בעיה שלך
14/5/1999 17:40
ROSE
–
את לא מבינה..אני..אני אוהב אותך, עדיין, נורא
חבל,לחשתי לו עם חיוך ערמומי בעודי מביטה בעיניו המאיימות
לדמוע כל רגע, חבל זרקתי לו בשנית הפעם בקול רם וברור יותר.
מה חבל? את שפויה..?
טוב ששאלת באמת, מה אתה חושב? אני שפויה? אני
נורמאלית…אתה יודע,,אתה אמור לדעת,,עוברות מחשבות מחשבות בראשי, כבר מתוכנן נאום
על גבי עשרות עמודים וכל אותן מילים שאני רוצה להגיד, ומכל אותם מישפטים יוצאת
משפתי מילה יחידה.
לא
אני אומרת לו ברצינות גמורה ולפתע מתחילה לצחוק בעודו יושב
מולי, אני מביטה בו על הספה, מתפתל, מחפש את המילים, משתגע
אני מכחכחת בגרוני, אומרת סליחה, ומסתירה עם ידי חיוך קטן
שלא יכל להתאפק מלפרוץ אחוצא, מביטה בו , מביט בי , מעבירה רגל , מיישרת מספר
קמטים בחולצה ומיישרת מבט לעברו, מבחינה בו ממלמל לעצמו..
טוב, אמרתי בנימה עייפה וחסרת עיניין, סיימת, או ש..אני
מתכוונת, אתה תשאר פה לעוד הרבה זמן?..
אני לא יודע..הוא אומר לי מביט אליי מבט מהוסס ועובר לבהות
בספה, היו ימים שבהם אני הייתי יותר מעניינת מהספה, נו טוב..
אז כשתדע תודיע
לי,,מתאים לך? אמרתי ואני בניגוד לו הבטתי בו ישירות(הכדור אצל רוזי) , פוקחת
עיניים , והוא מביט בי בחזרה(האויב מבצע תרגיל התחמקות), מנסה להתעמת עם המבט
ומסית את מבטו ממני תוך דקה קצרה,(שתי נקודות רוזי, מהלך מוצלח, והיא לוקחת את
המשחק בריצה).
לא מבין אותך אישה..תהרגי אותי אנ'לא מב
אל תציע הצעות שבוודאי תתחרט עליהן אחר כך, אמרתי לו
משועשעת, לא מבינה אפילו ממה.
את לא קולטת שאני מנסה?!
אני קולטת ,,אני קולטת אותך אדוני, מרחוק.
אני לא מבינה מה ציפית ממני? אני אחזור לזרועותיך בריצה?
שאני אבכה ואבקש סליחה? אחרי הכל הסליחה פה זה התפקיד שלך אני לא דפקתי את המזכי..
בחייך רוזי!, הוא צועק לפתע מעביר בי צמרמורת
אף אחד לא אוהב לשמוע את האמת..לחשתי לו בציניות,עדיין
מחייכת ותוהה מתי כל זה ייגמר, סינפיילד מתחיל בעוד מספר דקות…מחייכת לעצמי כאשר
אני קולטת לבסוף שהבגידה שלו לא יכלה לבוא
בזמן טוב יותר, חיכיתי שזה ייגמר, ועכשיו זה ניגמר, אחת אפס לטובתי, הכדור במיגרש
שלי ואני מחזיקה אותו מעל לראשי מגחחכת מרגישה כמו ילדה קטנה,,לא תשיג אותי
אני יכולה לראות את ההבעה המבולבלת על פניו, ואת הריכוז
בעיניו כאשר הוא בוודאי מנסה להבין מה עובר עליי היום, בשבילו אני בהחלט לא מתנהגת
כרגיל,,ובשביל מהלך המשחק, הכל הולך חלק, מבחינתי.
רוזי, הוא אומר לי קולו רועד, מביט בי ודימעותיו חוצות את
לחיו, רוזי אני עדיין אוהב אותך..את יודעת
ברור שאני יודעת..לחדתי לו
ולאחר מכן, דקה לפני שהכל מסתיים,אני שומעת את עצמי לוחשת
לו.
בעיה שלך
–
שיטת הניקוד לא תמיד עובדת
14/5/1999 18:21
המטורפת
revital_z@hotmail.com
–
לטובתינו, רוזי, שתדעי לך.
