי שתאמינו לי, אני רצינית.

על בד הציור הוקרן עכשיו, כמו סרט ישן, שחור לבן, הוקרנה
דמותו שלו..ואני ניפגשת איתך, לחשתי אל המסך, בעוד

אחת..שתיים..שלוש

מעיפה מבט ובוחנת את המסך מקרוב, התמונה הזאת לא מצאה חן
בעיני,,,לא מצאה חן בעיני בכלל..תיסתכלי,מקרוב..יותר קרוב, לוחש לי החדר
כולו…ואני מגלה את המסך, פרטים פרטים,,הוא הולך..הוא קופץ,,הוא מת,,שר לי המסך
במין ניגון עליז שחזר על עצמו,,הוא הולך

הוא קופץ

הו מ

לא!

אני צועקת בכל כוחי ואוחזת במסך, , האדום זועק אליי עכשיו,
התמונות נעלמות לאיטם,,שחור ,לבן,,ומשאירות על הבד כתמים אדומים, כתמים של דם.

אימי ניכנסת לחדר מחזיקה בי, מנסה להרגיע אותי,,ואני זועקת
בידיה שאם רק תשחרר אותי היא תבין..

את לא רואה אמא..את לא רואה את הכתמים?!

ושוב החדר רוקד סביבי,,מלגלג עליי,,

חוזרת למקום המוכר ההוא, לחדר הסגור שלי, אנשים התחלפו פה
אני חושבת משועשעת, ראו ראו כמה ממכם בני מיני,,ושוב פורצת בצחוק לנגד עינהם
המשתהות של הרופאים. שיהייה..גם ככה הם בטוחים שאני לא בסדר,,משהו השתבש שם
למעלה..תיפקוד לקוי

פארנויה,,הקירות לוחשים לי

והתמונות חוזרות אליי שוב, שחור,לבן

אדום

הוא הולך

הוא קופץ

הוא מת

רוקדת המיטה לנגדי,רוקד הלבן סביבי..בחדר הסגור שלי אין
הרבה מה שירקוד,,והנה אפילו אתם חברי היחידים בוגדים בי..אנחנו נדבר על זה..לבד
ומקרבו, אבל יותר מאוחר כי עכשיו יש לי דברים לעשות.

לבשתי פנים שפויות, ככה ניראה לי לפחות, היה בי את הצד
הזה, השפוי אני פשוט לא גידלתי אותו, ועכשיו הוא בוגד בי, לא נורא אני שחקנית..אני
אאלתר. מורידה את החיוך מפני חושבת שאני נראית עכשיו בסדר,,נו, יחסית..

שיחה ארוכה על פסיכי אחד, כלומר פסיכולוג, שיחה עם
השני,,,השלישי,וכך הרשימה נימשכת אל תוך הלילה השחור, בסוף הם אישרו לי לצאת, ואני
ניזהרתי לא לפרוץ בצעקות במקום, במקום זה צעקתי בליבי

עבדתי עליכם, אומללים,,נשמות אומללות, עבדתי על
כולכם,,ועכשיו אני אציל אותו…

הוא הולך

הוא קופץ

הוא..

לא, מחיתי בתוקף, זה לא יקרה, אני אמנע את זה, זחלתי דרך
חלון חדרי, בביתי, אימי נעלה את דלתי, עד שבריאותי תשתפר, חזרנו לקטע של לטובתי
האישית…מעניין שכולם עושים לטובתי פתאום,,למי ממכם גאונים טובי לבף צדיקים אני
חבה את טירופי?..לי, אז אני עושה לטובתי ואתם מפריעים לי,,טוב אנחנו נדבר על זה
יום אחד..מקרוב

רצה, לעבר ביתו, רצה לעברך, מולי עוברות התמונות,
הסרט,המסך..

שחור, לבן,,הוא הולך הוא נופל הוא מת..מתנגן הלחן
בראשי,,חוזר על עצמו, משגע אותי, רגלי הוגדות בי, כושלות, ואני מתרוממת כל פעם
מחדש, מתחילה לרוץ,,שוב ושוב.

