מחשבה..
12/5/1999 14:10
ROSE
–
לקחת אותי רחוק מכאן, לימדת אותי לעוף,,,ואיפה היית
כשנפלתי, איפה היית כשניכנסתי למבוך?
–
תגובה…
12/5/1999 14:44
–
הוא לקח אותך הרחק מכאן, לימד אותך לעוף…וכשנפלת והתהלכת
בתוך דרכים לא מוכרות זה היה הסימן שלו,לעזוב
–
למה אין לך כינוי?!
13/5/1999 0:15
נמרוד צפנת
jarvis@netvision.net.il
–
זה דוחה אותי. באמת, בא לי להקיא. זה כמו אנשים שמתקשרים
לרדיו ומבקשים להשאר בעילום שם. אם את/ה רוצה להביע את דעתך, אז תאמר/י
"קוראים לי שלומי/שולה" וזהו. כך אפשר להגיב לדברים שאת/ה כותב/ת. נמאס
לי. זוהי פחדנות מביקורת, זוהי השפלת כל אדם שכותב פה, בפורום, מפני שכך זה נותן
לך יתרון לא מוסרי עליו/ה. אז בבקשה, משהו, תו כלשהו במקלדת לצורך זיהוי, כי גם
אני יכול להשאר בלי שם, אבל יש לי את הכבוד העצמי לקבל ביקורת כמו בן אדם, ולא כמו
צל.
ארתור פינקלשטיין פחות מיסתורי (בצורה הרעה) ממך.
–
***********************************************************
מחפשת נשים גרושות למטרת סקר
12/5/1999 17:46
לידיה
tal_a@clalit.org.il
–
לכל הנשים הגרושות
עם או בלי ילדים, אשר חוות בעיות הן מהסוג האישי והן מהסוג המשפטי, אבקשכן ליצור
עמי קשר או לאי סי או לאיימיל למטרת סקר
בכל מיקרה אתן לא לבד!
–
*****************************************************************
אבא שלי הולך לאתרים של זונות
13/5/1999 3:23
דימדומים
–
אבא שלי הולך לאתרים של
זונות
ואני הולך לאתרים
פורנוגרפיים
והוא נשוי
ואני בתול
אז זה בסדר.
האמת הוארה
מכחול לוורוד
מזכר
אל הקבה
האמת היא עירומה
הכל נסלח ונכנס לזיכרון הקולקטיבי
של המחשב
–
**************************************************
13/5/1999 8:48
דני-בת
–
הרגשת בלבול.
יודעת-לא יודעת.
בטוחה .הרבה סימני שאלה.
מיליון ושתיים מחשבות רצות בראש,
למיליון ושלושה כיוונים שונים.
מעין ריק המכיל בתוכו מולקולות מרחפות של מחשבה.
אין שחור.אין לבן.הרבה אפור.
יאוש ותקווה.
צער ושמחה.
אור וחושך.
חלון מטושטש.
בשנייה אחת יודעת הכל,
ובאחרת-
בורה לחלוטין.
בלגן מעורבב נישא באוויר.
רגע אחד חשה טבעית,זורמת,
ובשני-
שקועה עמוק בסיד הצביעות.
מחפשת את האמת שלי.
חשבתי שמצאתי.
אך לא השכלתי לאחוז בה מספיק.
מישהו אמר לי פעם,
שבתקופה של
משבר,כשהכל קורס ומתערפל
האדם-הוא כמו גולם.
מדמה הוא שנחרב עליו עליו עולמו והמחנק סוגר מכל הכיוונים.
סוף העולם בשבילו.
