לאהוב הניצחי
24/5/1999 19:51
סהרורית
–
90 יום..
90 יום וליל של כאב
90 יום וליל של דמעות
90 יום וליל של געגועים
90 יום וליל של אהבה לא ממומשת
הלכת ללא שוב
שוכן בזרועות אחרת
ואני סופרת את השעות
השניות, הדקות
וליבי זועק לך
והזמן כאילו קפא מלכת
וכל דקה, מכאיבה יותר
וכל שניה, נראית כנצח
90 יום וליל בלעדיך
90 יום וליל ללא ריחך
ללא מגע גופך, ללא שפתיך
ללא מילותיך, ללא דמותך…
והלילות ..אכזריים בחלומותיהם
והבקרים..אכזריים בהזכירם את המציאות
ואני עדין כואבת אותך
ואתה שוכן בזרועות אחרת
שוכח שאי פעם הייתי קיימת
והכאב כה חזק
כה טרי, כה אמיתי וכנה
והרגשות, כה מוחשיים
והגעגועים כה חזקים
ואני.. הפסקתי מלהתקיים
בדיוק לפני 90 יום
בשניה בה הלכת
ונשארתי אדם ללא נשמה
גוף מהלך ללא חיים
ועדין סופרת
ועדין מונה
את השניות
את הדקות
את השעות
את הימים
את השבועות
את החודשים
את השנים…
בלעדיך…….
–
אוף..
24/5/1999 19:57
ROSE
–
אי שונאת שירי אהבה עצובים.
אבל להגיד את זה , זה חסר היגיון
כי ככה רובם
עצובים
אני חושבת שאני יכולה להגיד לך להתגבר על זה..
אהבה זה רגש הורס, כמו שאת בטח כבר יודעת, ומי שלא שווה את
זה יכול (צונזר, מצטערת).
אני חושבת שפשוט יש לי מצב רוח טוב מידי היום
אולי בזמנים אחרים התגובה היתה יכולה להיות משהו יותר
בסיגנון :
נגע ללבי, אני מזדהה,,עברתי את זה,,דמעות עלו בעיני
אבל..אין לי כוח להיתבכיין פה.
בכל מיקרה את לא מתת כשהוא עזב יקירתי..את נולדת מחדש,
לעולם אחר, בלעדיו (נקודה, סוף). (!)
–
24/5/1999 21:24
סהרורית
–
רוז יקרה,
שמך במתכוון או בלא מתכוון, מסמל את הרומנטיקה….שלמקרא
דברייך אני תוהה האם עדיין נותרה בעולם.
מילים, כמו הרוח הן עניין של תקופה, של עונה
כפי שהינך יודעת, כאב הוא דבר מוחשי בעת מסויימת, אך
מתפוגג בזמן אחר…
השיר הזה נכתב בעונת החורף כאשר עננים ריחפו ומילותיו
מביעות אהבה עזה לבחור שהלך.. – תוהני אם ידעת בעברך אהבה עזה ממוות – או שאת מאלה שטוענות שאהבה
ורומנטיקה מקומם הינם בסרטים, שרומיאו ויוליה היו זו נאיבים..
היכולת לחוש הן אהבה בעוצמה כזאת והן כאב אובדן כה חזק הוא
אשר מבדיל אותנו מהחיות הוא אשר גורם לנו להיות אנושיים .
היכולת לחוש מחדדת את חושינו , מובילה אותנו בדרכים הלא
סלולות של החיים, מלמדת אותנו מטעויותינו ומחשילה אותנו לעונה הבאה לרוב תחושות הרגש
שמתבטאות בעוצמה רבה גורמות לנו להתחסן , להתחזק
אוי לו לאדם אשר לא יחוש, אשר לא ידע כאב, אשר לא ידע
אהבה, הרי אין בודד ממנו בעולם כולו
ואיך יוכל אדם שלא יכול להרגיש להעריך את החיים על כל מה
שבהם הן הטוב והן הרע?