ביתו ניראה לי רחוק..וכלל שאני התקדמתי אליו הוא התרחק
ממבט עיני, הגעתי אל השער שלו לאחר משהו שניראה לי כמו הנצח, מבחינה בפנים באורות,
אנשים,,וחיוך של ניצחון עולה על פני..הספקתי,,,עשיתי את זה בזמן,,אך המנגינה לא
הפסיקה אצלי בראש,,משתנה מרגע לרגע

הוא הלך

הוא קפץ

הוא מת

אה,,אני מגלגת על המנגינה הזאת, הרי אני פה,,אני הגעתי
ואני אמנע ממנו, צועדת בשביל לביתו , בוחנת את הורדים בגנו…

שחור לבן, הסרט מציג מולי

שחור לבן היתה מודפסת מודעת האבל מולי

הוא הלך

הוא קפץ

הוא מת

המנגינה בראשי נהיית חזקה ,,מתרעמת בתוכי. ואני מתמוטתת על
דלת ביתו, מסרבת להאמין,,הפעם מכל הפעמים,,דווקא הפעם איחרתי.

סגורה עכשיו בתוך החדר שלי, במחלקה שלי, עם בני מיני,
והטירוף ידידי שלי.

בגיליון ניכתב, פארנויה,,,המירשם, כדורים,,,עוד שנתיים
מסוממות,,עוד שנתיים מזויפות…

ואני לוחשת אל תוך האפלה בחדר שלי

הוא הלך

הוא קפץ הוא מת…

פעם הבאה כדי שתאמינו לי

כי אני באמת רוזי,,ואני רוזי האמיתית,,כדי שתאמינו לי, אני
רצינית..

–

 

משוגעת…את באמת רוזי האמיתית

20/4/1999 19:15

loony

 –

סיוטים גברתי הצעירה..סיוטים

כרגיל, כבר אין לי תגובה אחרת , מצטער

–

 

אני לא יודע איך

21/4/1999 5:7

 

–

הצלחת לכתוב כזה דבר ביכלל…

ניגנבתי,,,,בהחלט דימיון יש לך שם..

אהבתי

–

 

מוריס סנדק. בלי ר.

22/4/1999 20:33

money yum yum

 –

so there

mothefucKER

 

(charuz)

–

 

 

עט לכתוב ועת לשכוח.

21/4/1999 3:47

נתנאלה

 –

יד רפה מחזיקה בעט, או שמא הייתה זו העט שהחזיקה ביד. ספר
ישן שדפיו צהובים ועיינים לאות. 

אתה עייף  מתיאורי
מסע , עייף מאנשים .   

היד מניחה עצמה על הדף פורשת אצבעותיה, מכסה. הראש נשען
לאחור , אתה עוצם עיניים ונזכר.

המשפטים מזכירים לך אנשים מתקופה בה היית צעיר בשנים,
ודפיו של הספר היו לבנים.

אנשים שהלכו ועברו אותך , עברו בך. היו שחזרו חלקם נעלמו,
אך כולם השתנו. ובך מתעורר חשק לדעת את סיפורם, וכמו תצלום ישן ודהוי בו מחייכים
אנשים, אתה רוצה להיות איתם .

הנוסטלגיה מגמדת את ההווה, זיכרונות שעברו אידיאליזציה,
רגעים כואבים נתקלים בחיוך סלחני , חיוך של הבנה וגעגוע ישן. הכאב הופך הכרחי.

 

אתה פוקח עיניים להווה המוכר. סוגר חלון עבר ופותח תריס
לעתיד .

העט ממשיכה לכתוב אותך, המשך ישיר של גופך.

 רגע לפני שיגיע
הסוף , תניח לך העט למנוחתך. תניח ותנציח אותך .

כל עוד אתה כאן לידי וקיים ,אסתכל על עיניך, פניך, גופך.
אבחן כל שריטה צלקת או קמט אקרא מבטך.

 וכשלא יהיה כאן
גופך לספר. אשב לי אני עם ספר ישן , אשב ואקרא בו אותך.

אקרא לעצמי את סיפורי המסע. 

–

 

את פשוט נפלאה

21/4/1999 5:29

LoneStar

  shin13@netvision.net.il

–

ואין לי מה להוסיף. ריגשתני.

