התחלות
13/5/1999 22:2
ROSE
–
אם אי פעם היה משהו משמעותי יותר מהמצב הזה, כרגע, הוא
מתגמד לעומת המקרה, ואם אי פעם היתה מילה שמתיימרת להשתוות למישפטים שנאמרו אז,
המילה משתתקת , נעלמת עד שניגמרת, אם אי פעם היה מגע חושני כמו המגע ההוא, התשוקה
ממנו נעלמת והתאווה מתחדשת,,אם אי פעם היה לי זיכרון ממך…הוא ניקבר, כבר לא
זוכר,אתה, כבר לא זוכרת.
היתה לי פעם נפש, כפולה, מתחברת לתוכך, היתה לי פעם תחושה
של ביחד, לעולם, איתך.
היתה לי פעם,,היתה, נעלמת ומתרחקת ממני ועד הזריחה תעלם
כלא היתה.
חוויות שלעולם לא יושמו בהיכלי הזיכרון, וכתבים שלעולם לא
יראו אור, מחוץ למדפים.
היו שעות יפות
ימים
הכל היה
אחרת
בשבילי.
אם היתה, היה, היו…ההתחלות שלי.
–
לפעמים כל מה שצריך משפט אחד…
14/5/1999 14:29
LoneStar
forgot_my_email@which_server_was_it.com
–
"חוויות
שלעולם לא יושמו בהיכלי זכרון… מדפים"
משפט אחד. זה לפעמים כל מה שצריך כדי לחבר אותך לכל הטקסט.
זה כל כך זה!
–
**************************************************************************************
תהייה לשונית:
13/5/1999 22:15
נמרוד צפנת
jarvis@netvision.net.il
–
"אני
אספסוף גאה!" (כלומר ערס הומו…) נאמר בסטיקר של הליכוד.
האם צריך לומר ש"אני אספסוף גא" (כמו שאני חושב)
או ש"אני אספסוף גאה" (כמו שהאספסוף חושב)?
כי בפעם האחרונה שבדקתי, "גאה" זה ללשון נקבה
ולא לזכר.
–
תראה..זה לא שיש לי בגרות בלשון השנה או משהו
13/5/1999 23:13
ROSE
–
אבל נדמה לי שאומרים גאה 🙂
–
זה לא שאני מורה ללשון אבל
13/5/1999 23:16
אבודה
–
אומרים גאה, גיזרת השלמים כל אותיות השורש נמצאות ועכשיו
יש צילצול אין שיעורי בית 🙂
–
צפנת, לא פענחת נכונה
14/5/1999 0:29
אחד מיוחד
yormi@yahoo.com
–
צפנת היקר. הבדיקה שלך לא היתה טובה. "גאה" טוב
בדיוק כמו "גא". הראשון נפוץ יותר בעברית החדשה והשני בלשון חז"ל.
מסקנה – גם להיות סנוב מפולצן צריך לדעת.
בידידות רבה,
אחיך הצעיר
–
אני לא סנוב, אני אספסוף.
14/5/1999 1:22
נמרוד צפנת
jarvis@netvision.net.il
–
אבל בכל מקרה, ההגיון אומר לי שצריל לומר "גא".
אני לא ניסיתי להראות כמה שהליכודניקים הם טיפשים ובורים (הם עושים את זה טוב מאוד
גם בלעדי), אני בסך הכל תהיתי תהייה לשונית גרידא.
–
***********************************************************************************
לילות
14/5/1999 0:53
אחד מיוחד
yormi@yahoo.com
–
בלילה הנפש שלי משתגעת.
השקט מחלחל מעבר לסדק הצר שמתחת לדלת, מטפס לאט דרך הרווח
שבין השרוואל השחור והרגל הימנית, והופך בבת אחת לצפצוף ארוך ומעצבן באזני. בלילה
כזה אני מודה לממטרות בחוץ, לצריחת הבז, אפילו למעוף החרישי של התנשמת, שלא לדבר
על טלוויזיה צועקת עם דוד ויצטום בווליום של דיסקוטק או מריבה משפחתית אצל השכנים.