מקווה אני, שידעת טעם אהבה אמיתית מהו, עצם הזכרונות הטובים והן הרעים הם אשר מובילים
אותנו וגם אותך – אין אני יודעת אם מילים קרירות אלו שלך, נובעות מפגיעה או שמא
באמת מחוסר הזדהות בשל אי קיומה של אהבה אמיתית בחייך – אך אין אני מתיימרת להוות
לך פסיכולוגית או יועצת.
שיר זה מדבר אל הנוגעים בדבר..אשר חשו, אשר אהבו , אשר
כאבו ואף לאלו שעדין אוהבים
כי אין דבר יותר נפלא מלחוש אוהב ונאהב
בכל מיקרה עונת החורף הזאת חלפה לה, והותירה זכרונות יקרים
מפז, וכאב עמוק שנמוג עם הזמן
בניגוד אליך, כאשר אני רואה בעונה זאת את מילות השיר אני
מחייכת שיר זה מהווה חלק מספר הזכרונות שלי הוא מלמד אותי עד לאיזה עוצמות של רגש
אני מסוגלת להגיע, אין אני רואה בתקופה זאת תקופה רעה של שפל אלא חורף מיוחד במינו
שיילווה אותי לוודאי למשך כל חיי
אין הוא מהווה מקור ניחומים, או תנחומים , אין צורך
להזדהות עימו, כי הוא שלי ונכתב מנשמתי, , כשם שדברייך נכתבים מתוכך ולעולם לא אעז
לזלזל בהם גם אם אין אני מסכימה איתם…
היכולת לתת לנפש להתבטא על הנייר (או במקרה שלנו על
המקלדת) הוא מתת, אנשים רבים היו רוצים להתבטא ואין הם יכולים.. – הכתיבה אצלי,
לעיתים מצילני ממוות נפשי – כשם ששיר זה עשה בימי החורף שלי
סהרורית
–
הכל יחסי
24/5/1999 22:21
ROSE
–
הכל תלוי בעיניים , ובמבט, דרך ההסתכלות שלך על דברים.
השם שלי אף פעם לא ציין רומנטיקה, אני מקבלת צמרמורת רק
מלחשוב על כאלו דברים, לא ולא. השם שלי תמיד סימל כוח, יופי, עוצמה שקטה.
ורדים דברים כל כך עדינים, כל כך יפים, פורחים לרגע קצר
ואז מתים, וחוזר בשנית.
המילים הקרות, כביכול, שלי נובעות מהמון דברים, אך לא
מפגיעה בעבר לא מחוסר אמון.
אני לא יודעת בעצמי ממה הן נובעות, ואם יציאו לי לבלות ערב
רומנטי מושלם אני אסכים ברצון.
אבל זה אחר, הכל אחרת, פעם אהבתי לכתוב על אהבות לשעבר,
שיברון לב אבל כבר לא.
אני מאמינה עכשיו בלכתוב את הרגע, בכל הנוגע לנושא הזה.
אני לא רוצה לשבת לכתוב את המילים ולחשוב איפה תהיתי , דמעות זה דבר מיותר.
ואהבה זה דבר ניפלא, כשהיא תקרה היא תתקבל בברכה ועד אז
אני לא אתאבל על מה שאין, ואני ממשיכה לחיות מיום ליום.
–
24/5/1999 23:40
סהרורית
–
מילים כדורבנות, רוז יקירתי, כנראה שהקוצים שבורד מגיינים מפני פגיעות באופן יעיל ביותר
צודקת את באומרך שאין לבכות על העבר אך זכרי דבר אחד, ללא העבר אין הווה ואין עתיד
והחוכמה לקחת את העבר להפיק מהדברים הרעים לקחים ולשמר
במקום מיוחד את הדברים הטובים ומפה להמשיך הלאה…
ואין זה קשור לרומנטיקה אלא פשוט להתמודדות יומיומית מול
החיים על כל רבדיהם
–
העבר הזה גדול ממך, מחלק מאיתנו
25/5/1999 1:38
דיוניסוס
–
לקחים, כמו הסקת מסקנות מפעולה כושלת בלבנון – לקחים.