אבל…
בטבע קיים משהו מעניין;
מה שנראה כקץ
לחיים,הוא בעצם שלב בתחילתם,
ומכל גולם,
יוצא-
פרפר…
–
*************************************************************************
מאות כדורים כחולים לא יעשו מה שכדור אחד אדום יכול÷
13/5/1999 11:7
להתחיל את המהפכה
–
(הודעה ללא תוכן)
–
*********************************************************************
לברוח
13/5/1999 13:18
ילדונת
yaldonnet_@newmail.net.il
–
או להישאר
במקום של תהום ידועה מראש
הרבה ידיים נשלחות אליי מלמטה
מושכות אותי
בהתחלה לא ניסיתי להיאבק
להכחיש
אבל
במקום של תהום ידועה מראש
זוג ידיים
אחד
שמשך את תשומת לבי
אותי
שליטף אותי
שאהב אותי
לדקה
אולי שתיים
במקום של תהום ידועה מראש
הזמן הולך לאיבוד
ומניין הימים מתבלבל
ושלושה שבועות בלעדייך
הם בעצם איתך
הם בעצם כאב
ואושר
וחיוך
ודמעה
ואת ואני
במקום של תהום ידועה מראש
–
***********************************************************************
שלום לכולם 🙂
13/5/1999 17:59
LoneStar
forgot_my_email@whichserverwasit.com
–
חזרתי מהכפור וכה חביב הוא לגלות דמויות נושנות מעבר קרוב
(רחוק?) ואפילו אנשים שהשתנו לעיניהם הם ולעינינו אנו ויפה שעה קודם וגומר.
–
ברוך השב 🙂
13/5/1999 23:13
ROSE
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
**************************************************************************
רסיסים של אור
13/5/1999 18:0
מור
–
המיטה הזוגית בחדר שלי
קיבלה אותנו לתוכה כמו ים
נשמה וגעשה
הטילה אותנו הנה והנה
הסערות סערו לתוכנו
הריחות השתוללו בטירוף
כאילו הם עצמם ישויות נפרדות
הכל היה כל כך יפה עדין ומרגש
– בבוקר –
קמתי ונותר ריח גופה על הכרית
והמים נרגעו
והגלים הקטנים ליטפו את פני לנחם
היא אולי היתה חלום
או אמיתית
אבל עד עכשיו היא לא התקשרה
חיזרי אלי יפתי…
–
*******************************************************************************
לופ מחשבתי עמוק.
13/5/1999 18:1
LoneStar
forgot_my_email@whichserverwasit.com
–
חושב, כותב, אומר חלק, אומר הכל, אומר יותר מדי, מצטער,
אומר יותר מדי, אומר הכל, אומר חלק, כותב, קורא, חושב. הולך למקום אחר. חושב יותר,
מתעמק, מתעמק יותר מדי, נכנס לתהום, נופל, שוכב, חושב, כותב, חוזר למקום חדש שכבר
הייתי בו ומגלה לראשונה. אומר, צועק. הולך, מחייך, חולם.
–
לופים מחשבתיים מתנגשים?
14/5/1999 15:10
ליתוספרה
iasap@hotmail.com
–
קראתי בעיניים. עצרתי. נשמתי עמוק. קראתי שוב. קראתי בלב.
קראתי בקול. נשמתי יותר. עצרתי.
קמתי מהר. חיפשתי נייר. כתבתי מילים שלא יכולתי לומר.
כתבתי הכל. כתבתי חלק. כתבתי מילים שלו היית קורא, היית בוכה.
לו יכולתי לומר את כל מה שאני כותבת. לצעוק מילים שפוגעות.
ללחוש מילים שנוגעות. להשמיע.
לו היית מצליח לקרוא בי מילים חרוטות. לשתוק.
לו היית.
–
שותק.
14/5/1999 16:3
LoneStar
forgot_my_email@which_server_was_it.com
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
************************************************************************
13/5/1999 18:8
LoneStar
forgot_my_email@which_server_was_it.com
–
"ישבנו
בחוץ בערך בחמש , אולי היה כבר שש… לא יודע… לא חשוב, בכל אופן, פתאום! הבן
אדם קם ואומר לי "שמע! אתה לא מאמין לי? חייבים להעביר מחשבה בינינו! זה
ישכנע אותך!" תופס את הסיגריה שלו, שואב את העשן פנימה וסוגר את הפה, נותן
לעשן לברוח בלי שזה מפריע לו שהוא יוצא מהאף בכלל ומסתכל עליי. מה אני יגיד לו?