הכל יותר טוב מהשקט.
אבל רעשים של שמונה זה לא רעשים של תשע, ובעשר הילדים כבר
מזמן ישנים ובאחת עשרה וחצי ויצטום ובשתים עשרה מהדורה אחרונה ובסוף אפילו הממטרות
מפסיקות. כך, סתם. באמצע הלילה. ואני נשאר מבועת מול שדים שלא מחכים שניה אפילו
ומיד מגיחים מכל הפינות.
שדים, למי שלא מכיר, זה ענין אחר לגמרי ממה שאתם מתארים
לעצמכם. זה לא מפחידים כאלה שעושים "בההההה!!" או משהו שצובט אותך, או
רודף אחריך, כאשר אתה מתרוצץ בכל הבית, והוא מבקש לקצץ את ראשך או להדביק לך זנב.
זה לא גרמלינס אכזריים או חייזר ירקרק – הו, לא. כל אלה נעלמים מיד כשמדליקים את
האור והסדרן פותח את הדלת שמובילה אל המנהרה שבועטת אותך אל מחוץ לקניון.
שדים – אמיתיים! – זה ענין אחר לגמרי. איך לתאר…. למה הם
דומים? הם דומים…. דומים בעיקר לך. כן, לך עצמך. זה הדבר הכי נורא. הם דומים לך
והם חושבים כמוך – עקום – ויש להם את אותם הפחדים ואותן החרדות וחוסר הבטחון
העצמי. כן, זה ההוא שהתיישב אצלך בכיתה א' או ב' ומאז למעשה לא עזב מעולם. הם
דומים לך, ויש להם מבט של סימן שאלה בעיניים. "נו", הם אומרים,
"נו? מה יהיה איתך?". הם יודעים מתי לצאת, הו כן, ולך אין איפה להתחבא.
רבע לשתיים בלילה-בוקר ואתה מול כל השדים. אלהים יעזור לך. היה עוזר, אילו היית
מאמין בו, אבל אתה לא.
אז זה אתה והשדים, אתה והפחדים, והשיתוק, והבכי הכלוא שכבר
מתעפש לך בבטן מרוב יושן, וים של סימני שאלה, ממש מיטוזה עליזה של סימני שאלה,
מתרבים סביבך ושואלים: "נו?". נו!!!
– לא יודע, אני משיב, לא יודע עזבו אותי, אני אענה אחר
כך,אני אכין את זה למחר, אני אשים לך את זה בתא, אני אתן למישהו שימסור לך, אשלח
לך באי מייל, רק לא עכשיו.
לא עכשיו…
כמה קשה הלילה, כמה קשה. איך הבוקר מחליק לו תמיד, נמס
במרוצה של צחצוח השיניים והאוטובוס והעבודה ולעומתו הלילה… כל דקה נמרחת, כל
שניה כמו מתעקשת להישאר ואני נאבק פה בשדי המשתוללים, שקטים, מכאיבים, מנקרים אותי
שוב ושוב ושוב… "נו?….".
כל כך אבסורדי איך
האיש המבוגר שבי מתגעגע לילד הקטן שהיה, שסבל מביעותי לילה, שראה כלבים ענקיים
רודפים אחריו, אנשים עם מצנפות שנכנסים לו בשינה דרך החלון, חזיונות וסיוטים בכל
שני וחמישי – רק לא שדים, רק לא להיות מופקר כך לשקט. למה שהוא משמיע.
–
מצויין כ"כ
14/5/1999 3:53
גלילי
–
ואין לי משהו נוסף ממש חכם להגיד.
פשוט נורא נהניתי לקרוא.
אז אני מחמיאה.
ושותקת.
–
יכולתי להיות צינית
14/5/1999 4:4
המטורפת
revital_z@hotmail.com
–
ולהגיד לך לקחת שני ואליומים והופה למיטה.
אבל אני לא.
