25/5/1999 23:18
לימו
–
ימי
ילדותי
אני זוכרת את הבית ההוא שגרנו בו, כאילו היה זה אך אתמול.
בקצה השכונה שכנה המכולת של שאול לשם אימא הייתה שולחת אותי תמיד לקנות חלב ולחם, כי היא טענה שיותר מזה אסור לקנות
שם, כי שאול החנווני הוא גנב בן גנב, שתמיד מפקיע מחירים ועושק את תושבי השכונה.
אז היינו מכתתים רגלינו, עד לסופר במרכז הישן, ששופץ בשנים
האחרונות כדי לרכוש את כל הדברים שהיו במכולת של ששאול, אך אימא סירבה בתוקף לקנות
שם, חוזרים אחרי שעות של שוטטות בתוך הסופר, כשאני תחובה בתוך עגלת הקניות, מרגישה
כמו ברכבת נוסעת, שנעצרת בתחנות הביניים שלה. אני זוכרת הכל, כאילו זה היה אך
אתמול, כמה שבכיתי לך אימא שכבד לי כל הסלים הללו, ואת נעצת בי מבט של מה פתאום
כבד, זה רק אוכל וחומרי ניקיון הכרחיים, אז תחדלי מייד לבכות.
אני זוכרת את עץ האורן שהתנוסס במרכז השכונה, עם שורשים
המסתעפים שלו, על העץ הזה טיפסתי תחת לחץ של מוטי, שתמיד טען שאני ילדה קטנה מדי,
איך מוטי נבהל כשנפלתי מעץ האורן והתחיל לבכות, ואני פצועה וחבולה ניגשתי למוטי
ואמרתי לו די כבר, אני בסדר למרות שהרגשתי רע מאד, והברך כאבה לי נורא.
אימא תמיד אמרה לי להתרחק ממוטי, אבל נמשכתי אליו, אל
הקשיחות הבלתי נידלת של מוטי, הגבר של השכונה, זה שכל בנות השכונה אהבו לאהוב,
לחלום עליו בלילות, להזמין אותו איתן לשחק 4 מקלות, או מחבואים או רופא ואחות. רק
אני לא הראיתי למוטי שאכפת לי ממנו במיוחד, הקשוחה, ככה הוא כינה אותי. אז לא
התרחקתי ממנו, גם לא התקרבתי, תמיד הייתי במרחק פסיעה ממנו, אך עדיין נותר המרחק.
לעולם לא אשכח את היום בו רונן, הזמין אותי לשחק עמו
כדורגל, הוא ביקש ממני לעמוד בשער והבטיח לי לבעוט חלש, הייתי תמימה מדי, אז
נעמדתי בשער ורונן בעט בכל הכוח. הכדור פגע לי בבטן, הותיר סימן אדום שמאוחר יותר
הפך לסימן כחול וגרם לי ליפול ולהתפתל על הדשא הצהוב שעיטר את אדמת השכונה. מוטי,
שצפה בנעשה, קפץ מייד לראות מה שלומי, הוא כל כך כעס על רונן, שהוא הכניס לרונן
אגרוף לפרצוף ושבר לרונן את האף. עד היום לרונן יש אף שבור ואגו פצוע מהאגרוף
שקיבל לפני 20 שנה.
אני יוצאת מהאוטו שרכשתי במעותיי האחרונים, בוהה בשכונה
שהשתנתה מאז שנטשנו אותה, אימא אמרה שהגיע העת לעבור דירה וקרעה אותנו מזיכרונות
ילדותינו באחת עם תשלומי הפיצויים שהגיעו מאז פרשה לגמלאות. הייתה לי אם מבוגרת
ואחות גדולה שנחשבה למלכת השכונה, היא לקחה את המעבר לעיר אחרת בכעס רב, היא רצתה
להישאר בשכונה.
בהיתי אל עבר מה שכונה פעם מגרש המשחקים של השכונה. כבר
אין מגרשי משחקים מסוג זה באף שכונה בארץ. בדיוק מתחת לעץ האורן שעליו טיפסנו
בילדותי, הייתה גומחה קטנה, שמוטי חפר במיוחד לאליפות הגולות
בין ילדי שטיינברג (השכונה בה גרתי), לבין ילדי לילינבלום.
