חדש
5/4/1999 20:59
גדעון
–
אני עוד אפתיע אתכם,
–
צרחות שקטות
5/4/1999 22:32
ROSE
–
חיה
ליבך צועק לליבי
צרחות שקטות
חלומות נדושים
בריחה מבוימת
לתוך כלוב של קינאה
סליחה מתיימרת להיות כנה
שלחתי בך מילים
הדבקתי בך שינאה
אהבתי כמו שלא רציתי
נאבדתי בתוכך
מיכתבים
מילים מתוקות
דמעות..היו דמעות
נתתי את כל מי שהייתי
ומה שלקחת השאיר בתוכי
חשכה
וכמה ימים דאגתי
שלא פגעתי בך
היית מלאך
ואני הייתי עיוורת
שחכתי את עצמי בשבילך
השארתי את הלבד בצד
עכשיו אני אוספת אותו בחזרה
וניזכרת
טירוף ודיבור משוגע
ממלא את החלל שהשארת
חלום
נימאס
לשבת ולדמוע
לבכות על מר גורלי
ציחקוק של ילדה
קובע
אני לעולם לא אשב
שוב
להתאבל על עצמי
ממחטה של תקווה
מוחה דמעות של פעם
שמה בצד זיכרונות
וחיה
–
אהבתי..
5/4/1999 23:23
מזדהה
–
(הודעה ללא תוכן)
–
צרחה נאלמה ( או נעלמה סופר תקן אותי אם אני טועה)(:
6/4/1999 1:52
אקסטה
–
אף אחד לא יודע עד כמה אותן צרחות שקטות כואבות . מפלחות
את מיתרי הגרון, פוצעות שורטות, משאירות אותנו מחוסרי מילים או הבעה….רק עם כאב
. שאי קולך ובגרון ניחר זעקי גבוה גבוה החוצה שכולם ישמעו ….קודם באה הצרחה
אח"כ הכאב ואז ההקלה. אנחת רווחה…אה…
עכשיו את מוכנה לצרחה הבאה. אהבתי ורדה. ( אגב בנוגע לצרחות השקטות
הנושאנחקר, מחקרים ראשוניים הראו ש…טוב טוב אל תצרחי בשקט אני שומעת!) (:
–
דונקי קונג
6/4/1999 0:0
אינדיגו
indi_go_blue@hotmail.com
–
אלפי מדרגות אטפס
אל האל היחיד, האחד
הישוב לו למעלה על כס
ומגלגל אבנים במורד
הפולחן היומי שוב מתחיל
מעלה קורבנות מחשבה
לבושה בלבן, משתכרת
הילולה, אנה באת, הכוהנת
והזבח מתוק מדמים
וידועות חרבות העץ
ושחוטים כידוני המתכת
לשפד בהם כל מנאץ.
–
פשוט מעולה, לעניות דעתי….
6/4/1999 0:22
דיוניסוס
elds@netvision.net.il
–
(דיוני
מנסה כוחו בביקורת בונה)
השורה הרביעית בבית השני לא משתלבת לי היטב משום מה.
אבל, ככלל, שיר מעורר מחשבה. נכון יותר, מאמץ חוזר ונשנה
להבין.
–
אני קצת פחות התלהבתי
6/4/1999 0:36
הזבוב
hazvuv@walla.co.il
–
אע"פ שהבית האחרון הוא ממש מצויין, סגור יפה מכל
פינה.
דיוני, מה קרה, לא עונים ל-E-MAIL? 😉
–
אני מת, אני מת
6/4/1999 0:1
נמרוד צפנת
jarvis@netvision.net.il
–
ובכן, זה הולך, בערך, כך:
"אני מת, אני מת
אני מת, אני מת
אני מת, אני מת
וכואב לי
לה לה לה לה
לה לה לה לה
אני מת, אני מת
אהההההההההההההההההההה"
תודה רבה
–
אף אחד כבר לא יכול למות בשקט בימים האלה?!
6/4/1999 14:31
ROSE
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
ולא רק זה שאני מת
6/4/1999 0:7
נמרוד צפנת
jarvis@netvision.net.il
–
גם כואבות לי העיניים. זה קרה למישהו? לא כואב שורף, אלא
ממש כואב. נניח שמישהו מחטיף לכם אגרוף בכתף, או ההרגשה אחרי שמזריקים משהו לוריד.