רק להגיד לך שהשקט הזה מפריע גם לי, פשוט צריך ללמוד
להתמודד איתו. אני למשל, ישנה עם רדיו או טלויזיה, והם לא מבריחים את השדים שלי,
הם רק מנטרלים אותם טיפה. לי יש שדים משלי שעושים לי טירונות כל פעם שקורה משהו רע
או טוב, או סתם קורה.
והם יושבי לי על הצוואר וצורחים לי באוזן.
לומדים לחיות איתם או שמתעקשים להבריח אותם. אפשר באהבה,
ואפשר בטיולים ליליים, ואפשר בשיחה טובה עם חברה.
אפשר גם עם שני ואליומים, אבל הרי החלטתי לא להיות צינית.
לילה טוב לך איש.
באמת.
–
גם לילותי כאלה. בדיוק.
14/5/1999 6:7
אינדיגו
indi_go_blue@hotmail.com
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
נפלא
14/5/1999 15:21
LoneStar
forgot_my_email@which_server_was_it.com
–
ולא שאני מבזבז סופרלטיבים לריק. באמת אהבתי!
קיפ און.
–
דומה אבל הפוך.
14/5/1999 16:7
ליתוספרה
iasap@hotmail.com
–
ואצלי הסיוטים באים ביום, בין חיוכים של אנשים לדיבורים
ברדיו
והשדים מתגלים אלי באור.
והשקט של הלילה או של השממות שאליהן אני בורחת מגרשים
אותם, ומביאים את המחשבות הנכונות, והתשובות הנכונות לשאלות שאין להן תשובות, של
הנה את כאן עכשיו, אז תחליטי לאן את הולכת הלאה, ומה את עושה עם עצמך, והנה
התשובות בראש שלך, אז אל תעמידי פנים שאת לא יודעת.
כנראה שאתה אחד ומיוחד, איש של יום ואור ועיר וקיץ, ובלילה
תדליק את האור, תישן עם אישה, תזמזם לך שיר ערש,
ואני ליתוספרה אחת, של לילה וחושך ושממה וקור, מכבה את
האור מתעטפת בחושך שיסתיר אותי מהשדים.
–
********************************************************************************
o.k. computer
14/5/1999 10:34
החרדון
–
סבתא שלי הייתה אומרת בשפת אימה:
"אל תנסי להבין חמור כבול".
לא הבנתי כלום, איך אתון קשור לבול?
אולי מוטב שאזכיר שלמדתי לחשוב רק בגיל 10.
אבל היום לראשונה, הצלחתי לחבר מילה ועוד אחת למילה ועוד
שניה למשפט.
למה זה שווה, לא יודע, ממילא אפ-חד לא + קורא.
הטיה: העירו, הוארתי, עורערתי, הערתי, גירשתי וכבשתי.
האשוב לשאוב אזוב כתיבתי?
יש אנשים שנמצאים במשבר כתיבה, או מחסום יצירה,
או תקועים עם אותו ראש ממשלה, או סתם סובלים מהדחקת
יציקות (או שזו תוצאה?).
ומה איתי? ומה שלומי?
המבין יבין.
דמוי אדם פולט דו-תחמוצת הפחמן,
תקוע מול מסך המחשב שלו.
חשבתי שאולי בעזרת חינוך טוב ומכות חשמליות הוא,
ינותק לסירוגין ממחשבו.
יתרומם ממקום מרבצו.
יזקוף גפיו, יצעד
לבדו.
יחייך ויזרח מניצחונו.
שקיעה.
אנדרואיד יחיד בביתנו יונק שעות פיקסלי מחשבו.
בולע כל שביב מידע ונשאר רעב.
ניסיתי, באמת, לגמול אותו.
הייתי נחמד, עצוב, כועס, אדיש וכלום הבוהה ממשיך.
הפעלתי לחץ נפשי-נגדי אבל כלום.
גם בעטתי והוספתי חבטות מעוגנות בחוק והוא – בשלו.
מה אני למד שאנדרואיד זה פגום (מאמא אני מבין,
לא עשית כלום אבל תמיד טוב להזכירך, מאמא תודה).