כמובן, שניצחנו באותה אליפות, הודות למשחקו המבריק של מוטי. הגומחה כבר לא הייתה
במקומה, רק עשבים שוטים טיפסו על גזע עץ האורן ושיוו לו מראה מוזנח.
מגרש המשחקים היה למעשה מעין מרובע שנוצר בתוך ריבוע רבי
קומות, שלפני שהחליטו לכנותם בנייני דירות משותפים, קראו להם פשוט בלוקים.
זו הייתה שכונה, של עולים חדשים שהוקמה בראשית שנות
השבעים, מה שאומר שגזענות לא הייתה שם, כמו כור היתוך אוניברסלי, עם ניחוחות של
מטבחים גלובאליים. כולם הכירו את כולם, את מאכלי כל העידות. אני זוכרת בברור את
הקוסקוס והמפרום שהכינה אימא של מוטי בסירים ענקיים, וחילקה לכל דיירי הבלוק. כך
נהגו כל האמהות, להעלות ולהוריד צלחות מלאות מאכלים, כי אימא שלי תמיד טענה, שאסור
להחזיר צלחת ריקה לשכנים. ריטואל קבוע, הצלחת שקבלת עם אוכל, חזרה לשכנים עם אוכל
וכן הלאה.
העפתי מבט אל עבר הספסל שמוטי וכמה מחבריו גנבו מאחד
האתרים של שמורות הטבע וקיבעו אותו על המדרכה, בפרוייקט מיוחד שערכו כדי שלנו,
לילדים, יהיה היכן להיפגש בתום ההשתוללות בשכונה, בערבים ולדסקס על העובר עלינו,
על רצונותינו, שאיפותינו וחלומותינו.
אני זוכרת את רונן מגחך מתחת לפלומת השער הקטנטנה שצמחה לו
מתחת לאף כששמע את חלומי להיות רופאת ילדים. הוא אמר שאני עדינה מדי ונוטה לבכי
מופרז, אז איך לכל הרוחות אהיה רופאה כשאני בוכה למראית טיפת דם בודדה?! אני זוכרת
את מוטי מביט בו במבט כועס, שרמז שישתוק לפני שהוא הולך לחטוף מכות. אז הוא שתק.
דמעות החלו לנשור במורד לחיי כשהזיכרונות הציפו אותי,
בדיוק היינו במעבדה בשיעור ביולוגיה, שמנהלת בית הספר ביקשה לקרוא לי לסור לחדרה.
לא יודעת למה פרצתי בבכי, הבטן שלי החלה, כך לפתע לכאוב וידעתי שמשהו נורא קרה. אז
ניגשתי אליה.
היא ביקשה שאתיישב והודיעה לי שמוטי נפל בלבנון, הוא עלה
על מוקש והתרסק לאלפי רסיסים, כמו שהלב שלי נשבר למיליוני רסיסים כשנודע לי
שהוא הולך לשרת בקרבי וזונח אותי גלמודה, בלעדיו.
גרנו במקומות שונים, ויום אחד נפגשנו בטיול שנתי במעלה
גמלא, הוא צרח את שמי ואני הבטתי טוב מסביב כדי לראות מי צורח, קלטתי את מוטי עם
חיוך ענק, מרוצה לראותי דווקא במקום שכוח אל שכזה, שנזכר על ידי מערכת החינוך,
כאתר שיש לשמרו. חלפו שלוש שנים מאז עברנו
דירה, מהפעם האחרונה בה ראיתיו והבטחתי לו שאשמור על קשר. אך הקשר לא נשמר. אחרי
שיחה בלחץ המורים לסיימה, כי יש עוד אתרים לראות וכמה סירות קוצניות, הוא הבטיח
לצלצל וכך גם עשה. מוטי התקשר כעבור שלושה ימים ומאותו היום הפכנו לחברים רשמית.
הוא נפל. הוא מת. הוא עבר.