סוג כזה של כאב. וזה לא שאני בוהה יותר מדי זמן בטלויזיה. וזה לא שאני מול המחשב
כבר שנה. למרות שאני כן, אבל לא. פשוט כואב לי. אני מת, וכואב לי. זה כל כך
פאתטי. והידיים שלי חלקות בצורה מרגיזה,
וכל הזמן אני צריך לתקן מילים שיוצאות לי לא טוב על המסך, כי האצבעות החלקות שלי
נופלות על המקום הלא נכון במקלדת. זה מעצבן. מאוד.
–
זה אולי הדבר הכי טוב שכתבת פה
6/4/1999 0:23
הזבוב
hazvuv@walla.co.il
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
אין לך שום מושג כמה שזה פוגע
6/4/1999 1:2
נמרוד צפנת
jarvis@netvision.net.il
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
ועוד משהו
6/4/1999 1:6
נמרוד צפנת
jarvis@netvision.net.il
–
אם הייתי האקר, אז
הייתי חודר לך למחשב, ומענה אותך על בסיס יום-יומי, אבל אני לא, אז רק תחשוב שאם
הגורל היה משחק עם החיים שלי קצת אחרת, אז אולי היית כרגע חי בגיהנום, ואני אולי
הייתי יודע לכתוב.
–
זה פוגע?
6/4/1999 1:27
הזבוב
hazvuv@walla.co.il
–
יכולתי בשינוי מילה לפגוע הרבה יותר.
אם הייתי כותב שזה הסיפור היחיד הטוב שכתבת פה?
בצחוק בצחוק 🙂
אל תיעלבו לי פה כולם.
זאת היתה אמורה להיות מחמאה פחות או יותר.
ובלי איומים.
לאבא שלי יש טנק!
או שלא
–
לילה טוב לכולם, אני נכנס לקבר
6/4/1999 1:8
נמרוד צפנת
jarvis@netvision.net.il
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
שפיות זמנית <?>
6/4/1999 1:36
דני <בת>
–
שפוט לשפיות,חי חיי דאגה,
מעולם לא הצלחתי לברוח.
כל דקה ודקה,
זו כבר לא הצגה,
לא נותר בי העז או הכח
בכיתי,צרחתי,התחננתי כל כך,
הכבל צרב, אך הלב לא נדם
יצור חי אני,ולא מלאך,
כן אדם אני,ממש אדם.
לפתע,בשעה מאוחרת, כשהכל עלטה,
הכבלים מתרפים לאיטם חרישית
ואז,לראשונה בחיי,ללא כל חרטה
ציפור אני-נפש חפשית…!
הבהרה:השיר נכתב לפני שעידן האינטרנט
פרץ בסערה אל ביתי…
–
מה-לי
6/4/1999 2:18
דיוניסוס
elds@netvision.net.il
–
היא היתה לי מלי. מה היה לי בך מלי ? לא ידעתי. מה-לי צחוקה של ילדה, מה-לי משובתה של נערה,
מה-לי חרונה של אם. למה לי מלי ? זכרון ידך הקרה נוגע, צחוקך עדיין פוצע, שוב מלמלם את שמך, מה לי בבוקר, מה לי בצהריים, מה לי עת ערב,
מלי עת ליל מעלעל שוב בפנייך, משתעל
יבשות, מכחכך גסותך, מתחלחל, מקלל
ולבסוף נדמה למדתי לקבל
– שגיתי בי לא בך מלי.
הריתי אותה מחדש באוטובוס הכחול אל ביתי. יילדתי זכרונותיי
בכוחה של מילה אחת ויחידה – מלי. כך פתאום. מה לי בה שוב ? באורות
החיוורים בחוץ שואל. היכן אני ? גם את זה לא אדע. חייכתי – בדם ותמרות עשן
ריאותיי השחורות למדתי לחייך כמוקיון, ולא עוד לפצוע פנימה עד אימה, בורח על נפשי
כי לא אדע, כאז. בלאט עט מהחשיכה הגעתי, אז כתבתי. אל חדרך אט פסעתי, וכל כך
רציתי, ליגוע בחלומי בך אלי, ולרשום רשמיי בך מה לי בך. מלי.
ואולי לא היו דברים מעולם, מלי. בראתי אותך יש מאין. מלי
הנישאת בקירבי – מה לי הפחד, מה לי החרדה, מה לי הכאב שאת מקורו נדמיתי לדעת אך לא
הכלתי ? והוא מצא לו תואנה במלי, שקק אליה כמוצא שלל, לבש דמות חדשה וכוזבת, וסופו
שנשאר בגדר כאב פולח, טורף, כפשוטו. ובשאר
דעת נותר רק להשמיד את הכאב הזה, את המה לי שבקירבי, בחינת: "די, הרף, אינני
יכול עוד לשאת אותך לכן אשמיד אותך, אצייר
אותך, אפסל אותך, אכתוב אותך, אאבן אותך, אהפכך לחפץ סתם, חסר חיים, קר, מת.