אז אני לא כותב, שזו בוודאות מטרתו של הרובוט
והתוצאה, אמצעי לדיכויי ואולי
בכלל סתירה.
סטירה גם לך.
–
מצטער על הזמן שלקח לי להגיב
16/5/1999 20:36
הזבוב
hazvuv@walla.co.il
–
אבל בחירות בפתח, ואני לא מתכוון לאכול לעצמי את המצפון על
חוסר עשיה כמו בבחירות שעברו.
אז ככה:
* טוב, כמו תמיד אין כמו רדיוהד, לפחות לשנות התשעים, אז
השם יוצר חיבה אוטומטית, מצידי כמובן, לסיפור, וזה טוב.
* "אזוב כתיבתי"- חזק
* ההתחלה מצויינת, תופסת בביצים, אבל זה מתחיל להידרדר קצת
לקראת הסוף, יכול להיות שפשוט לא הבנתי את הקטע עם האנדרואיד, אבל גם מבחינה
לשונית זה לא מקיים את הבטחות ההתחלה.
מה שכן, תמיד טוב לשמוע מאנשים שחשבת שהלכו לבלי שוב,
ולראות שכישרון, להבדיל מילדים, לא עוזב את הבית.
?TELL ME WHY
I DONT LIKE MONDAYS
–
*****************************************************************************************************
לשם שינוי, לא טור פוליטי
14/5/1999 10:50
הבלתי בעליל
–
קראתי אתמול (אני ממקדימי המדורים) שביבי אוהב מוזיקת
טראנס ורואה MTV כל
בוקר. שימו לב: אפילו נתניהו יותר cool
ממני.
***
"אף פעם לא הייתי חלק מה-Pepsi Generation," אמרה
נערה מלנכולית בתוכנית שראיתי בערוץ שמונה. אני כל כך מזדהה איתה. לפני כמה ימים
הייתי אצל חברה-הכי-טובה שלי בבית, שכבנו מחובקים על המיטה (אל תתרגשו, אני הומו)
ופתאום אמרתי: הלוואי שהייתי נולד בשנות השישים. אני כל כך לא שייך לכאן."
"אני לא חושבת שזה היה עוזר לנו," היא השיבה,
"אם היינו נולדים בסיקסטיז בטח היינו מתגעגעים לשנות העשרים. אנחנו נשמות
זקנות."
אם הייתי שומע מישהו אחר פולט את המסה הסנטימנטלית הזאת,
בודאי הייתי מלגלג, ובאופן לא מודע אני באמת שייך למיזנטרופים ששונאים אנשים
נוסטלגים, אבל זאת הייתה החברה הכי טובה שלי, והיינו מחובקים, וזה נשמע כל כך
נכון, לעזאזל.
תמיד הייתי מאלה שחיכו לאביר על הסוס הלבן, ולא התפשרו על
פחות. עכשיו אני מוכן להתפשר וללכת עם סתם סוס. אני שוב מתאהב, וזה שוב בסטרייט,
רק שהפעם במקום שזה ידכא אותי אני מוצף שמחה. הפעם, יש לי הרגשה, זאת באמת אהבה.
החברה הכי טובה שלי מגיבה: "למה אתה עושה את זה
לעצמך?"
אז קודם כל, אני לא עושה את זה לעצמי, זה הוא עושה את זה
לי. דבר שני, הפעם אני נהנה, אז מה הטענות? ודבר שלישי, תפסיקי להיות צודקת.
וכעת לפואנטה: בקרוב תסתיים שנת הלימודים תשנ"ט, שי
(הסטרייט) יילך לצבא ואני דחיתי גיוס. אני הולך לשלוח לו מכתב קיטשי והרסני, אבל
לפני שאני עושה דבר כזה אני צריך לטהר את עצמי רגשית (קתרזיס וכו'). הייתי עושה את
זה בIOL הישן
(ה-BBS), ועכשיו
אני עושה את זה כאן. אולי תגידו שלדברים שלי אין ערך ספרותי גבוה, אבל אז אני אשאל
מה חדש.