לקחים סופם הימנעות, דילוג, לב קשה יותר. וכשמבינים זאת,
אם בכלל אפשרי לנו, כך לרובנו גם, מתי מעט יודעים להניח לעצמם, להכנע לרגשותיהם,
להשבר שוב ושוב כגלים על על שובר גלים, להכנע… בתקווה, שהחול שם עדין לבן.
–
מופלא, חבל להכביר מילים
25/5/1999 1:33
דיוניסוס
–
(הודעה ללא תוכן)
–
*********************************************************************
24/5/1999 19:54
סהרורית
–
אשה עצמאית
אם חד הורית
חזקה..הם אומרים…
איתנה…
רציונלית..
חכמה…
לו ידעו…
לו שמעו..
לו ראו..
מסכה..
אני חייבת להמשיך לחבוש מסכה..
אסור שידעו..
אסור שיראו..
אסור שישמעו..
אסור שיחשדו…
חיוך…מזוייף..
מילים…מהם כבר מילים…
בטחון…שטויות במיץ…
צריך לשים הרבה איפור….
ללבוש תלבושות..
להחליף אותן מדי פעם..
ליצן…
מה מעבר לפרצוף הליצן הצוחק..
האם לליצנים מותר לבכות..
מה נשאר מליצן כאשר הוא מוריד את תלבושתו..
בסוף ההופעה?
מה נשאר ממני בסוף ההופעה…
לו ידעו..
לו ראו..
לו שמעו…
הקירות ..ראו…
הכרית ….שמעה..
הלב..ידע…
המראה….שותקת…
מי מכיר את הליצן …?
מי מכיר אותי..?
–
**********************************************************
ואני אוהבת זכוכית
24/5/1999 19:56
סהרורית
–
הזכוכית נשברה
הרסיסים עפו לכל הכיוונים
אני מנסה לאסוף אותם
מחפשת אותם אחד אחד
אוספת אותן בין אצבעותי
אוחזת חזק בכל פיסה
שלא תאבד, שלא תיפול
מנסה להרכיב מחדש
אבל על כל חלק שאני מדביקה
חלק אחר נופל
לא מוצאת את כל החלקים
והזמן אוזל
מתחילה להתייאש
לאבד תקווה
האם אי פעם אוכל לאחות את השברים
ואם כן, הישארו סדקים?
אולי הזכוכית כשהיא נשברת
לא רוצה להיאחות
אולי היא רוצה שאניח לה
שאתן לה להיטמן בים השברים
אני עדין מנסה
כמו לא רוצה לקבל
רוצה את הזכוכית חזרה
רוצה אותה שלמה
כמו שהיתה בהתחלה
ואפילו לא מושלמת
אבל שלמה
רוצה בכל כוחי, בכל ליבי
אבל מרגישה שהאצבעות
מתחילות להרפות
לתת לשברים ליפול
אני תוהה
מה גרם לשבירתה
חלק אחר חלק נופל
נשבר לעוד אלף חלקים
וכל רגע שעובר ממעיט
את הסיכוי
דם זורם מבין אצבעותי
פצעה אותי הזכוכית שכה אהבתי
חתכה בי חתך עמוק כאומרת
עזביני
לעזוב, להיכנע, להילחם
כל פאן שאבחר ימשיך להכאיב
מה יותר כואב
כאב האובדן
או כאב הפציעה
–
העדפה אישית
25/5/1999 17:38
עופר
ofer@onyx.co.il
–
כאב הפציעה דוקר וסורט יותר מכאב האובדן
–
****************************************************
אז מה?
24/5/1999 20:24
ROSE
–
היה פה מעבר דיי חד
פעם זה היה רק ההיגיון, פעם שלטה הסערוריות
עכשיו זה לעולם הטירוף , לעולם עד שיחלוף
(זה היה סותר, נכון?)
אז מה,,מילמלתי לעצמי כשמולי מונח דף הנייר, חציו מקומט,
והעיפרון.