אמרתי לו "טוב, יאללה! תתחיל אתה! תוכיח לי שזה באמת עובד החרא שלך".
בפנים, ככה עמוק, נורא רציתי שזה יקרה.
"הוא קם שוב, מתהלך בעצבנות, מרוכז בעצמו ואז הוא
מתיישב, שוב ואומר "אתה נשבע לא לספר על זה לאף אחד עד שאני יחליט?"
ולוקח עוד סיגריה. הנהנתי. אמרתי לו "אם זה באמת עובד, אני האמרגן
שלך!".
"הבן אדם מחייך, עוצם את העיניים ומתחיל לספור משלוש
עשרה לאפס, לאט ל א ט, בעשר החיוך שלו נעלם קצת, בשבע… בשבע –
אני כבר לא שומע אותו יותר… הוא מתחיל להעלם ושוקע לתוך עצמו, כמו תמיד… אבל
הפעם… פתאום אני שומע אותו בתוך הראש שלי ממשיך את הספירה שנעלמה בשלוש…
שניים… אחד… ופתאום נרדמתי.
"איך שאני מתעורר אני רואה אותו יושב בפינת החדר בלי
חולצה ומנגן בגיטרה. אני בא אליו, אומר לו "נו זה עבד?" הוא עוזב את הגיטרה ומסתכל עליי עצבני "לא
וזה שוב בגללך! תפסיק להרדם באמצע! אני חייב אותך ער אם אתה רוצה ללמוד! אתה
שומע!" ואיך שהוא צועק עליי את זה, הוא תופס לי את החולצה ודופק לי כזאת
סטירה שאת לא מאמינה!
"איך שאני מתחיל לשמוע שוב את העולם, אני גם פותח את
העיניים והוא יושב שם, לא גיטרה ולא נעליים, עם הסיגריה שלו ומחייך אליי. הסתכלתי
עליו מזועזע. הוא יודע שהוא מסוגל, אני יודע שהוא מסוגל ושנינו יודעים שהעולם
ששנינו מכירים הולך להשתנות עכשיו לגמרי בעזרתו. פתאום הוא אומר לי "לא רק
בעזרתי, עכשיו יש לפחות שניים כמונו!" קורץ לי והולך! פשוט קם והולך! ובאותו
רגע אני מבין את הקריצה שלו, מבין שגם אני יכול! מבין שהוא השאיר אצלי מתנה. הוא
נעלם מאז. זהו!". ספרתי עד עשר וקראתי לה בעדינות.
היא פתחה את העיניים לאט לאט, תפסה לי את היד ואמרה לי
"אתה לא תלך לי אחרי שתלמד אותי גם, נכון?".
–
************************************************************************************
שוב הכאב הזה.
13/5/1999 21:53
המטורפת
revital_z@hotmail.com
–
קרן חברה של קובי חבר של יוגב חבר של נלי חברה שלי בכתה
היום. בכתה כי קובי מת אתמול, קובי שלה, קובי שלנו-החברים, קובי הבן והאח והנכד,
קובי המפקד.
קובי מת אתמול בתאונת אימונים, והיום קברנו אותו, ואין
מספיק מילים, לא משנה באיזו שפה, שיכולים לתאר את מה שאני מרגישה עכשיו. קובי מת.
מת.