רציתי לחבקו ולו עוד פעם אחת, רק עוד פעם. אימא שלי התעקשה
שאסור לי ללכת לקברו כי אני צעירה מדי, ולא טוב לי להיות בהלווייתו של החבר הראשון
שלי, התעקשתי והלכתי עם משקפי שמש ענקיות וחוטם אדום, עמדתי בצד מנסה לברוח ממבטה
של שושנה – אימא של מוטי וגעיתי בבכי עד
שמיתרי הקול שלי לא עמדו במעמסה וכרעו תחת הנטל.
אני עדיין הולכת לשם, לבית העלמין, מניחה זר פרחים, יושבת על השיש הקר שמתחתו
שוכבת גופתו של מוטי, שהיה טיפוס חם ואוהב ומספרת לו את כל מה שעובר עליי, על אהבה
שלא מצאתי מאז שהוא מת, על לימודי הרפואה שהוא תמיד תמך בי שאלמד ועל חלומות
שנגוזו עם מותו.
נכנסתי לרכב הרעוע שלי, התנעתי אותו באחת, העפתי מבט נוסף
בעץ האורן, במגרש המשחקים, בספסל. נפרדתי מכל הזיכרונות ונסעתי להתחיל את חיי מחדש.
–
עצוב ויפהפה
25/5/1999 23:31
מוזה
–
(הודעה ללא תוכן)
–
גם בעיני. וגם הקודמים. לימו, אני שמחה שבאת
25/5/1999 23:56
אינדי_גו
indi_go_blue@hotmail.com
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
אוף, כמה כאב, אה?
26/5/1999 0:40
המטורפת
revital_z@hotmail.com
–
לבנון, תאונות אימונים, תאונות דרכים, כל הריטואל הזה של
אבל, פרחים, חצוצרה מעל הקבר, דמעות.
כואב לי להיזכר, לחשוב על זה, עשה לי צמרמורת.
נשמע פלצני וקלישאתי לאללה, כל הזמן אומרים לי את זה, בטח
גם לך, אבל….
תהיי חזקה, בחורה יקרה, ושתצליחי לאסוף את השברים, והלוואי
שתמצאי אהבה שתעשה לך טוב ורק טוב.
בסוף מוצאים נחמה, ואוספים את השברים וממשיכים הלאה.
גם לב שבור ממשיך לפעום, תזכרי את זה.
–
גרר אצלי תגובת שרשרת של הרגשות זיפת מגעילות 😦
26/5/1999 4:17
schnitzel
–
אבל חוץ מזה, סיפור נהדר 🙂
–
צמרמורת וזהו
26/5/1999 13:32
לביבה
–
ילדה – הצלחת לרגש
גאה בך, קצת נחת
–
לביבה, למה ילדה, עברתי בשלום את מחסור העשרים
26/5/1999 17:1
לימו
–
וגם את זה עברתי לפני כמה שנים טובות..בכל אופן, תודה לכל
מי שקרא ונגע בו ולו במעט.
–
שירו של עובר
25/5/1999 23:24
אינדיגו
indi_go_blue@hotmail.com
–
הושיביני, אמי, על ברכיך
הביטי בילדך הרך
ברגע אחד נחתך
והולך בשקית אל הפח
ראי- עיני כעינייך
כחולות, מבטן חולמני
היש בעולם עוד עיניים
קטנות וחפות כשלי?
אמי מוטלת שותקת
על שולחן ניתוחים מעוקר
אמי, פקחי עפעפייך
התראי את דמנו ניגר?
–
ואולי עדיף ככה?
25/5/1999 23:40
מוזה
–
שילד לא יוולד בכלל, במקום שיגדל בבית ללא אהבה, כסף, עם
אמא שהחמיצה את החיים שלה בגלל שהראו לה כל מיני סרטים איומים שבהם העובר מתחנן
מאמא שלו שלא תפיל ואז איש עם קול בס אומר שזה רצח והיא תכנס על זה לגיהנום?
וגם אם לא זה המצב, אף אחת לא צריכה לבטל את עצמה ברגע
שהיא נכנסת להריון. פשוט לא. זה עדיין הגוף שלה, ויותר מזה- החיים שלה. שניהם.
לפחות בינתיים.