–
****************************************************************************************************
הגיגי עץ
14/5/1999 15:51
אחד מיוחד
ok4sure@yahoo.com
–
אני גר בקומה שניה, שזה לא יותר גבוה מאנשים רבים בקומות
גבוהות יותר, אבל זה באופן מוחלט גבוה יותר מאנשי הקומה הראשונה, וזו בהחלט נחמה
משביעת רצון לאדם אופטימי ומאמין.
החלון הקדמי של הסלון שלי משקיף לתוך החלונות של הבית
שממול, וזה קצת מביך, קצת פולשני מדי, עם כל הסקרנות והמשיכה להצצה. לעומתו, החלון
האחורי – וגם זה של חדר השינה – חסומים בנופה המוריק של צמרת עץ פקאנים, עמוסת
עלווה עשירה ומשובצת בפקאנים שנשארו בתוך ההלקטים. אתם מכירים, אלה שלא רצו לרדת
בחורף ועכשיו הם נזכרים ורוצים, אבל כבר מאוחר מדי, אז הם רק מנידים בראשם עם כל
רוח. קצת כמו ילדים אוטיסטים וקצת כמו הזקנים שתמיד יושבים בתחנה המרכזית של קרית
גת, ליד הקפה של התוניסאים, למי שעצר שם פעם עם האוטובוס, או התכנס שם לפני מילואים
או למי שממש נסחף והלך לגור שם.
צמרת של עץ זה לא משהו שאתה אמור לראות בגובה העיניים. על
עץ – כמו על אל – אמורים להסתכל מלמטה, לחוות את הרגשת הקטנות של ההומו סאפיינס
הגאוותן בדרך כלל, מול העוצמה הפראית עצורת הכוח של הטבע, שבשתיקה ובהתמדה גדלה
יותר ממנו, ייצרה חיים יותר ממנו ונתנה חמצן וצל בזמן שהוא מילא את העולם בדם,
סבל, קרינה רדיואקטיבית וזיהום.
לטפס על צמרת של עץ זה אתגר. זה כף של ניצחון ילדות, זה
עולם שלם שנברא לך פתאום, בין הענפים, מעל כולם, בשקט וביופי של כל מה שרק לפני
רגע היה יומיומי ופשוט. זה לא אמור להיות משהו שרק אם תפתח את החלון ותושיט רגל
בזהירות כבר תהיה שם. אני מוצא את עצמי נבוך, כמעט מתנצל, להיות באותו הגובה של
העץ הגדול, לא מסוגל לעמוד מול היופי ולא להסתכל, לא לנעוץ עיניים ולאכול בהן ממש
את כל המראה כולו, לנגוס בו. אילו הייתי מציץ לאחותי במקלחת – אחותי, שהיתה הכי
יפה בשכונה ובתיכון ובבסיס ובחוג לכלכלה, ובמשרד רואי החשבון – כך בוודאי הייתי
מסתכל, כך הייתי קורע את עיניי. אני יכול לכתוב דברים מטורפים כאלה כי לא עשיתי את
זה, אבל את פלישתי על צמרתו-ערוותו של העץ איני יכול להכחיש. כבר מזמן התמכרתי,
חדלתי להיות אני עצמי; האדם המנומס שקורא ספרים ומביע דעות, ואני ניתר ממקומי לכל
נקישה טרורה של נקר סורי, לכל ציוץ צורמן של הזדווגות דרורים, לתקתוקי התפקעות
ההלקטים באביב ולאיוושת הרוחות העזות בחורף, המשברות את הענפים העדינים, העירומים,
החשופים.
אני נבוך והעץ נבוך, ושנינו, שכנים כפויים, גרים יחדיו
בצפיפות הזו, ואני רואה לו הכל. למזלו, אין לי למי לספר, כי את מי מעניינים חיים
פרטיים של עץ פקאן? למזלי, הטמבל לא יכול לדבר, כי מה ש ה ו א רואה דרך החלון שלי…. !