כל החיים מלאים סתירות גם ככה, אז למה לא להוסיף לרשימה
הטיבעית כל כך שיצר הטבע
מספר סתירות אישיות.
תמיד חשבתי שאני יודעת הכל, תמיד ידעתי שמה שאני חושבת
נכון
היום אני חושבת שמה שאני יודעת שנכון מלא טעויות
(חסר היגיון , נכון?)
אז מה,, תהיתי לעצמי, ברקע מתנגנות נעימות ישנות.
כל החיים חסרי היגיון מעליהם, אולי אני מעדיפה לחשוב שאני
יודעת מה פה טעות ומה פה נכון.
בעבר יכולתי לאהוב , יכולתי לקבל לתוכי את כל התשוקה, וכל
האכפתיות הזאת.
הווה, אני יכולה רק לתהות למה כל הסבל , מתיימר להיות כל
כך ענוג, אמור להיות כל כך טוב.
(טירוף מזוין, נכון?)
אז מה,,שאלתי את עצמי, בחלון צבעי שקיעת החמה יוצרים פסים
אדומים על הדיו השחור, כל החיים סובבים את הטירוף גם כה וכה. אם ייצור אדם לעצמו
את עמודי הטירוף שלו ההתמודדות איתם תהייה קלה הרבה יותר, מאשר ההתמודדות עם טירוף
של נשמות אחרות.
בלילה חלמתי על אש הגיהנום
בספרים כתוב שזה מסמל רעות, מוות קרוב
ואני רק חשבתי לעצמי שזה מזל ממש גדול שאני לא מאמינה
בכאלה שטויות, אז למה אני מסתובבת , מחפשת את מקור הצרות..
(בלאגן שלם, נכון?)
אז מה,, פניתי לעצמי בטון מרגיע, שלושה עלי שלכת מתעופפים
לחדרי ואני ניגשת לסגור את החלון.
כל העולם סובב את ציר הבלאגן, איזה כאוס, מי היה יכול
לחיות כשהכל מסודר בדיוק כמו שהוא אמור להיות?
אנשים מעדיפים ליצור לעצמם את הבלאגן מאשר למות משועממים
מול שיגרת היום יום.
אני זוכרת שהייתי מסתכלת על אחרים, נותנים לחבריהם להטיח
בהם שקרים, אני זוכרת שהייתי חושבת שאילו רק הם היו מבינים…
אני זוכרת וצוחקת, אנשים תמיד הבינו, הם תמיד ידעו, אנשים
רואים רק מה שהם רוצים לראות, ואת האמת המייגעת הם מעדיפים לכסות, רק בכדי שהשיגרה
והנוחות היום יומית שבשקר תוכל לחיות.
(אירוני , נכון?)
אז מה, זרקתי לעצמי בשלווה, זורקת מבט לעבר הדלת הפתוחה,
מביטה בשקט הדומם של הריקנות.
חטא הגאווה תמיד יחזור על עצמו, זה דיי טיפשי לומר שאנשים
מעדיפים לדעת הכל, אנשים תמיד העדיפו לדעת רק חלק מהעובדות, והשאר יזרקו לפסימים,
והם ייחיו חיים באופטימיות חלומית, גוון ורדרד, איזה חלום.
אז מה,,צעקתי לעצמי לבסוף
והצחור הידהד בין ארבעת קירות
–
אז מה? זה כל כך נכון….
25/5/1999 2:43
–
(הודעה ללא תוכן)
–
************************************************************
ANTI LIFE
24/5/1999 22:14
מונדו-קאני
–
מבט חטוף בראי מוכיח לי
שגם מיליארד תאים יכולים לטעות.
לפני שאני הולך לישון
אני ממרק את פנטזיות ההתאבדות שליי,
ממיין אותן לפי סדר החשיבות:
מנת יתר,
חיתוך וורידים,
שקית ניילון.
ובמקום הראשון:
להתיז את ראשי
(בעזרתו האדיבה של רובה ציד)
על בד ציור
שייתלה אחר כבוד
בחלל התצוגה של מוזיאון ת"א.