חפץ חיים הייתי.
התבודדתי לשאת חי והומה בקירבי את הכאב, את הסבל, את האכזבות שודאי עוד
ייקרו בדרכי. שהרי, המה לי הזאת והאחרת, לא נקריתי להן סתם, הן לא ניקרו אלי סתם,
אלא שאני ודומינו, ודומותינו, מתהום
נפשותינו פגענו בהן – מכוח אהבתנו החולה, השקיקה אל הבריא, הלעג המתריס, הלהג של
החיים, האכזריות הטבועה, הרוך, רוחב הלב, קינאה… הכל מהכל בכל – והן החזירו לנו
כמידתנו.
(חדי עין, ודאי יזהו בהתחלה השפעה של לוליטה של נבוקוב –
לא בורח מאחריות)
–
תגובה…
6/4/1999 2:50
דני <בת>
–
יקח לי זמן להעמיק
במה שכתבת,
ויתכן שלעולם לא אגיע,
אבל בהסתכלות
שטחית ראשונית,
על פני המים הסוערים של מילותך-
זה מדהים.
–
לא תמיד ברור לי
6/4/1999 15:55
אינדיגו
indi_go_blue@hotmail.com
–
אם זה אתה ששולט במלים או הן ששולטות בך
–
וטוב שכך, עשיתי מלאכתי נאמנה
6/4/1999 18:22
דיוניסוס
elds@netvision.net.il
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
בזאת לא הטלתי ספק לרגע
6/4/1999 18:32
אינדיגו
indi_go_blue@hotmail.com
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
ולי זה דוקא הזכיר את מאיה של שלום חנוך. ממש ממש
7/4/1999 1:9
מוזה
–
(הודעה ללא תוכן)
–
בשביל כל
6/4/1999 2:36
ROSE
–
בשביל הזמן שלקחת ממני
אני בורחת
כל הדברים ששיקרת לי
כל מה שהבנת
מה שגרמת לי לרצות
בשביל כל מה
ששיחקת
אני צורחת
כל הכאב הזה
שנבנה
חומות
של צער
מסביב לאושר מתיימר
כלואה
מצב של ייאוש שלא ניראה לעין
גלים של
שינאה
מאיימים לפרוץ דרך
החיוך
בשביל כל מה שנתת לי
אני ניזכרת
בשביל כל הרגעים ההם
צוחקת
בשביל כל האושר שלקחת ממני
אני עוזבת
כל מה שרציתי להיות
כל מה שנתת לי
מה שקיוויתי בסוף
ומה שנתת לי לקוות
רצה ממך למקום אחר
ונופלת
עוברת מסיוט לסיוט
יקיצה מעווטת
רצית אותי איתך
ואני
רציתי
ההפך
רצית אותי איתך
ואני
צוחקת
בשביל כל הדברים שעברנו
אני
הולכת
–
רוז…
6/4/1999 3:3
דני <בת>
–
רוז יקירתי.
אני קוראת את כל מה שאת כותבת,
ולא מגיבה,
מכיוון שעוצמת המילים שלך
הקטעים שלך,
מגמדת את מילותי שלי.
כה פשוט וכה עמוק.
כה חודר פנימה.
רציתי שתדעי.
–
6/4/1999 3:7
ofird
ofird@haaretz.co.il
–
מיומנה של נערה:
הכל התחיל מידיד
שלי, שאמר לי "אני אסדר לך פגישה עם חבר שלי, תאמיני לי את תודי לי".
בדיוק נפרדתי
מהחבר שלי אז הסכמתי.
אפילו שפגישות
עיוורות זה לא הקטע שלי, החלטתי ללכת על זה, מה שלא יהיה".
הידיד שלי נתן לי
מספר טלפון שלו, והתקשרתי. הוא נשמע נחמד. קבענו להיפגש
ליד מסעדה
איטלקית. התלבשתי, התאפרתי ויצאתי לדרך.
"אוי לא…
אני מקווה שזה לא הוא שמחכה שם". זה היה הוא. עכשיו אני יודעת למה אני שונאת
פגישות עיוורות.
נכנסנו למסעדה ובאי חשק מסוים הזמנו אוכל ודיברנו. יותר נכון, הוא דיבר,
ואני רק אמרתי
"כן, כן" כל הזמן. הוא מספר בדיחה ואני עושה את עצמי צוחקת. ומחמיאה לו.