באותו רגע לחשוב ש"הנה קיבלתי עוד נקודה לטובתי"
לא תהפוך אותנו למאושרות יותר.
באותו רגע זה סבבה, ידינו על העליונה וכו' וכו' וכו'.
אבל אחר כך, שהולכים לישון לבד, הנקודות האלה לא מחממות
אותנו בלילה, ומלטפות אותנו ולוחשות לנו לאוזן מילים של אהבה ואין אינטימיות, יש
רק לבד, עם עוד פרק של סיינפלד, ושדים שכאלה, ומחשבות על למה הוא בגד בי, וכן, זו
באמת בעיה שלו.
הדפאקט לא נמצא אצלנו, ואולי כן. אולי אנחנו חושבות מידי,
מנתחות מידי סיטואציות שקורות לנו. תני לעצמך לזרום, התשובות שאת רוצה לקבל לא
תמיד יעשו אותך לשלמה. הייתי שם, וזה כואב. הוא לא חושב עליי כבר, הוא לא רוצה
אותי, הוא ממשיך בשלו.
אם היה אוהב לא היה בוגד. נקודה. אנחנו פשוט לא עשויים
מאותם חומרים, אנחנו חושבות אחרת, אנחנו ככה.
יש שני פסי יצור, רוזי, שלנו ושלהם. לפעמים מודלים
מסויימים יוצאים עם פגם מסויים, לפעמים הם בוגדים, לפעמים הם לא רגישים אלינו
וחסרי אמפטיה לחלוטין, לפעמים יום אחד הם מפסיקים לאהוב ומותירים אותנו עם לילות
חסרי שינה מול קופסא ואנשים שלא פגשנו לעולם בעלי סולידריות שדווקא לא מצאנו אצל
אלה הקרובים אלינו באמת. וזה כואב ומפריע, אני יודעת.
שולחת לך חיבוק חזק ומרגיע ורוצה להגיד לך שיום אחד יהיה
טוב יותר, ונמצא אהבה שתעצים ותפרה ותחזק אותנו, אומרת לך את זה ומנסה בעצם לשכנע
את עצמי.
רויטל.
–
לא תמיד,,לא
14/5/1999 18:38
ROSE
–
אולי לפעמים, אולי לעולם לא, אולי זאת רק צורת
התבטאות…רויטל, תודה.
אולי כל מה שנישאר לנו אחרי הפרידה זאת תחושת הניצחון, וכל
מה שנישאר לקבל זה את הכוח וכל מה שנישאר לעשות זה להתעלם,,
כל אחד מוצא אהבה בסוף
כך אומרים…ואני אעז להיות אופטימית הפעם ואולי להאמין,
גם את יקירתי.
–
תעזי, חופשי תעזי……
14/5/1999 18:47
המטורפת
revital_z@hotmail.com
–
להיות אופטימית זה חשוב, נותן לנו פרספקטיבה שונה על
החיים, לחפש טוב בכל רע וכל הבולשיט הזה.
לפעמים זה עוזר, את יודעת? להסתכל על דברים כמו שהם, לא
לאבד פרופורציות, להבין שבגידה זה לא בגללך זה בגללו, להבין שאת עושה הכל, מביאה
כל מה שאת יכולה, להבין שהוא הדפאקט והוא יצא קקה מכל העניין, וחבל לי עלייך, על
כל הכאב והעצב הזה שהוא מותיר אחריו, כי זה קשה.
אני מאוד אוהבת את מה שאת כותבת, כבר אמרתי? לפעמים אני
קוראת אותך ואומרת יואו, היא כל כך דומה לי, והיא מתארת סיטואציות שהייתי בהן, ויש
לה הבנות דומות לשלי. תכתבי יותר, את יכולה גם להיסחף ולנסות לאי מייל או לאיי סי.
–
אולי
14/5/1999 21:22
ROSE
–
אני אעז להיסחף יום אחד מי יודע , אני חושבת שאת מבינה אותי טוב..מאוד טוב,
ואני אפילו לא יודעת למה מוזר לא?
–
תדברי איתי, טוב?
14/5/1999 21:31
המטורפת
revital_z@hotmail.com
–
תכתבי לאי מייל, לאיי סי או איך שבא לך.
זה לא מוזר, זה קורה.