–

 

 

הגיגי חג מהגג. מבחר לא מחייב. את הרוב שכחתי

21/4/1999 5:37

LoneStar

  shin13@netvision.net.il

–

ומה שלא – נותר לדראון עולם:

 

1.

"פטיש – זה העדפה מינית"

"לא נכון. פטיש זה קינקיות. ואל תספר לי. אני יודע.
אני פשוט יודע. אל תתוכח איתי. פטיש זה… זה… תפתח פטיש דוט קום ותראה."

"אה כן? אז תדע לך שפטיש זה העדפה מינית. תפתח פטיש
דוט אקספלניישן דוט קום ותראה לבד"

 

2.

"אני במצב נורא. פשוט במצב נורא!"

"לחיי מצבים נוראים! ותעביר גם איזה באגט בדרך! לא!
מה קורה לך! זה באגט בלי אישיות – תוריד עליו קצת גבינה… איזה פטריה, משהו…
תעשה משהו מועיל עם עצמך!"

 

3.

"תגיד לי כשהשחורים גילו שהם שווים כמו כולם זה היה
לצאת מהארון כזה?"

"לא זה היה יותר להכנס לארון… של הלבנים
כאילו"

"אה!… והאינדיאנים, הם כאילו מה!"

"שמישהו יעצור פה את הגזעני הזה! תגיד לי יש פה עוד
ממה שעישנת?"

"לא יודע… מה שתגיד… והצהובים? מי היו
הצהובים?"

 

4.

"שמישהו ידליק ת'זיקוקים עוד פעם. היה גדול!"

 

5.

"גר גן גמד גמר". המשפט המנצח במשחק 'זכור את
המילה של מי שהיה לפניך ברצף עם כל מה שנאמר קודם'. חוקי המשחק שהומצא בדקות שקדמו
לו – כל מילה חייבת להתחיל ב-'ג'. יש לומר את כל מה שנאמר קודם בסדר הנכון. החמישי
נפל כבר במילה השניה.

 

6.

"מה זה הערב ההזוי הזה? מה זה הסצינות ההזויות
האלה?"

 

7.

"מותר לצעוק היום ולעשות רעש. זה מעוגן בחוקי המדינה.
זה יום הולדת של המדינה. אסור לעצור אותך היום. קח תשתה משהו. לחיי המימונה שיש
מחר!"

"המימונה היה כבר"

"מה? ושוב לא הספקתי לטעום מופלטה?"

"תגיד לי מופלטה זה באמת או שזה פיקציה?"

 

8.

"Oh God! Oh God I feel Terrible

 

9.

"תעביר
את היין – לא שתינו כלום היום ומזל באמת שלא עישנו. צריך לעשן משהו. תביא גם משהו
לעשן אם כבר אני שותה."

 

10.

"תשמחו ותאכלו זה… פורים היום למען השם!"

 

מזל שלפחות חלק זה של הכתוב נשמר עימנו להוכיחנו על
עוולותנו וגומר.

–

 

תזמינו אותי בשנה הבאה, בבקשה

22/4/1999 6:54

 

–

(הודעה ללא תוכן)

–

 

 

כדורסל [חדש!], שואה [חדש!], תשבצים [חדש!]

21/4/1999 19:15

טורוס וקונוס (חברה שיתופית כחול לבן)

contour@newmail.co.il

–

נו, באמת.

אפילו יותר סר-טעם מאיתנו !!!

–

 

🙂

23/4/1999 11:24

הזבוב

hazvuv@walla.co.il

–

(הודעה
ללא תוכן)

–

 

 

טינות ישנות ושלדים

21/4/1999 21:35

שלום

 –

זה לא קל להפרד

מאהבה בוערת

כשהגיעה העת

והיא נגמרת

 

לאחר שהכאב

מרגיל אותי אליו

ואני בו מתאהב,

הוא, פג לו מאוכזב

***************

אבל הרבה יותר  חבל

להפרד מהטינות

שבראשי המעורבל

שוכנות מקננות

 

בטינותי  מאוהב

והן חושקות בי

נוצצות ללא  רבב

גם הן  בסיס לקיומי

 

שלדים של יחסים

שתבשילם הבאיש

בארוני סדורים

כמו סוליות חשיש

****************

באדמה טובה

אותם  עד תום

באהבה

אומר להם שלום

 

עכשו גם לך  נשמה

יהיה אצלי בלב מקום

–

 

שלום אתה עוד חי?!?