–
תתעלמו מזה. העליון הוא הנכון. הקלדתי עייפה. מיכל,
25/5/1999 23:44
אינדי_גו
indi_go_blue@hotmail.com
–
את יכולה למחוק את זו בבקשה?
–
***********************************************************
שירו של עובר
25/5/1999 23:41
אינדיגו
indi_go_blue@hotmail.com
–
הושיביני, אמי, על ברכייך
הביטי בילדך הרך
ברגע אחד נחתך
והושלך בשקית אל הפח
ראי – עיניי כעינייך
כחולות, מבטן חולמני
היש בעולם עוד ידיים
קטנות וחפות כשלי?
אמי מוטלת שותקת
על שולחן ניתוחים מעוקר
אמי, פקחי עפעפייך
התראי איך דמנו ניגר?
–
כה עצוב ונוגע. במיוחד כשמכירים מקרוב.
26/5/1999 1:2
המסכה
danoos@netvision.net.il
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
מזכיר נשכחות,
בעיקר לי, אהבתי יקירתי.
26/5/1999 2:49
לימו
–
לכולם יש את אותם המשקעים בנושא הורים-ילדים ותלות
מתהפכת.הו, כמה שאני מבינה על מה את מדברת, אינדיגו יקירתי. את נועת, באותה קרן
אור שדעכה. המשיכי בדרכך המבורכת.
–
*******************************************************************
את הלב הזה…
25/5/1999 23:58
חמודי
–
את הלב הזה
שברו כבר כל-כך הרבה בנות
אבל את יותר מכולן…
זאת הרסה אותו
וזאת דרסה אותו
אבל את יותר מכולן…
רק את תוכלי לאסוף את השברים
ולחברם בידך האוהבת
ללב אחד שהוא שניים –
אבל את לא שמה עלי…
–
מקסים
26/5/1999 0:29
schnitzel
–
יש בשיר קסם שובה ומיוחד…
בכל מקרה, בעודי קורא את השיר
(בעיון, מוכרח אני לציין) ציפיתי
משום מה לסוף קיטשי ואינפנטילי,
אך לא כך היה הדבר, וכאן בא
ניצחונך המזהיר על הראש האנושי, חברי.
אני מבקש להבהיר, שלפי דעתי, הסוף
הינו הדבר הטוב ביותר בשיר.
ביי
–
אני חולק עליך
26/5/1999 2:16
נמרוד צפנת
jarvis@netvision.net.il
–
היה חסר, לדעתי, משהו בסוף. מחוספס מדי לדעתי.
תמיד אפשר לעשות דראפט נוסף.
אבל המבנה של שני הבתים הראשונים היה חביב ביותר.
בסך הכל נהנתי.
–
נו, מה יהיה?
26/5/1999 0:53
המטורפת
revital_z@hotmail.com
–
כולם פה עם לב שבור, ואקסים מיתולוגים, ואהבות שלא מומשו,
וכו' וכו' וכו'.
אז היא שברה לך את הלב, ואתה מרגיש חרא, ושתדע שזה עובר.
כולנו הינו בסרט הזה.
יום יבוא ותגיע בחורה שתהיה הכי נהדרת בשבילך, עם דבק סופר
קלו שלוש שניות משובח ביותר ותדביר את הרסיסים האלה שהתפזרו לאלף עזאזל, ותחבק
אותך, ותלחש לך מילות אהבה, ותנשק, ותרגיש הכי טוב בעולם,
ותבין מה שאני מבינה-כולנו עוברים שבעת מדורי גיהנום עד
שאנחנו מוצאים את האחד והמיוחד שלנו, ואז מבינים שכל החרא שאכלנו מבני זוג קקות רק
הכין אותנו לדבר האמיתי.
החלמה מהירה ומהירה לא מובטחת, אל תשלה את עצמך, אבל פצעים
צגלידים, חמודי, אתה כבר תיווכח בעצמך.
–
אני מסכים, אבל…
26/5/1999 3:18
נער
–
רואים שהסיבה היחידה שכתבת דבר כזה, היא שאת כבר מצאת את
השותף שדובר בו (אני מתייחס ל"מדהים" שלך).