"כמה שאתה
מצחיק". הוא ברקיע השביעי. איזה טיפש.
וואו! איזה מזל!
חברה שלי עוברת לידי. אחרי נשיקות וחיבוקים, הוא ניגש אליה ומציג את עצמו
בפניה. איזה בושה.
אני לא מאמינה.
הערב עבר איכשהוא.
ספרתי את השניות.
ישבנו באוטו שלו,
ליד הבית שלי.
"אפשר לנשק
אותך?" הוא שאל.
איזה תירץ אני
יכולה להמציא… "אני קצת חולה ולא כדאי שתידבק". "זה בסדר, אני
אקח את
הסיכון" משיב
הקרציה. טוב נו. אפשר.
הוא תחב את הלשון
שלו לפה שלי. תיכננתי כבר לעשות בובות וודו של הידיד שלי. הוא ישלם על זה.
פתאום אני מרגישה
את הידיים שלו על השדיים שלי. "היי, אל תגזים!" צעקתי עליו.
הוא התנצל ברבע שעה הבאה.
טיפש.
"אני חייבת ללכת עכשיו, ההורים שלי יהרגו אותי אם אני
לא אעלה" אמרתי.
"נוכל להיפגש
שוב?" הוא ירה משום מקום.
"כמובן
שכן" אמרתי "אני קצת עסוקה השבוע ולא יודעת מתי, אבל אני אשמח"…
אופיר.
–
פגישות עיוורות זה כמו סירופ נגד שיעול.
6/4/1999 15:35
המטורפת
–
לומדים לבלוע את זה.
אני חושבת שאנשים שיש להם בטחון עצמי נמוך כל כך,
מרוב שידגישו את זה כל הזמן, האנשים שחיים איתם, נפגשים
איתם ומכירים אותם
פשוט יאמינו בזה.
אם כל הזמן בן אדם יחשוב כמה הוא דפוק,, מגעיל ולא מושך
וגם יגיד את זה
בכל הזדמנות אפשרית, אנשים יתחילו להאמין לו, למרות שהם לא
חשבו ככה מההתחלה.
הנסיון שלך לתאר מה הצד השני חושב הוא מוטעה ומיותר, ולא
תמיד נכון.
יש אנשים שלא רודפים אחרי הכי יפה ואטרקטיבי.
מספיק לפעמים לגעת ביד ולהרגיש משהו.
–
לצערנו, לא כולן לומדות לבלוע את זה
6/4/1999 17:36
ג. בר-חם
–
(הודעה ללא תוכן)
–
ועדיין, למרות כל זה
6/4/1999 22:39
נמרוד צפנת
jarvis@netvision.net.il
–
כל הבנים, כל הבנות, כל הגברברים וכל הפרכות עדיין רודפים
אחת אחרי השני ולהיפך, או משהו כזה, ורק אנשיםמשונים אך אופטימיים, נשארים לבד,
עצובים, מתים בבית ריק עם חתול שרוצה לאכול, בלי כסף על התחת ועם שכר דירה לא
משולם. מזל שאני עדיין גר אצל אמא.
–
תגובה למטורפת
6/4/1999 23:29
לב שבור לרסיסים
–
אנשים
שבאים לפגישה עיוורת
ללא אמת פנימית
הרי נשארים עיוורים
הרי כשמדברים עם אדם לילה שלם בטלפון
כשבא הבוקר
וכול מה שרוצים לראות
זה את האריזה שלו
ועל כך אומר
מי שנגע בפנים עמוק
וחיפש מעבר לזה
לזאת אני קוראת
אי יכולת התמודדות עם אמת פנימית
אבל לא נאשים בנים נכון?
הם לא עשויים מחומרים שלנו
והיכולת ראיה שלהם מוגבלת
אוהבת אותך
לב שבור לרסיסים
–
אהבתי
7/4/1999 4:1
דיוניסוס
elds@netvision.net.il
–
בהנחה שהתגובה יאה לשני הצדדים
–
טוב, לא חשבתי שהדברים יהיו שונים
6/4/1999 23:31
ofird
ofird@haaretz.co.il
–
אנחנו, אלה עם הביטחון העצמי הנמוך, אנחנו אולי מעצבנים,
אבל אנחנו רואים את הנולד.
אופיר.
–
don't take me wrong
7/4/1999 1:44
המטורפת
–
פשוט לא.
–
עבור המטורפת
7/4/1999 11:23
ofird
ofird@haaretz.co.il
–
נו, אז איפה אנחנו עומדים?
מהמגירה לדיסק 