22/4/1999 20:26

money yum yum

 –

שכה אחייה.

–

 

טוב שחזרת, התחלתי להתגעגע לתגובות שלך….. (:

23/4/1999 22:12

המטורפת

 –

(הודעה ללא תוכן)

–

 

23/4/1999 22:51

ogi

 –

היי מטורפת מה קורה

–

 

תקין, רגיל וסולידי

23/4/1999 23:36

המטורפת

 –

ואצלך?

–

 

 

בת הטוחן – אגדת ע"מ – סצנת הפתיחה

22/4/1999 0:33

טורוס וקונוס (חברה שיתופית בע"מ אמק)

contour@newmail.co.il

–

[הבת,
בצעקות קורעות לב]:

 

אבא, לא! די! לא!

די! אבא די! די! די!

אבא! בבקשה לא! די! די!

אבא די!

אבא, לא! די! לא!

די! אבא די! די! די!

אבא! בבקשה לא! די! די!

אבא די!

אבא, לא! די! לא!

די! אבא די! די! די!

אבא! בבקשה לא! די! די!

אבא די!

אבא, לא! די! לא!

 

[שכנים, עוברי-אורח, ושוטר מקוף מזדמן, בהערכה]:

 

וואלק, זה טוחן!

–

 

טוב שחזרתם

22/4/1999 1:3

עוגי

 –

(הודעה ללא תוכן)

–

 

לא בטוח

22/4/1999 2:8

טורוס וקונוס (חברה שיתופית בע"מ אמק)

contour@newmail.co.il

–

שחזרנו.

פשוט היינו צריכים לחדש את מלאי האביזרים

וחיפשנו כאן בית מרקחת תורן.

 

מצאנו הרבה חולים במקום.

–

 

***********************************************************

 

22/4/1999 1:48

נקודה

nekodap@hotmail.com

–

מחר ירד גשם. החזאי אמר קודם, בחדשות. אימא בחוץ, מכינה
כיסאות לפיקניק. טווה אותם מקש. דלתות מקלטים נפתחות ונסגרות בשעטה. לרגע אור
מסתנן לחיינו, לרגע הוא נעלם. החזאי המליץ שהפעם נישאר בפנים לתמיד. הגשם לא
ייגמר. אימא גומרת לטוות כיסאות פיקניק, ומכניסה לתוך שק אפור עריסה קטנה ומריצה,
שלא ישעמם. דלת נפתחת, דלת נסגרת, ואימא כבר בפנים. בינתיים אני אשאר בחוץ. אני
אוהב את הגשם. לרוץ בין הטיפות, ולהתחמק מהן בתמרונים מסובכים. להיות קצת לבד, לא
להרבה. עד אחרי שייגמר העולם.

–

 

נקודה אחת

23/4/1999 11:23

הזבוב

hazvuv@walla.co.il

–

* די
עם היאוש. יותר מדי יאוש יוצר אדישות כלפיו, כמו כשמרביצים לך חזק מדי וזה מפסיק
לכאוב. אתה כותב טוב, ואני האחרון שיאמר לך להיות מאושר, אבל יש קו עדין מאוד בין
כתיבה מתוך רחמים עצמיים לבין כתיבה מתוך כאב.

או שלא.

שא ברכה.

חייה חיים ארוכים ושגשג.

וכו'.

–

 

 

פררררר! קיופ! קיופ!

22/4/1999 1:57

המכור לחלוצי החלל יוצא מהארון

 –

פרררררררר!

 

(יום רביעי 18:20 ודליק מעביר אותנו לסצינת השיא)

–

 

אוי לעיניים שכך רואות…

23/4/1999 2:32

אורי ב.

uriba@netvision.net.il

–

קיופ הוא לא מחלוצי החלל – starblazers

אלא מ

battle of the planets

–