–
אני צריכה
14/5/1999 21:36
ROSE
–
מספר איסיקיו אם
כך 🙂
–
E MAIL גם
יספיק, אם לא בא לך על DOWNLOAD עכשיו
(-;
14/5/1999 21:52
המטורפת
revital_z@hotmail.com
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
המשימה בוצעה 🙂
14/5/1999 22:12
ROSE
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
המילים האלו
16/5/1999 10:46
גלילי
–
מוכרות לי מאיפשהו….
מעצים?
הדפאקט לא נמצא אצלינו, ואולי כן?
את בדרך הנכונה רויטלוש.
וכן. הדפאקט כן נמצא אצלינו , אלא אצל מי?
בואי לא נחפש אשמים, ונתמקד בנו.
שם טמון הכוח ושם נמצאות כל התשובות.
וגם אם נצטרך לישון לבד, וגם אם נוותר על הלהיות צודקות –
אם בתוך תוכינו אנחנו יודעות שזה נכון – אז מה זה משנה בעצם. אנחנו עם עצמינו.
תמיד.
אפשר להוסיף לזה דקורציות וייפיופים, העיקר ששם יהיה שלם.
–
*********************************************************************************
מי לקח אותו לעזאזל לחנות נעליים ?
14/5/1999 19:21
יגוע -או הפוך עוגי
–
הוא אף פעם לא היה יפה מדיי
וגם השם שלו היה דיי מגעיל
אבל תמיד בדרך קסם הוא הצליח לכבוש אותן בקיסמו
הוא תמיד היה מסרק אחורה את שערו הכתום
והוא היה מזיין מעריצות בטרוף
אבל התקשורת שתקה.
כן ככה זה שאתה מנהיג דעות
יוצא לך לזיין המון מעריצות
–
אל ת'צעק עלי
14/5/1999 19:31
עוגי
–
(הודעה ללא תוכן)
–
במצפה רמון אין אף חנות נעליים אולי אחת.
15/5/1999 10:10
אביקם
–
סדר העדיפויות של הממשלה אינו כולל את צריכת הנעליים בנגב.
אולי צריך מין חנות נעליים נידת כזו שתעבור בכל הארץ.
או אולי האינטרנט הוא הפתרון של מקומות קטנים. האם יש
קטלוג כזה של נעליים שאפשר לקבל בבית. זה רעיון.
אבל שיהיה אפשר להחזיר.
מה עוד אפשר לייסד באינטרנט לאחר שיש כבר סופרמרקט.
וDVD ודיסקים
אז למה לא נעליים.
–
*********************************************************************************
על ריצה
14/5/1999 23:23
אחד מיוחד
ok4sure@yahoo.com
–
לקראת השקיעה אני יוצא לרוץ. מנצל בערמומיות את לאותו של
היום, שהשקיע מאמץ רציף בחימום והתשת בריות וחיות, אבל גם את חוסר מוכנותו של
הלילה, שבשלב זה נמצא עדיין בשלבי התארגנות. אין אחד שממהר עכשיו: הכלבים מתהלכים
באפיפות על הדשאים, העורבים והבזים מאטים את הרונדלים, הרוח מנשבת בעדינות, מביאה
אל המדבר ריח רחוק של ים, שלווה יורדת ואני יוצא לרוץ.
האריות רצים לאט. מזנקים מהר אבל רצים לאט. כשהייתי ילד לא
הייתי מודע לעובדה – או לאמונה – הזו, אבל רגליים קצרות וחוסר קואורדינציה הביאו
אותי כמעט תמיד למקום האחד-אחרי- אחרון בריצות בשיעורי ספורט, ברווח של מאתיים מטר
בערך. כיום אני היחיד מהכיתה שלי שעוד רץ, שרץ בכלל. במסדרון הצר שבין האור לחושך
אני משתחל ויוצא אל הריצה שלי, לא ממהר לשום מקום, משתלב בשעה ובזמן, והמדבר מחבק
אותי. השמש השוקעת מאחורי האיקליפטוסים מציירת את הענפים שלהם כאילו היו פיליגראן
של עלה ענקי, מצוייר בשחור וזהוב, הצבעים סביבי הולכים ומתרככים, ההרים הרחוקים
המזרח נצבעים בכחול, והרגלים שלי מטופפות על הכורכר בקווצ'ים קצובים וקבועים. אני
לבדי עדיין רץ, כן. תמיד יש לאן.