כל הזמן שואלים אותי:"רויטל, למה כל הסיפורים שלך כל
כך עצובים?", ואני רק חושבת על כל הכאב הזה בגלל שקובי מת, מכפילה את זה
בשמונה עשרה אלף חיילים שמתו עד היום בעת מילוי תפקידם ומגלה כמה עצב שורר בארץ
הקטנטונת הזו שכולם מכירים את כולם. ומהכאב הזה שאי אפשר להתרגל אליו אף פעם אני
כותבת ובוכה וחושבת איך אפשר לחיות כשכל הטובים מתים להם.
את הקטע הבא כתבתי לפני שלוש שנים, כשהייתי חיילת,
וחבר אחר נהרג בלבנון, ופתאום נראה לי מתאים להוסיף אותו.
לגעת באבן – רויטל.
והדלקתי נרות. לפתע נזכרתי שכבר שבועיים, אולי שלושה לא
הדלקתי. והיה לי עצוב. והדלקתי נרות, ועדיין היה עצוב. העיניים שלך ניבטו מן
הלהבות המרצדות. לפעמים, לרגעים ספורים-לחלום, לזמן קריאה בספר, לסתם התנתקות-אני
שוכחת. כאילו רגע עחד נהיה קל יותר, כאילו לשניה האבן הזו שרבצה בי פנימה נעלמת,
מקלה על משאה. רק לרגעים. ואז כל כך קשה לחזור משם. היום היה לי רגע כזה, קשה
לחזור. שוב לחוש את המשא הזה, שוב דמעות בעיניים. שוב להבין שיותר לא אראה אותך.
להבין שאתה מת.
כשמישהו שחלקת איתו חיים כמעט שלמים מת לך, נפערת תיהום
איומה בנשמה. ואתה פשוט יודע ששום דבר לא ימלא את אותה תיהום. היית כמו אח גדול,
תמיד יחד, חוגגים יחד חגים, ימי הולדת, ימים רגילים. לא מזמן היה פסח, החד הראשון
שלנו בלעדיך. וקשה. הצחוק שלך היה חסר, הפירושים המגוחכים שלך להגדה, הנוכחות שלך.
וכשאמא שלי הכינה כיסא לאליהו הנביא כל כך קיוויתי שאתה תיכנס במקומו עם החיוך
שהיה סימן ההיכר שלך, ותחבק ותלחש בשקט שאתה כאן והכל היה אי הבנה. שתהיה איתנו,
ולו רק ללילה אחד. ורע לי עכשיו.
ימים מוזרים.
הגוף רוצה לחלות. הנפש ממאנת. בבוקר הייתי מלאת מרץ, שמחה,
מאושרת, אבל חשתי משהו מתגנב. כאילו המרץ הזה הוא מעין נסיון מאבק בשקיעה. לא
מסוגלת להסביר. ובצהריים כבר הרגשתי רע. שרירים רפויים, עייפות אדירה, צמא
אינסופי. ראש יצוק עופרת. מקלחת קרה ושינה של אחה"צ לא אוששו אותי. וכל הזמן
היית שם, ולא הבנתי למה. בערב הסתכלתי על לוח השנה. מחר היית צריך להיות בן 22,
שומע אותי? 22!!. ואני כבר בת 19, וכל כך מתגעגעת. וכועסת, כועסת שלא נפרדנו כמו
שצריך, שלא הספקתי להגיד כמה אני אוהבת אותך, וכמה אבא ואמא שלך בוכים כל הזמן
וכמה הוגן שנלקחת מאיתנו בצורה שכזו.
שבוע הבא יום זיכרון לחללי צה"ל, שוב פעם לעמוד מול
ההורים שלך ואחותך, ושוב לא אדע מה לומר להם, יודעת שאין מילים לנחם. כי אין מילים
ואין נחמה. רק כאב גדול שמתפשט בגוף כמו סרטן.
בזמן האחרון אני מנהלת שיחות עם אלוהים על מה הייתי מוותרת
בשביל שתחזור, והייתי מוותרת על המון. שתדע.
לו היית פה, איש. לו היית פה.
אני.
–
טוב, קצת התרגשות, וקצת טעויות. תספגו.