–
*****************************************************
"מטורף
מטורף העולם"
26/5/1999 0:26
אניגמה
–
ליוני היו שיגעונות שקטים . כאלו שאם לא היית מספיק ערני
יכולת לחשוב שאלו השיגעונות שלך. הוא שנא
רמזורים ותמיד עבר באדום. גם לא היה איכפת לו שהמצלמות צילמו אותו. פעם אחת הוא עבר באותו רמזור שמונה פעמים רצוף
וטען בביהמ"ש שהמצלמה הייתה מקולקלת.
המשטרה לא הייתה ערנית מספיק וחשבה שהשיגעון הוא שלה וככה יוני יצא זכאי.
היום כולם יוצאים זכאים אם הם מצליחים לשכנע את כולם בטירוף של אחרים .
כשיוני עובר אצלי באדום , אני כבר לא מצלמת, יש לי
"בוק" שלם של יוני ואני לא עושה איתו כלום . השיגעון הקטן של יוני הפך
לשיגעון השקט שלי ,מהסוג המסוכן . ברחובות נפשי כשיוני עובר באין כניסה מחכה לו
שלט עצור בצד השני.
יוני החליט שהוא עושה רשיון על אופנוע ולוקח אותי לטיול
אופנועים בכל העולם . "הנוף מקיף אותנו ואנו נמצאים בתוכו ללא מחיצות."
הוא מדבר בהתלהבות ואני מיד מסכימה.
אנחנו נתחיל מחר כשאני אעלה על המושב ואשב מאחוריו ידיי
יקיפו את מותניו וראשי יהיה רכון אליו. יוני יתניע את האופנוע שלו ואנחנו ניסע
בתוך הנופים ללא מעצורים יוני יראה לי עולם ואני אשב שם ואחשוב איזה משוגעת
אני…..
.
כשמתחילים מסע ללא מעצורים תמיד אומרים שמתרסקים.
ואני דווקא חושבת שעם יוני מרוב מהירות מתחילים
לעוף…….צוברים תאוצה ונוסקים אל השחקים….
יוני מזמזם לי
שירים בלי שאף אחד ישמע תוך כדי
נסיעה….הוא לא יודע שכשפגשתי אותו התחלתי לראות עולם…… וכשהוא בתוכי, זה
הנוף הכי מושלם.
–
🙂 🙂 🙂 וזהו.
26/5/1999 0:33
schnitzel
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
מגניב
26/5/1999 0:47
המטורפת
revital_z@hotmail.com
–
נשמע לי אחלה, היוני שלך, מזכיר לי את המטורף החדש שלי,
ככה עם הזמזומים והמנטרות שלו, והתעופות,
וכשהוא איתי-כל הרמזורים שלי פתאום לא מתפקדים, ותמרורים
נופלים חלל, וככה הוא בא אליי, כמו שהוא, ואני מקבלת אותו וטוב לי.
אם טוב לך כמו שהוא-שיהיה בכיף, העיקר שאת שלמה עם עבירות
התנועה שלו.
–
ואם זה ששניהם ימותו בתאונת דרכים. חבל,
26/5/1999 2:19
נמרוד צפנת
jarvis@netvision.net.il
–
דווקא הייתה סופרת די טובה.
–
נמרודי חדל סדר זמן עבר בדברך עלי..
26/5/1999 7:33
אניגמה
–
עודני פה חסרת מעצורים כתמיד מוכנה ומזומנה ליוני
ולשגעונותיו הקטנים.
עיין ערך "מדהים" של המטורפת ותדע שלא בתאונת
דרכים עסקינן…..
–
***************************************************************
פיספוס
26/5/1999 0:49
ROSE
–
גבולות.
לעולם לא ידעתי גבולות.
לנצח אני אאמוד את חיי בסיכון מיותר וחסר פשרות.
אף פעם לא בפזיזות, תמיד היגיון
היגיון מעווט של טירוף מעורב ברצון.
הלכתי בשקיקה וצמא, תמיד מחפשת עוד
זה תמיד היה לחפש את האחר
למצוא זוג כנפיים
ללכת למקום שונה
אף אחד לא ביקר בו עוד.