קצת-לפני קורה מה שקורה תמיד קצת לפני. כן, מה שאתם
חושבים. אי אפשר לעצור את זה, ובין אם אתה שמח שאתה נמצא איפה שאתה נמצא ובין אם
לא, אתה שם וזה קורה לך, וזה גדול וחזק ממך.
הישורת האחרונה היא בעליה, גם כן כמו תמיד, ואני מותיר
מאחורי את הכדור העגול האדום ועולה מזרחה, מתנשף ומקטין צעדים. מעבר לאופק ההולך
ומתרחב, הולך וגדל, מופיעים שמיים כחולים עמוקים והמבט ננעץ בהם ושוקע, שוקע…
איפה בדיוק בגוף מתחילה ההרגשה הזו, באיזה איבר – קשה לי לומר, אבל בתוך שניות
מספר, במאמץ לא גדול, ובצירוף כמה מילות שכנוע פנימיות, זה מתחיל. הרגליים נהיות
קלות, האגרופים משתחרים מקמיצתם. הכתפיים מתרפות ואפילו הפנים לובשים מין חיוך קצת
אוילי. עם כל צעד אני פחות ופחות פה, יותר ויותר בתוך השמים, כמו ממשיך את העלייה
בכבש דמיוני אל תוך האופק הכחול ממש.
ואז הגוף שלי עוזב אותי. לא, אין פה טעות בניסוח; זה הוא
שעוזב אותי, מניח לי. קל כמו איילה, יפה וחתיך כמו היפיוף ההוא מי"א 2,
אופטימי ועז-רוח בבת אחת, אני יוצא לחופשי. משתחרר. קל… קל… פורש ידיי לרוח
המצטננת, נושם את האוויר המתוק, מסתכל על הנוף היפה למטה, כתמי ירוק על חום מתכהה,
ונהנה מהרגע עד תומו, עד גמירתו המלאה.
בשלב הזה, אני תמיד מזכיר לעצמי לפתוח מצנח ולכוון היטב את
אתר הנחיתה, שלא להתרסק.
–
מממממממ…….
15/5/1999 3:42
המטורפת
revital_z@hotmail.com
–
עושה לי חשק לבוא, להיות שם בהרים, עם האוויר הזה, והמרחב
והתחושות.
אולי יום אחד, לך תדע.
אהבתי מאוד, שמחה לפגוש אותך כאן, הופתעתי.
–
אין לי מילים לתאר את מה שזה עשה לי
15/5/1999 18:52
ליתוספרה
iasap@hotmail.com
–
הלילה אני יוצאת לרוץ
–
אהבתי..!
16/5/1999 1:41
דני-בת
–
פשוט אהבתי…!
בתור אחת שאוהבת לרוץ,שבית את ליבי.
<וחוץ
מזה,גם הפדלאה הכי גדולה שתקרא את זה, תמצא עצמה אם לא מתזזת ברחוב,לפחות מעלה את
המחשבה הזו במוחה…>
🙂
–
וזו כל התורה
16/5/1999 11:35
גלילי
–
אחת המסקנות החשובות שהגעתי אליהן במרוצת השנים היא:
אין , ולא יעזור מה יגידו , תחליף לספורט ולתחושות שהעיסוק
בו משרה עלינו, בזמן ולאחריו.
וההתרוממות היא נפשית כמו שהיא פיזית.
עלה והצלח ורוץ והמשך ובעליות ובמורדות ותמיד.
כי ככה בונים מדינה (ופיגורה).
–
***************************************************************************
סיפור אהבה (ולא עם יוסי סיאס…)
15/5/1999 0:39
אבודה
–
הרוח שיחקה בשיערם, הם רכבו על אופנוע שחור, בלי קסדה כי
אם הם צריכים למות הם ימותו.
האהבה הייתה גדולה מהחיים, או לפחות ככה הם חשבו.
הם נעצרו ליד הים, כי אם לא יהיה קצת קיטש זה לא יהיה
סיפור אהבה…הם נעמדו שם וראו את השמש מתנשקת עם הים, את היום והלילה מתחבקים
והרגישו כל כך מלאים, כל כך שלמים…הם עלו חזרה על האופנוע ורכבו, הלילה עטף אותם
בחושך רך ונעים. וברגע המתוק הזה, בשלווה ובאהבה הם היו מול העולם, במלחמה שבין
השיגעון לאהבה.