13/5/1999 21:57
המטורפת
revital_z@hotmail.com
–
אחד ולא עחד.
לא הוגן שנלקחת. שכחתי את הלא.
–
מי באמת שם לב לזה
13/5/1999 22:4
ROSE
–
כשמרוכזים כל כך בקריאה, מרוכזים כמו שאני הייתי לפחות,
הטעויות זה הדבר האחרון ששמים לב אליו..
רציתי להגיד כמה נהנתי לקרא, אבל לבטה את הרגש הזה כהנאה
יהייה סילוף לא הוגן של המציאות..אולי עצבות, כניראה שקצת הזדהות…
–
14/5/1999 2:17
טורוס וקונוס
–
–
כ"כ רוצה
14/5/1999 3:23
גלילי
–
יושבת איתך כאן.עכשיו.
שומעת אותך, את הכאב, את הפחד, את כל הזיכרונות שעולים שוב
מחדש, כאילו הפיחו בהם שוב חיים, והכל כ"כ מוחשי בעינייך.
ואני רוצה לעשות אותך מאושרת. לא רוצה לראות את העצב הזה
שוב בעיניים. לא מגיע לך, אבל אני ממשיכה לומר לך שזה מה שיש.
זו המציאות שלך , וכמה שהיא ניראית לך נוראה גועלית ולא
פיירית – זה מה יש.
את יכולה להתרעם עד מחר, ולצעוק לשמיים ובחזרה, ועדיין.
ואני יכולה לשבת אצלך ולהקשיב, ולהדליק לך עוד סיגריה ולמזוג לך כוסית יין לבן
נוספת, ואני יכולה לבוא גם מחר ולחזור על הריטואל הזה שוב ושוב, וזה עדיין לא
יעלם.
ואני ממשיכה לומר לך: תשלימי עם זה.
ואת כועסת עלי. "אבל את לא מבינה, אני מתוסבכת עם
החיים האלה שלי. מה שעשו לי עשה אותי מי שאני"
ואני חוזרת ואומרת לך:"רויטל, את יכולה להיות מי שאת
רוצה להיות. וזה בהחלט ברמת ההחלטה שלך. את רק צריכה להשלים עם מה שיש לך. לא לחפש
אשמים.את לא תצאי מזה, רק תמצאי עוד תירוץ והתירוץ הזה רק יצדיק את התגובות שלך
שאת כ"כ רוצה לחוות.את רוצה להיות עצובה, תהיי עצובה ,אל אל תחפשי אשמים. ככה
לא תמצאי אושר ולא תהיי מועצמת. כך רק תלכי אחורה שני צעדים בכל פעם שאת הולכת אחד
קדימה.תני לעמצך להיות שם , כי ככה זה.זה המצב וזהו. בלי פרשנויות של למה זה קרה
דווקא לי,או מיני כאלו.זה הוא זה.עובדה. קבלי את זה.אל תתנגדי.זה לא יעביר את זה,
זה רק יצור את עצמו כל פעם מחדש.ילבה את האש הזו של רחמים,עצב והשאלה
הניצחית:למה?"
את אוהבת את השאלה הזו לא?
היא מספקת לך תירוץ נפלא למה שקורה לך. זו השאלה הכי קשה
שאפשר לשאול. כשילד שואל למה, ואנחנו אומרים לו ככה, הוא לא מבין. הוא רוצה תשובה
מוחשית.
וגם את רויטל, רוצה תשובות. אבל אין תשובות.
למה?
ככה.
אנחנו לא ילדים. אנחנו אמורים להבין שזה באמת מה שיש.
זה וזהו.
ואנחנו לא צריכים יותר.
יש לנו אחת את השניה.
וזה עולם ומלואו.
אז בואי נסתפק במה שיש לנו. חבל לבזבז אנרגיות על מה שאין.
ככה.
–
מהמגירה לדיסק 