–
אף פעם לא חשבתי על עצים בצורה כזו
14/5/1999 16:8
המטורפת
revital_z@hotmail.com
–
ולי יש עצים בחלון, וכל מה שחשבתי זה שאיזה יופי שיש לי
ירוק בחלון, וציפורים מצייצות, וככה בתוך העיר הסואנת עם האוטובוסים והסירנות, אני
יכולה לפעמים להכין כוס קפה, להדליק לי סיגריה, לשבת מול החלון באמצע הלילה ולהביט
על העלים שלו והענפים, ויש אור חלש של ירח ופנסי רחוב, ואנשים לא תמיד עוצרים
להתלהב מפאר היצירה הזו שקוראים לה עץ.
אבל אני כן.
וזה נחמד, נחמד מאוד.
כשיהיה לי בית רחוק רחוק, יהיו לי עצים, ולכל עץ יהיה את
הסיפור שלו. כי ככה אני, אוהבת סיפורים.
–
כותב נפלא. כל הכבוד. נעים שאתה פה.
14/5/1999 16:17
ליתוספרה
iasap@hotmail.com
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
פשוט טוב.
14/5/1999 16:17
LoneStar
forgot_my_email@which_server_was_it.com
–
תן לנו עוד!
קנית לך מעריץ, אחד.
(תזהר שההצלחה לא תעלה לך לראש, רק, תשאיר את זה בדיוק ככה
– בגובה העיניים של קומה שניה מול העץ!)
🙂
–
אל תצ'עק עלי
14/5/1999 19:28
עוגי
–
בונא
מה קרה ?
תזהר פעם הבא כן
מבין ?
וואלה שאני לא יצייר לך פה איזה כיבשה!
תזהר אמרתי !
פעם הבא שאני קולט אותך בתזזית הימנית שלי
אני תוקע לך קודקולד בתחת !
הבנת ?
וולאק העלת לי את העצבים
יש לך מזל
שליתוספרה פה
אחרת הייתי קושר לך את הזין לעמוד ופורט עליו
נעימה של נועמי שמר
מקווה שהבנת ת'ראש שלי
אההה… כפרה
–
אבל מה אני עשיתי?
14/5/1999 20:38
ליתוספרה
iasap@hotmail.com
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
*************************************************************************************
גירוש II
14/5/1999 17:4
אינדיגו
indi_go_blue@hotmail.com
–
הייתי הכלב בעל שלושת הראשים
השומר שנתך
בפינה קטנה מאחורי השמיים
שם עריסתך
לעתים כשניגנתי בנבל
נעורתי פתאום
עץ אחד עדיין עומד שם
קורא לטעום.
–
מזכיר לי
14/5/1999 23:54
אודין
guytag@isdn.net.il
–
GOD is a D.j ?
4/11/1998 23:13
מרVIN
nivoren@hotmail.com
שילחתי את כלבי
להביא לי, את טרפי.
הנשר כמו נפקד
ברח אל מעבר להר
סחב לי אותך
מפרפרת בטרפו.
שלחתי את חברתי הרוח
מרסקת העצים
מעלה עננים, בדרכה.
ואני האל הגדול
הרמתי גלים
באדמה החומה
באצבע מוארת בשחור
שליחתי ברקים ומילים.
התפתלתי וצווחתי
התפללתי לאבותיי,
האלים הלבנים.
ובעוד אני מכווץ הרים ושאלים
בוערת בי התשוקה ללבך
הכוח היחיד שמניע
את רצוני האפל.
כלבי חזרו
והשמש בפיהם.
עטופה בענן כתום
רותחת, ממיסה את שיניהם.
וכשזאת כבתה
סער העולם
ובי לא הייתה התשובה.
כשחזרתי לטירתי התמירה
ישבתי לחקות לך
סומא באפלה
עד שזקנתי
ומתי.
ג.ת.
–
תענוג להיזכר.
15/5/1999 0:41
הממ"א
–
אבל גם מסוכן, לא?
–
מהמגירה לדיסק 