בבוקר מצאו שילדת אופנוע על קצת התהום ואת שני האוהבים
מחובקים מחוסרי רוח חיים…
–
***************************************************************************
מתים בלילות שכאלה
15/5/1999 3:38
ROSE
–
לילות שכאלה הם בגדר קללה עבורי, להכנס הביתה מטושטשת
להזהר לא לפול חסרת הכרה בדרכי לחדר, להתהלך הלוך ושוב לאורך המסדרון כאילו מאבדת
את דרכי,לחזור על כך בשנית. לילות שכאלה מוכרים לי מידי, מסירה את בגדי מעורערת
מחליקה למיטה מבולבלת ראשי על הכרית, מאזינה לצלילי הלילה המגוונים, נביחות הכלב
שדמו יותר ליללות חסרות רגש מהחצר שממול, מדביקה את ראשי לכר, מנסה להתעלם ולבסוף
מדליקה מערכת על ווליום מינימלי , מקשיבה לצעדים במיסדרון , ואין אף אחד בחדר.
מעיפה מבט לשעון, חצי שעה, שעה עוברת המחוגים זזים מתוך
הרגל, ואני מתוך ייאוש צוחקת.
לילות שכאלה היו בגדר הכרח עבורי, לשכב חצי מעולפת.
וכששוכבים , עירומים, מוזיקה עוברת מעל ולא ניקלטת מיליון
מחשבות חדשות עולות בי ואף אחד מהן לא מוגדרת.
בלילות שכאלה מתעוררים, מתוך שינה חסרת עקבות, שלא היתה
קיימת, מרימים עיפרון ומחברת, עכשיו מונחים בקביעות לצד מיטתי, בגלל לילות שכאלה.
בכאלה זמנים העיפרון זורם מתוך עצמו וכותבים בלי מחשבה
מיותרת, מרוקנים היבטים ישנים ובעיוורות
נותנים ליד להוביל את הדרך.
בלילות שכאלה מזילים דימעה ואז שואלים למה אל תוך חלל
החדר…ורק בלילות כאלה עוד מצפים לתשובה כשיודעים שאין נפש חיה בחדר ויודעים שזה
כולל את נפשך שלך.
באחדים מהלילות האלה נישארים שכובים עד הבוקר, עינים
פקוחות במן היפנוזה מסוימת, נותנים לנפש לרחף קדימה ולגוף נותנים ללכת.
בלילות שכאלה נולדים מחדש
ומתים,,בלילות שכאלה.
מסוגלים לפנות אל עצמך במן חיוך מטופש , מרשים לעצמינו
לעשות שטויות , וכשהאור כבוי מתעלמים ממצפון מיוסר וחסר כל חשיבות, אבל רק בלילות
האלה.
הלילות האלה שייכים לשיגרה שלי
אולי שייכים גם לכם
אולי רק במתכונת אחרת.
הלילות האלה, ספורים, אורבים בחשכה במן ציפייה מסוימת,
אוחזים בבדידות ונתלים על עצבות, ניזנים מהשקט.
בלילות כאלה מסתבכים, בתוך לולאה של אי יציבות נפשית
מסוימת.
בלילות כאלה הורגים
מתים בלילות שכאלה.
–
אויש, קשה לי עכשיו.
15/5/1999 3:58
המטורפת
revital_z@hotmail.com
–
הלילות האלה, אה? כתבנו על זה כאן אתמול בלילה, ואת כותבת
כל כך טוב, רוזי, אני נפעמת.
לפעמים, אני חוששת שיגנבו לי את היומן שיושב על יד המיטה
עם עט, ויפרסמו אותו בשביל לפגוע בי או משהו כזה, אז הוא נמצא מאחורה, ונראה כמו
מחברת רגילה, בשביל שלא יעורר תהיות של "מה זה?". ולפעמים כשאת כותבת
כאן, נדמה שלקחת חלקים ממנו, את אלה שכואבים לי לחזור אליהם, את אלה שעושים לי כמו
בעיטה בבטן ובלאגן בראש. את כמו לוקחת אותם ומשכתבת אותם ומניחה אותם כאן לעיני כל,
ואני נבעתת. אני כותבת בעיקר בלילה, הרבה ליומן, לפעמים ישר למחשב או על סתם חתיכת
דף שמצאתי בתיק, ואז מצרפת הכל לתוך קופסא שקניתי פעם, ולפעמים קוראת בהם. השבוע
מצאתי משהו שכתבתי פעם על הלילות האלה, וזה עשה לי לחשוב כמה דברים לא השתנו.