בתוכנייה שתצורף יהיה כתוב:
"שם היצירה:
מחשבות על החיים – מח על בד".
–
וכל היאפים יגידו
24/5/1999 22:39
LoneStar
–
"זה
גאוני. האבסטרקט שבפירוק למרכיבים החיים כמו ממית את התמיסה היבשה וגם מפיח בה
חיים אחרים של צורות וצבע מרוחים בתוך ארמוניית כאוס פוסט מודרניסטית – זה כל כך
מילניום שזה פשוט גאוני! מי אמרת עשה את זה? אה! ההוא מהשירים? נו באמת חבל עליו –
פוטנציאל לא ממומש. יו! תראי פה את זה שליד! ממש מזכיר את מונה בנגיעות שלו… רגע
יש לי שיחה בנייד שלי…"
אפילו לא לקח חמש עשרה דקות להיות שם מול היצירה…
אז אני שואל – זה שווה את זה?
–
*************************************************************
סיפור מספר 20
24/5/1999 23:15
גורדון
barvaz@hotmail.com
–
אתמול נתקע לי האוטו.לא משהו יוצא דופן באוטו שנת 74.
צינורות המים של מערכת צינון
המנוע נקרעו והאוטו התחמם. עצרתי, באמצע אזור התעשייה של חולון,
ולאחר דין ודברים עם חברת הביטוח
שלי חיכיתי לגרר. עודי עומד ליד האוטו ומחכה, הגיעה זונה למקום, נעמדה מצידו
השני של הכביש וחיכתה. כך חיכינו, הזונה ואני, היא לקליינטים ואני לגרר. האוטו הזה
הוא האוטו של סבא. יד ראשונה. סבא קנה
אותו כשהפסיקו ליצר את
הסוסיתא. סבא תמיד
נסע בסוסיתא. בארץ ישראל צריך
לקנות כחול לבן, ככה
הוא אמר, ובאמת היו לו מספר
סוסיתות לאורך השנים, עד שהפסיקו
ליצר אותן, וב – 74 הוא קנה
לעצמו רנו 16, פאר התעשייה
הצרפתית. האוטו שרת אותו עשרים
שנה ותמיד היינו
אומרים שאני ארש ממנו אותו. לעת
זיקנה החליף אותו
ברכב יפני קטן, הרנו
עברה לאחותי, ממנה אלי ולאחרונה אף
שיפצתי אותו כך שהוא יפה ואוסף
אליו מבטים כשאני
נוסע ברחוב.
הזונה היתה צעירה
מהרנו בכמה שנים טובות.
כבת 17, שער ארוך
וגולש, תוי פנים נאים
וגוף שלא היה
מבייש את ג'וליה
רוברטס. החלפנו מבטים ומשהבינה שאני
לא מעונין הפסיקה
להתעניין וחיפשה הזדמנות אחרת. היא חסרה לי
כשעלתה לרכב שעצר כעבור כשעה,
ונעלמה. אחרי מספר
דקות הגיע גם
הגרר ולקח אותי משם
מבלי שנפרדנו.
–
כל יום שעובר ולא עשית בו טעות שאתה עשוי להצטער
25/5/1999 15:35
אורי ב.
uriba@netvision.net.il
–
עליה למשך שארית ימי חייך, הוא לא יום שהיית אנושי בו.
* * * * *
"אני לא חייב להאמין לזה כל עוד זה נשמע טוב."
(אוסקר ווילד)
"או שלא, טרילילי" (שרוליק ווילד, אח של)
–
תודה לך
ידידי ורעי, אקבל זאת כמחמאה
25/5/1999 22:53
גורדון
barvaz@hotmail.com
–
או שלא…
–
צודק בהחלט
25/5/1999 23:1
מה זה משנה?
gigikr@netvision.net.il
–
המשפט הזה שאמרת אופטימי למדיי והעיר לי את הלב,עכשיו נתת
לי לגיטימציה לעשות לפחות טעות גורלית ביום!
–
מהמגירה לדיסק 