אם הייתי יכולה לבטא את התשוקה
הייתי מסוגלת לכבוש עולמות.
ישבתי במיטה הערב, לאור מנורת השולחן, תנוחה רגילה לכתיבה,
עכשיו בעט אדום, חוד העיפרון נישבר ונישאר שוכב מולי, דומם, אילו סיפורים היה מספר
על לילות חסרי שינה של ילדה שמחפשת תשובה, אילו רק יכל לדבר.
ישבתי על המיטה מביטה בדף מולי, במילים הכתובות, תיעבתי
אותן, רציתי להגיד כל כך הרבה וכל המחשבות התגמדו במילים האלו, הן כאילו בגדו בי,
שולחות בי חיוך מלגלג, מעבר לדף נחות בקבר שחור מחשבות מתות.
העברתי קו אנכי לאורך הדף, שוברת את המילים , מקוללות,
מנסה להעלים אותן מלפני עיני, עוצמת ורואה את המישפטים עומדים מולי והן כל כך
חסרות.
חסרות, או לא שלמות..
מיותרות.
אז עכשיו אני תוהה למה הצגתי אותן פה.
כשאני קוראת את המילים שכתבתי מעל, כשאני מחפשת את
הגבולות, אני מרגישה כאילו פיספסתי הזדמנות.
ישבתי במיטתי
השמיים פרושים מעליי
המריאה חללית הלילה אל הכוכבים האלו
ואני לא הייתי בפנים.
פיספוס.
–
אז בפעם הבאה
26/5/1999 0:58
המטורפת
revital_z@hotmail.com
–
שמעתי יש מלא טיסות לאן שאת רק רוצה, ואם את ממש רוצה,
בפעם הבאה תהיי על אחת מהן, רוזי יקירתי.
צריך לרצות ממש חזק, ולא תמיד זה יוצא, אבל אסור להתייאש,
מנסים עוד פעם ועוד פעם עד שמצליח.
אל תחדלי, רוזי, פשוט לא.
תמשיכי, תילחמי על כל מילה, תהיי את.
רק את יודעת לעשות את זה הכי טוב שבעולם.
–
בפעם הבאה
26/5/1999 1:4
ROSE
–
אני אתפוס שיחה עם הטייס.
שום חללית לא תעזוב עוד בלעדי, לעולם לא.
כל הזדמנויות ינוצלו, אני לא מרשה לעצמי לטעות.
כבר ציינתי כמה שאני מחשיבה את התגובות שלך?
ודרך אגב, אי מייל בדקת?
–
אחלה
26/5/1999 1:9
המטורפת
revital_z@hotmail.com
–
אני שמחה לשמוע, אני שמה לב שהגישה קצת השתנתה, אני טועה?
הלוואי שלא.
די לדכאונות ולשקיעות האלה בדראעק של החיים, תעשי מה שטוב
לך, רוזי, רק מה שטוב לך, את שומעת?
בזמן האחרון אני אופטימית, שמת לב לתגובות שלי???
אני חושבת שזו אהבה….
וכן, ראיתי אי מייל, והעתקתי שם איזה מספר ובטח אשתמש בו,
אולי אני אפתיע אותך, אולי את עצמי.
שיהיה לך רק טוב.
נשיקות.
–
הו, החיים טובים…
26/5/1999 2:6
נמרוד צפנת
jarvis@netvision.net.il
–
שיחות נפש של בנות… היש דבר יותר נעלה מזה?
דרך אגב, מטורפת, איך קוראים לו (או לה)?
–
יש הזדמנויות שנועדו להתפספס
27/5/1999 1:26
LoneStar
–
ואם פוספסו לפחות לימדונו שבפעם הבאה נהיה יותר פוזיטיביים
בהפתחות אליהם – אבל אל לנו להכליל ולנצל כל הזדמנות כי מצפון עלולה להתפתח לה רעה
נוספת – וכך נותרים אנו בסתירתנו הקיומית הבלתי מרוסנות על קו הרצף האינסופי שבין
הבחירה לבריחה.
–
מהמגירה לדיסק 