אותו כתב, ואותן מחשבות, ואותן תהיות, ואותם פחדים
ורצונות, ואותה אני, אולי קצת יותר בוגרת ומבינה, וקצת פחות תמימה, אבל אותו גרעין
של רגשות, שפוחד מהלילה, שרוצה חיבוק ואישור לקיום שלו.
הלילה הזה כמו כל הלילות, אני אשן עם מוזיקה וספר ואחשוב
על מקומות רחוקים, ועל אהבה, ועל שינה טובה.
–
למה כל הכותבות ישנות עם מוזיקה בראש
15/5/1999 10:0
אביקם
–
ומה חסר. נחירות בן הזוג הקבוע. החלפנה את הנחירות
ואת הדיסקט בראש. קראו את …נו אתן יודעות את
הסופרים שממש לא צעירים כבר כי אלה עסוקים בלקשקש
טקסטים בלי מנגינות.
–
המוזיקה
15/5/1999 16:35
ROSE
–
מחליפה את השקט אצלי, אל תחשב בטעות שאני מוצאת במוזיקה
כחבר לחיים, יש גבול לייאוש לא?
אני מניחה שאצל כל אחד זה אחרת, הסיבה, אבל בסופו של דבר
אני מכירה עשרות אנשים שנירדמים בלילה לצלילי מוזיקה, אני לא מסוגלת להקשיב ללילה,
כשאני רוצה להירדם, נסיון לשכב במיטה כשהראש על הכר בדממה מוחלטת ולתת ללילה לספר
את כל מה שקורה יהייה ניסיון שייכשל, כשאני רוצה להקשיב ללילה אני יוצאת אחוצא
למירפסת להביט בכוכבים,,,כשאני רוצה לישון הלילה מתערפל במוזיקה, ככה זה אצלי.
–
דווקא עם נחירות אני מסוגלת להסתדר
15/5/1999 16:36
המטורפת
revital_z@hotmail.com
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
*************************************************************************************
תל השומר אבי אנוכי
15/5/1999 15:41
אחד מיוחד
ok4sure@yahoo.com
–
את יום ההולדת האחרון שלי חגגתי בתל השומר, כלומר לא חגגתי
אבל כן בתל השומר. ביום שישי אחי ואני באנו לבקר את אבא שלי, שניתחו אותו ופתחו לו
סתימה בעורק הצוואר. נכנסתי לחדר שלו בהרגשה הידועה של "ברגע זה אני מעדיף
להיות בכל מקום אחר בעולם , רק לא פה" וראיתי את אבא בחלוק תכלכל, עם קליפסים
ממתכת לאורך כל הצוואר, שהיה נפוח ואדום. הוא שמח לראות אותנו, ויצא לו קול מצחיק
כזה, גבוה וסדוק, לא כמו הבאס הידוע שלו.
כך, ערב שישי, בכל הארץ אוכלים עוף, ואני יושב ליד אבא
שלי, שמטושטש למדי מהתרופות ועייף מלילה של חוסר שינה ומוטרד מהצפצופים של מכשירי
הטיפול הנמרץ. אני, הקרוי לרוב "קטני שלי", מחזיק את ידו בכף יד שמאל
שלי, וימיני מונחת על כתפו. כמו במעגל חוזר, המוזן את כל מה שקיבלתי בילדותי, אני
משיב לו זרמים של אהבה. פעם, בבית ספר, שני ילדים התחילו לריב במסדרון, ואני
ניגשתי ונגעתי באחד מהם והריב נפסק. ממש הומס באותו הרגע. זה היה קסם אמיתי, ורק
אני שמתי לב אליו. עכשיו אני נוגע באבא, והוא הולך ונרגע, הולך ונרדם סוף סוף,
שליו.
היום אני אמנם כבר אחר. כבר גדלתי, ויש בחורות שאמרו שיש
לי חשמל בידים ושהן חמות במיוחד, אבל כאן אני עם אבא שלי, ואותו חשמל זורם לו
ומבקיע דרך בין ארבעים ושתים השנים המבדילות בינינו, עובר את נקודת ההיפוך וממשיך:
עכשיו אני אבא שלו.
כעבור כמה ימים, אבא עבר לחדר ההתאוששות, קיבל חדר משלו,
ובליל יום ההולדת שלי, יצא שהגיע תורי להחליף את אמא, ולהיות לילה שלם בחדר של
אבא. "קיבלתי מאמא את המשמרת" ותוך זמן קצר נשארתי לבדי. היה לי משהו
מעניין לספר לאבא, על מישהי שהיכרתי באינטרנט, והיתה צעירה ממני בהרבה, אבל לא
דומה לשום דבר שמסתובב בצ'אטים, והשתעשעתי במחשבה שננהל שיחת גברים שתהיה גם שיחה
בין אבא וביני, בנו הקטן שלעולם לא נגמרות לו השאלות.
כצפוי, אבא נרדם ואני נשארתי איתו, לבדי. הפי בירת'דיי טו
יו, הפי בירת'דיי טו יו… בחוץ מעט כוכבים, מן ההקצבה הדלה שיש לגוש דן. מן החלון
נשקף מראה של תקרת המחלקה שלידינו, ואורות ניאון נשפכים על החצץ שעליה, דולקים כל
הלילה כמו באיזה חדר מצב. זמזום קבוע של מזגנים ברקע, ונשימות כבדות של אבא. אמא
הכינה אותי לזה שבכל רגע זה נשמע כאילו הוא מפסיק לנשום, ומזל שהיא עשתה את זה, כי
אחרת הייתי כבר מזמן חוטף התקף לב ומזעיק את האחות בכל רבע דקה.
כך אני עומד, בגבי לחדר ופני בחלון, אוזן אחת כרויה לשמוע
את הנשימות, מודאגת בכל זאת, והעיניים עפות להם מעל אדי הלילה הלח, אל מישהי שבטח
ישנה מזמן, צעירה מדי ורדומה. אני מרחף לי בחוץ, כל כך לא שייך לאיזור העירוני
הזה, מחפש לי אהבה או לפחות מישהי לדבר איתה, ובחדר מאחורי נח הילד שלי, שהופקדתי
להעביר אותו בשלום את הלילה.
בכל שעה אני מעיר את אבא שישתה קצת מים עוזר לו להתרומם
לחצי ישיבה, מחזיק אותו כך בפעם הראשונה בחיי, נוגע בו אחרת. אבא מתעורר אסיר תודה
לראות אותי, תלוי בי כל כך, מניח לי להשהות את ידיי מעט יותר, לכסות אותו, ללטף.
בכל שעה מתעורר אותו אבא. בעל שעה בן אחר מעיר אותו. בבוקר אבא התעורר מעצמו. אור
תל אביבי חיוור העיר אותו בעדינות, ולידו – עייף וקצת מבולבל – ישב בנו, לראשונה
בחייו בן עשרים ושמונה ממש.
–
נהדר.
15/5/1999 15:51
המטורפת
revital_z@hotmail.com
–
מוזר איך פתאום התפקידים מתחלפים, ואיך זה בא לנו הכי טבעי
שבעולם לטפל בהם כשצריך, עם המון אהבה וחמלה.
שיהיה בריא, האבא שלך. (:
–
נדהמת כל פעם מחדש
15/5/1999 22:30
מוזה
–
מהכשרון שלך, מהיכולת המופלאה הזו לגרום לי להרגיש את
המועקה בלב איפה שצריך, לחייך את החיוך הציני במקומות הנכונים…
עוקבת אחריך באדיקות, אבל אתה מצליח להדהים אותי שוב ושוב,
להותיר אותי חסרת מילים (היינו מצפים שזה יגרום לי לסתום את הפה, לפחות לכמה דקות,
אבל לא).
הלוואי שהייתי יכולה ככה. באמת.
–
מדהים.אתה אכן אחד מיוחד…
16/5/1999 1:51
דני-בת
–
(הודעה ללא תוכן)
–
אתה יורה אותם אחד אחד.וגם קולע…
16/5/1999 11:37
גלילי
–
(הודעה ללא תוכן)
–
שירות חדש בכל העולם. ה"ICQ" של
שנות ה2000-
15/5/1999 15:44
capri
moti@pereg.com
–
שירות חדש המאפשר משלוח של דואר אלקטרוני דרך הטלפון.
הישרות בחינם!!!!! רק להכנס ולהרשם.
–
מהמגירה לדיסק 